CEDA
הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (בספרדית: Confederación Española de Derechas Autónomas) הייתה מפלגה פוליטית ספרדית ברפובליקה הספרדית השנייה.[1] כוח שמרני קתולי, אשר הייתה היורשת הפוליטית של "פעולה פופולרית" של אנחל הררה אוריה והגדירה את עצמה במונחים של 'אישור והגנת עקרונות הציוויליזציה הנוצרית', תוך תרגום עמדה תאורטית זו לדרישה מעשית לתיקון החוקה הרפובליקנית. ה-CEDA ראתה את עצמה כארגון הגנתי, שהוקם כדי להגן על דת, משפחה ורכוש. חוזה מריה חיל רובלס הצהיר על כוונתו "להעניק לספרד אחדות אמיתית, רוח חדשה, מדיניות טוטליטרית..." והמשיך ואמר "דמוקרטיה אינה מטרה אלא אמצעי להשגת כיבוש המדינה החדשה. כשיגיע הזמן, או שהפרלמנט יגיש או שנחסל אותו".[2]
ה-CEDA טענה כי היא מגנה על ספרד ועל "הציוויליזציה הנוצרית" מפני המרקסיזם, וכי האווירה הפוליטית בספרד הפכה את הפוליטיקה לעניין של מרקסיזם מול אנטי-מרקסיזם. עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ה-CEDA החלה להשתמש בתעמולה דומה לנאצים, כולל הדגש הנאצי על סמכות, ארץ המולדת וההיררכיה. גיל-רובלס השתתף בקהל בעצרת המפלגה הנאצית בנירנברג והושפע ממנה, ומכאן ואילך היה מחויב ליצור חזית אנטי-מרקסיסטית אנטי-מהפכנית אחת בספרד.
CEDA הייתה במידה רבה המפלגה של המעמד הבינוני הקתולי ושל המגדלים הקטנים של צפון ספרד. בסופו של דבר היא תהיה המפלגה האישית הפופולרית ביותר בספרד בבחירות של 1936. ה-CEDA לא הצליחה להשיג הישגים אלקטורליים מהותיים מ-1933 עד 1936 (אם כי ראתה עלייה במספר הקולות) שנדרשו לה כדי על מנת להרכיב ממשלה, מה שהביא להתנקזות תמיכת הימין ממנה אל המנהיג המלוכני האלפונסיסטי הלוחמני חוסה קאלבו סוטלו.
לאחר מכן, ה-CEDA נטשה את המתינות והחוקיות שלה והחלה לספק תמיכה לאלה המחויבים לאלימות נגד הרפובליקה, כולל מסירת כספי הבחירות שלה למנהיג הראשוני של ההפיכה הצבאית נגד הרפובליקה, הגנרל אמיליו מולה. לאחר מכן, רבים מתומכי תנועת הנוער של ה-CEDA, Juventudes de Acción Popular (-נוער לפעולה עממית JAP) החלו לערוק בהמוניהם כדי להצטרף לשורות הפלנחה.
הקמה והאפלה על המחנה הרפובליקני[עריכה]
חיל רובלס הקים את ה-CEDA כדי להתמודד בבחירות של 1933 ואימץ בשתיקה את הפשיזם. אף על פי שפסלו את רעיון המפלגה כ'פיקציה נוקשה', מנהיגי ה-CEDA יצרו ארגון מפלגתי יציב שהוביל את הספרדים היישר אל עידן הפוליטיקה ההמונית. ה-CEDA נבנתה סביב יחידות ארגוניות הידועות בשם Derechas Autónomas, שהראשונה שבהן הוקמה בסלמנקה בדצמבר 1932. לאחר שקיבלו את "עקרונות הציוויליזציה הנוצרית", גופים בקונפדרציה שמרו על חופש מחשבה ופעולה מלא - הגדרה כזו הוצגה מתוך מחשבה על הקרליסטים. הימין יפעל יחד למען 'השינוי הרדיקלי של המשטר'.
הכרזה באוקטובר 1933 על בחירות כלליות קצרות בנובמבר הביאה להתגייסות חסרת תקדים של הימין הספרדי. אל דיבייט הנחה את קוראיו להפוך את הבחירות הקרובות ל"אובססיה", ל"שיא הנשגב של חובות האזרח", כדי שהניצחון בסקרים יביא לסיום הביאניו רוג'ו הרפובליקאי. דגש רב הושם על טכניקות של תעמולה אלקטורלית. גיל רובלס ביקר בגרמניה הנאצית כדי ללמוד שיטות מודרניות, כולל עצרת נירנברג. הוקמה ועדת בחירות לאומית, המורכבת מנציגי CEDA, אלפוניסטים, מסורתיים ואגררים - אך למעט הרפובליקנים השמרנים של מיגל מאורה. ה-CEDA שטפה יישובים שלמים בפרסום אלקטורלי. המפלגה הפיקה עשרה מיליון עלונים, יחד עם כמאתיים אלף כרזות צבעוניות ומאות מכוניות שימשו להפצת החומר הזה במחוזות. בכל הערים הגדולות הוקרנו סרטי תעמולה ברחבי הרחובות על מסכים שהורכבו על משאיות גדולות.[3]
קיטובן של הדעות הפוליטיות[עריכה]
,_en_las_instalaciones_de_un_front%C3%B3n_(4_de_7)_-_Fondo_Mar%C3%ADn-Kutxa_Fototeka.jpg)
הצורך באחדות היה הנושא הקבוע של הקמפיין של ה-CEDA והבחירות הוצגו כעימות של רעיונות, לא של אישים. הבחירה של האלקטורים הייתה פשוטה: הם הצביעו בעד גאולה או מהפכה והם הצביעו לנצרות או לקומוניזם. גורלה של ספרד הרפובליקנית, לפי אחת הכרזות שלה, נקבע על ידי "חוסר מוסריות ואנרכיה". קתולים שהמשיכו להכריז על הרפובליקניות שלהם הועברו למחנה המהפכני ונאומים רבים טענו שהאופציה הרפובליקנית הקתולית הפכה לבלתי לגיטימית לחלוטין. "קתולי טוב לא יצביע למפלגה הרפובליקנית השמרנית" הכריז מאמר מערכת אזורי של Gaceta והתקבל הרושם שהרפובליקנים השמרנים, רחוקים מלהיות קתולים, הם למעשה אנטי-דתיים. בהתקפה כוללת זו על המרכז הפוליטי, התגייסותן של נשים הפכה גם לטקטיקה אלקטורלית מרכזית של הימין הקתולי. ה-Asociación Femenina de Educación הוקמה באוקטובר 1931. כשהתקרבו הבחירות הכלליות ב-1933, נשים הוזהרו שאם לא יצביעו נכון יבוא הקומוניזם "שיקרע את ילדיכם מזרועותיכם, כנסיית הקהילה שלכם תיהרס, הבעל שאתם אוהבים. יברח מהצד שלך באישור חוק הגירושין, אנרכיה תבוא אל הכפר, רעב ואומללות לביתך." נואמים ומארגני AFEC דחקו בנשים להצביע 'בעד אלוהים ובעד ספרד!' שיקוף התכונות הנשיות שהודגשו על ידי AFEC, ארגון הנשים של ה-CEDA בנוסח עצמי, הביא לקדמת הבמה פעילים גברים צעירים. בתקרית אחת בשבוע האחרון של מערכת הבחירות, ב-Guijuelo המאמצים של קבוצה של אוהדי השמאל למנוע כניסת אנשים לזירת השוורים, שם נאם חוסה מריה לממייה דה קליראק, הובילו לקרב ריצה עם ארגון ההגנה של CEDA. מאוחר יותר, לאחר שנעצרו וערכו חיפושים עליהם נמצא שהם נושאים שוטי פיזל (שוטים העשויים מאיבר המין המיובש של שוורים) שנלקחו יחד כדי 'להדוף את האלימות שהובטחה'. זו הייתה דוגמה אחת לקיטוב של דעות פוליטיות שהתרחש במחוז סלמנקה, מחוז רובלס, מאז ימיה הראשונים של הרפובליקה. לחוליית CEDA חדשה זו הייתה נוכחות ועדות רבה גם ביום הבחירות עצמו, כאשר חבריה סיירו ברחובות ובקלפיות בבירת המחוז, כביכול כדי למנוע מהשמאל להתעסק בקלפיות.
בבחירות של 1933, ה-CEDA זכתה ברוב המושבים בקורטס, לא מעט בשל הימנעות השתתפותה של ה-CNT תוך שהיא נאמנה לעקרונות האנרכיסטיים שלה. ה-CEDA זכה במספר מושבים; עם זאת, אלה לא הספיקו ליצירת רוב, אך אז הנשיא ניסטו אלקלה סאמורה סירב להזמין את מנהיג ה-CEDA, חיל רובלס, להקים ממשלה ובמקום זאת הזמין את אלחנדרו לרו, מנהיג המפלגה הרפובליקנית הרדיקלית (RRP) לעשות זאת.[4] ה-CEDA תמכה בממשלת המרכז בראשות לרו; מאוחר יותר היא דרשה וב-1 באוקטובר 1934 קיבלה שלושה תפקידי שרים. הם השעו את רוב הרפורמות של ממשלת מנואל אזניה הקודמת, ועוררו מרד כורים חמושים באסטוריאס ב-6 באוקטובר, ומרד עצמאי בקטלוניה - שתי המרידות דוכאו (המרד באסטוריה על ידי הגנרל הצעיר פרנסיסקו פרנקו), ולאחר מכן מעצרים ומשפטים פוליטיים המוניים. ה-CEDA המשיכה לחקות את המפלגה הנאצית הגרמנית, רובלס ערך עצרת במרץ 1934, לקול צעקות "Jefe" ("צ'יף", על שם ה"Duce" האיטלקי ששימש לתמיכה במוסוליני). רובלס השתמש בחוק נגד שביתות כדי לבחור את מנהיגי האיגודים בזה אחר זה, וניסה לערער את הממשלה הרפובליקנית של השמאל הרפובליקני של קטלוניה, שניסה להמשיך ברפורמות הקודמות של הרפובליקה. רובלס עצמו חזר מעצרת נירנברג ב-1933 ודיבר על "התלהבות הנעורים, ספוגה באופטימיות, השונה כל כך מהספקנות השוממה והמעצבנת של התבוסתנים והאינטלקטואלים שלנו".
סטנלי פיין טוען ש-CEDA לא הייתה לא פאשיסטית ולא דמוקרטית. פיין טוען שהמטרה של ה-CEDA הייתה לזכות בשלטון באמצעים משפטיים ולאחר מכן לחוקק תיקון חוקתי שתגן על רכוש ודת ותשנה את המערכת הפוליטית הבסיסית. הם לא ייצרו מדינה פשיסטית ולא מונרכיה מוחלטת אלא רפובליקה קתולית, תאגידית. זה אמנם יגרום להגבלת זכויות דמוקרטיות ישירות, אבל זו לא תהיה מדינה בסגנון של היטלר או מוסוליני אלא כנראה קרובה יותר לאסטדו נובו הפורטוגלית השכנה.
הנוער לפעולה עממית (JAP),אגף הצעירים בתוך ה-CEDA, "פיתח עד מהרה אופי משלו. ה-JAP הדגיש פעילות ספורטיבית ופוליטית. היה לו עיתון משלו שבועיים, שהגיליון הראשון שלו הכריז: 'אנחנו רוצים מדינה חדשה'. סלידתו של ה-JAP מעקרונות הבחירה הכללית הייתה כזו שמעולם לא הצביעו על החלטות פנימיות. כפי שניסחה זאת הנקודה השלוש-עשרה של ה-JAP: "אנטי-פרלמנטריות. אנטי דיקטטורה. האנשים המשתתפים בממשלה בצורה אורגנית, לא על ידי דמוקרטיה מנוונת." הגבול בין הקורפורטיזם הנוצרי לסטטיזם הפשיסטי נעשה דק מאוד. הנטיות הפשיסטיות של ה-JAP הוכחו היטב בסדרת העצרות שערך במהלך 1934.
ב-26 בספטמבר הודיעה ה-CEDA כי לא תתמוך עוד בממשלת המיעוט של ה-RRP; הממשלה הוחלף בקבינט אחר של ה-RRP, בראשות לרו פעם נוספת, שכלל שלושה חברים ב-CEDA.[5]
שסעים ושבירה ימינה[עריכה]
בין נובמבר 1934 למרץ 1935, שר החקלאות של CEDA, מנואל ג'ימנס פרננדס, הכניס לפרלמנט שורה של צעדי רפורמה אגררית שנועדה לשפר את התנאים באזורים הכפריים של ספרד. הצעות מתונות אלו נתקלו בתגובה עוינת מצד גורמים ריאקציוניים בתוך הקורטס, כולל האגף השמרני של ה-CEDA והרפורמה המוצעת הובסה. לאחר מכן בוצעו גם חילופי כוח אדם במשרד. הצעת החוק לרפורמה אגררית הוכיחה את עצמה כזרז לשורה של פילוגים מרים יותר ויותר בתוך הימין הקתולי, קרעים שהצביעו על כך שברית ה-CEDA הרחבה הולכת ומתפוררת. חלקית כתוצאה מהתנופה של הנוער לפעולה עממית, המפלגה הקתולית התקדמה יותר ימינה, ואילצה את התפטרותם של אנשי ממשלה מתונים, כולל פיליברטו וילהלובוס. חיל-רובלס לא היה מוכן להחזיר את תיק החקלאות לגימנז פרננדס. "למרות כל הרטוריקה הקתולית החברתית, הימין הקיצוני ניצח את היום."[6]
ממשלתו הרדיקלית של לרו קרסה לאחר שתי שערוריות גדולות, כולל פרשת סטרפרלו. עם זאת, זמורה לא אפשרה ל-CEDA להקים ממשלה, והכריזה על בחירות. הבחירות של 16 בפברואר 1936 זכו בדוחק על ידי החזית העממית, עם משאבים קטנים בהרבה מהימין הפוליטי, שפעל לפי טכניקות התעמולה הנאצית.
ה-CEDA הפנתה את קמפיין הבחירות שלה לקושר הצבאי אמיליו מולה. האלפוניסט חוסה קאלבו סוטלו החליף את חיל רובלס כדובר המוביל של הימין בפרלמנט.
הפלאנחה התרחבה באופן מסיבי, ואלפי חברים ב-JAP הצטרפו לארגון (אם כי נראה שרוב חבריו נטשו את הפוליטיקה). הם יצרו בהצלחה תחושה של לוחמנות ברחובות, כדי להפוך משטר אוטוריטרי למוצדק. ה-CEDA עבר מתקפה ישירה של הפלאנחה. הקצנה המהירה הזו של תנועת הנוער לפעולה עממית גרמה למעשה לכך שכל הניסיונות להציל את הקתוליות הפרלמנטרית נידונו לכישלון.
רבים מתומכי המפלגה בירכו על המרד הצבאי בקיץ 1936 שהוביל למלחמת האזרחים בספרד. באפריל 1937, מנהיג המורדים פרנסיסקו פרנקו הוציא את צו האיחוד שקבע את הקמת הפלָנחֶה הספרדי המסורתי ושל חונטות התקיפה הלאומית הסינדיקליסטית עם מיזוגם של מפלגת הפלנחה של ה-JONS הפשיסטית והקרליסטים המסורתיים, והוציא מחוץ לחוק את שאר המפלגות הפוליטיות בשטח תחת שליטת המורדים. כתוצאה מכך, CEDA חדלה להתקיים ואנשי מפלגה רבים, כולל גיסו של פרנקו, רמון סראנו סונייה (שהפך בסופו של דבר לראש החונטה הפוליטית של המפלגה) הצטרפו לארגון החדש.
קישורים חיצוניים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|CEDA]] בוויקישיתוףשגיאת לואה ביחידה יחידה:בקרת_זהויות בשורה 1016: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).
קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה קטגוריה:אנטי קומוניזם קטגוריה:ספרד: מפלגות קטגוריה:הרפובליקה הספרדית השנייה
This article "CEDA" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:CEDA. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Beevor, Antony, The battle for Spain : the Spanish Civil War, 1936-1939, Penguin Group. p, (June 2006)
- ↑ Paul Preston. The Spanish Civil War: Reaction, Revolution & Revenge. 3rd edition. W. W. New York, New York, USA: Norton & Company, Inc, 2007. 2006 Pp. 64.
- ↑ Vincent p. 212.
- ↑ Preston (2006). p. 67.
- ↑ Thomas (1961). p. 78.
- ↑ Vincent, p.235
