23איחוד10

קריטריוני קופנהגן (באנגלית: Copenhagen Criteria) הוא הכינוי לכללים המקדמיים שלפיהם נקבעת זכאותה של מדינה להפוך למועמדת להצטרף לאיחוד האירופי. קריטריוני ההצטרפות הללו הונחו על שולחנה של המועצה האירופית בשנת 1993 בקופנהגן שבדנמרק, ומכאן שמם. רוב המרכיבים של קריטריוני קופנהגן בוארו והובהרו מאז כתיבתם, על ידי חקיקה והחלטות שונות של המועצה האירופית, הנציבות האירופית והפרלמנט האירופי, וכן על ידי פסיקותיהם של בית הדין האירופי לצדק ובית הדין האירופי לזכויות אדם. ואולם, לעיתים צפים ועולים חילוקי דעות בין המדינות החברות בדבר הפרשנות הראויה לחלק מהתנאים. לפי הקריטריונים, על המדינה השואפת להצטרף לאיחוד להיות בעלת מוסדות יציבים השומרים על שלטון דמוקרטי, זכויות אדם וזכויות מיעוטים, בעלת כלכלת שוק מתפקדת, וכן עליה להיות מסוגלת לקבל וליישם את החוק, החובות והמטרות של האיחוד האירופי^[1]

היסטוריה ורקע[עריכה]

קריטריוני קופנהגן קבעו בשנת 1993 את תנאי הקבלה לחברות באיחוד האירופי, תוך ציפייה להתרחבות מדינות מרכז ומזרח אירופה. לפני החלת הקריטריונים, הקריטריון הקיים היה שלטון דמוקרטי כסטנדרט לקבלה לחברות בקהילות אירופיות על צורותיהן המשונות לאורך השנים: בדו"ח משנת 1961, פרסם הפרלמנט האירופי את עמדתו לפיה החברות בקהילות פתוחה רק למדינות שנוהגות בדמוקרטיה ומכבדות חירויות וזכויות יסוד של אוכלוסיותיהן^[2].

ניתן לראות כיצד התגבשו קריטריוני קופנהגן מתוך מספר מקרים היסטוריים:

המקרה של יוון[עריכה]

בשנת 1964, יוון חתמה על הסכם שותפות עם הקהילה הכלכלית האירופית, שכלל את אפשרות הצטרפותה לקהילה בהמשך הדרך. בזמן החתימה על ההסכם, הובן כי יוון עדיין לא מתקדמת מספיק כלכלית כדי להצטרף לקהילה. עם מהפכת הקולונלים שהתרחשה ביוון בשנת 1967 והביאה להקמת משטר צבאי סמכותני, התבטל למעשה המשטר הדמוקרטי ביוון ולכן בוטלה האפשרות של צירופה לקהילה האירופית, והסכם השותפות הוסר. משנת 1967 עד לשנת 1974, יוון סבלה מנידוי מצד המוסדות האירופיים; מועצת אירופה והקהילה האירופית. ובשנת 1974 המשטר הצבאי העביר לידיים אזרחיות, והיה ניסיון לכונן מחדש משטר דמוקרטי ביוון. ב-12 ביוני 1975, ימים ספורים בלבד לאחר אשרור החוקה היוונית החדשה, הגישה ממשלתו של קונסטנטינוס קרמנליס בקשה רשמית להצטרף ליוון לקהילה הכלכלית האירופית (EEC). באותו יום הודיע קרמנליס לשגרירי תשע המדינות החברות בקהילה כי "יוון שייכת ורוצה להשתייך לאירופה, אליה היא קשורה כבר זמן רב בדרכים רבות - פוליטית, כלכלית והיסטורית. היוזמה של היום מהווה המשכיות טבעית של המדיניות שחנכתי לפני חמש עשרה שנה... יוון אינה חושקת בחברות מלאה רק על רקע כלכלי. הסיבות הן בעיקרן פוליטיות ומתייחסות לגיבוש הדמוקרטיה ולעתיד האומה”^[3].

המשא ומתן בין יוון לאיחוד האירופי התקדם באיטיות, כאשר יוון התמודדה עם קשיים כלכליים וחוסר יציבות פוליטית. עם זאת, המצב השתנה כאשר נחתמה אמנת ההצטרפות בשנת 1979. האמנה עסקה בהצטרפותה של יוון לאיחוד האירופי ותיקנה אמנות קודמות של הקהילות האירופיות. הנציבות האירופית קבעה במסמך זה כי "עקרונות הדמוקרטיה הפלורליסטית וכיבוד זכויות האדם מהווים חלק מהמורשת המשותפת של עמי המדינות המאוחדות בקהילות האירופיות ולכן הם מרכיבים חיוניים לחברות של הקהילות"^[4]. הצטרפותה של יוון לאיחוד האירופי יצאה לפועל ב-1 בינואר 1981, כאשר היא הפכה רשמית למדינה חברה. כניסתה של המדינה לאיחוד האירופי מילאה תפקיד מכריע בקידום ערכים דמוקרטיים, זכויות אדם ושלטון החוק^[5].

המקרה של ספרד[עריכה]

חברותה של ספרד בקהילות האירופיות התעכבה משמעותית בגלל התנאים הפוליטיים במדינה. ספרד נשלטה במשך עשורים על ידי הרודן פרנסיסקו פרנקו. שלטון קשוח וריכוזי אשר החל לאחר מלחמת אזרחים קטלנית ונמשך עד למותו של פרנקו ב1975. במהלך השנים ניסה פרנקו לנהל כלכלה אוטרקית ללא הצלחה, לכן נאלץ לנהל קשרי חוץ עם הקהילה הכלכלית האירופית. קשרים כלכליים אלו יהוו בעתיד, לאחר נפילתו, את הבסיס למעבר של ספרד לצורת שלטון דמוקרטית. תחת המלך חואן קרלוס הראשון, שעלה לכס המלכות ב-1975, יצאה ספרד לדרך של דמוקרטיזציה. ספרד הגישה בקשה רשמית לחברות באיחוד האירופי בשנת 1977, שנתיים לאחר מותו של פרנקו. חוקה חדשה נוסחה ואושרה במשאל עם ב-1978, והניחה את היסודות למערכת דמוקרטית המבוססת על שלטון החוק, זכויות אדם ופלורליזם פוליטי. משא ומתן ההצטרפות של ספרד החל ב-1979, כאשר המדינה ניצבת בפני כמה אתגרים. המעבר שלה לדמוקרטיה היה ארוך ומורכב וכך גם המשא ומתן בין ספרד לאיחוד האירופי אשר נמשך מספר שנים. ממשלת ספרד יישמה בתקופה זו מספר רפורמות כלכליות ופוליטיות משמעותיות על מנת להתיישר עם הסטנדרטים של האיחוד האירופי. רפורמות אלו נועדו לחזק את המוסדות הדמוקרטיים, לליברליזציה של הכלכלה ולקדם פיתוח אזורי. ספרד הפכה רשמית למדינה חברה באיחוד האירופי בינואר 1986^[5].

התמוטטות הגוש הקומוניסטי[עריכה]

קריטריוני קופנהגן נקבעו במהלך תקופה מכרעת בהיסטוריה של האיחוד האירופי. בתחילת שנות ה-90, בעקבות נפילת חומת ברלין והתמוטטות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה, הביעו כמה מדינות את שאיפותיהן להצטרף לאיחוד האירופי (המובילות בהן היו בולגריה, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, פולין, רומניה, צ'כוסלובקיה וסלובניה). נפילת החומה סימנה את סופה של המלחמה הקרה ושל הפער האידיאולוגי בין המזרח למערב וסימנה את תחילת השינוי הדמוקרטי של CEE (Central and Eastern Europe). השינוי האידיאולוגי והדמוקרטיזציה במדינות מרכז ומזרח אירופה פתחו את הדרך של מדינות אלו לתהליך המיזוג האירופי, דרך הארגונים המובילים בתהליך: מועצת אירופה, נאט"ו, והאיחוד האירופי, מה שהוביל להתרחבות גדולה של הארגונים הללו^[6].

שאיפות אלו לבשו צורה של כינון יחסים דיפלומטיים בין הקהילה האירופית למדינות מרכז ומזרח אירופה. כמו כן, הוקמה תוכנית סיוע כספי לרפורמה ושיקום כלכלי במדינות מרכז ומזרח אירופה - בולגריה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין, רומניה ויוגוסלביה - על ידי מתן תמיכה פיננסית בתחומי מפתח לממשלות בשם PHARE (Poland and Hungary: Assistance for Restructuring their Economies)^[7].

מתוך הרקע ההיסטורי הזה, הניסיון לכונן זהות דמוקרטית משותפת, הדגש על כלכלת שוק ועוד, וזאת בהתבסס על ניסיון העבר בהתרחבויות קודמות של הקהילות האירופיות, נולדו קריטריוני קופנהגן להצטרפות לאיחוד האירופי.

הקריטריונים להצטרפות לאיחוד האירופי[עריכה]

במהלך המשא ומתן עם כל מדינה מועמדת, הנציבות האירופית ממלאת תפקיד חיוני בהערכת ההתקדמות של המדינה החברה השואפת בעמידה בקריטריוני קופנהגן. תהליך זה של מעקב מתמשך מאפשר לנציבות להעריך אם מדינה מועמדת עשתה התקדמות משמעותית לקראת עמידה בדרישות לחברות באיחוד האירופי. על בסיס המעקב, מתקבלות ההחלטות בנוגע לתהליך הצטרפותה של מדינה מסוימת, או בנוגע לפעולות בהן יש לנקוט לפני שתתאפשר הצטרפות^[1].

הקריטריונים להצטרפות לאיחוד האירופי מוגדרים על ידי שלושה מסמכים מרכזיים המהווים את הבסיס לתהליך החברות:

אמנת מאסטריכט (סעיף 49) - בה נקבע הבסיס המשפטי למדינות המעוניינות להגיש בקשה לחברות באיחוד האירופי. האמנה מתווה את הליך ההצטרפות וקובעת את המסגרת למשא ומתן ההצטרפות^[5].
ההצהרה של המועצה האירופית משנת 1993, הידועה כקריטריוני קופנהגן, מרחיבה יותר את דרישות המדיניות הכלליות בתחומים שונים, כולל פוליטיקה, כלכלה ומשפט. קריטריוני קופנהגן משמשים מסגרת מנחה להערכת הנכונות של מדינות מועמדות לעמוד בערכים ובעקרונות היסוד של האיחוד האירופי. קריטריונים אלה מדגישים את ההכרח בהקמת מוסדות יציבים המבטיחים דמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות אדם וכיבוד והגנה על מיעוטים^[8].
מסגרת המשא ומתן עם כל מדינה מועמדת ספציפית מתווה את התנאים וההתחייבויות הייחודיות שעל המדינה למלא. מסגרות משא ומתן אלו מותאמות לנסיבות הספציפיות של כל מדינה מועמדת, תוך התייחסות לאתגרים ולמטרות האישיות שלה. הם מספקים דרישות ספציפיות ומפורטות יותר שהמדינה החברה השואפת צריכה לעמוד בהן במהלך תהליך ההצטרפות^[1].

קריטריונים גאוגרפיים[עריכה]

על פי סעיף 49 (לשעבר סעיף O) של אמנת מאסטריכט, כל מדינה אירופית המקיימת את עקרונות האיחוד האירופי זכאית להגיש בקשה לחברות. עם זאת, חשוב לציין שסיווג המדינות כאירופיות כפוף להערכה פוליטית של הנציבות האירופית והמועצה האירופית^[9].

לדוגמה, בשנת 1987, מרוקו ביקשה להצטרף לקהילה האירופית (קודמתה של האיחוד האירופי). עם זאת, הבקשה נדחתה בטענה שמרוקו אינה נחשבת ל"מדינה אירופאית" ולכן לא עמדה בקריטריון הגיאוגרפי. קריטריון זה עוגן מאוחר יותר בקריטריוני קופנהגן^[10].

לעומת זאת, בשנת 2004 הצטרפה קפריסין לאיחוד. היה זה סיומו של תהליך שארך 14 שנה, מאז שקפריסין הגישה לראשונה את בקשת ההצטרפות שלה, ולאחר 7 שנות משא ומתן. קפריסין צורפה לאיחוד אף על פי שאיננה נחשבת באירופה מבחינה גאוגרפית, ולמעשה, היא קרובה הרבה יותר ללבנון, סוריה וישראל מאשר ליוון, שכנתה הקרובה ביותר באיחוד האירופי ^[11].

קריטריונים פוליטיים[עריכה]

קריטריוני קופנהגן מגדירים בפירוט את התנאים הפוליטיים שמדינה חברה צריכה לעמוד בהם:

דמוקרטיה[עריכה]

בממשל דמוקרטי מתפקד, כל אזרחי המדינה מסוגלים להשתתף, באופן שוויוני, בקבלת ההחלטות הפוליטיות בכל רמות הממשל. הדבר מחייב גם בחירות חופשיות בהצבעה חשאית, בזכות להקים מפלגות ללא כל הפרעה מצד המדינה, גישה הוגנת ושוויונית לעיתונות חופשית, איגודים מקצועיים חופשיים, חופש דעה, כפיפות של סמכויות הביצוע לחוקי המדינה, וכן גישה חופשית להליך משפטי הוגן המופרד מהרשות המבצעת^[1].

שלטון החוק[עריכה]

שלטון החוק מחייב כי מימוש הסמכות הממשלתית יותנה בעמידה בחוקי המדינה, שאומצו בהליך שגם הוא נקבע בחוק. העיקרון נועד להיות אמצעי הגנה מפני פסקי דין שרירותיים^[1].

זכויות אדם[עריכה]

זכויות האדם הן זכויות שכל אדם מחזיק בהן מעצם היותו אדם; זכויות האדם הן "בלתי ניתנות לערעור" ושייכות לכל בני האדם. אם זכות היא בלתי ניתנת לערעור, פירוש הדבר שאי אפשר להעניק אותה, לשלול אותה, להגביל אותה, או למכור אותה (למשל, במצב של עבדות). הזכויות הללו כוללות את הזכות לחיים, את הזכות להליך הוגן והחופש מעבדות ומעינויים^[1].

כבוד והגנה על זכויות המיעוט[עריכה]

בני מיעוטים לאומיים זכאים לשמור על תרבותם ועל מנהגיהם הייחודיים, לרבות לשונם (ככל שלא נוגדת את זכויות האדם של אנשים אחרים, ולא את ההליכים הדמוקרטיים ואת שלטון החוק), מבלי לסבול כל אפליה^[1].

קריטריונים כלכליים[עריכה]

קריטריוני קופנהגן דורשים שהמדינות החברות תהיינה בעלות כלכלות שוק מתפקדות, וכן שהיצרנים הפועלים בהן יהיו מסוגלים להתמודד עם התחרות ועם כוחות השוק הקיימים באיחוד. הדבר ניכר במהלך תהליך ההצטרפות של בריטניה, שם הועלו חששות לגבי מצבה הכלכלי ויכולתה להשתתף בשוק המשותף. דיונים דומים התרחשו במהלך ההצטרפות של יוון, פורטוגל וספרד, אם כי התאמה כלכלית לא נדרשה במפורש. עם זאת, התאמה פורמלית של המצב הכלכלי התרחשה במהלך ההרחבה למדינות ה-EFTA. הוועדה הדגישה כי חברות מחייבת כלכלת שוק מתפקדת ותחרותית. המצב הכלכלי הוא חיוני למועמדים להשתתף באופן מלא בשוק המשותף ולהתיישר עם ההוראות הכלכליות של הקהילה האירופית. עם כניסתו של האיחוד הכלכלי והמוניטרי, מצבם הכלכלי של המועמדים קיבל משמעות רבה עוד יותר. עמידה בקריטריונים הכלכליים הפכו לחיוניים יותר עבור מדינות חברות חדשות. הקריטריונים הכלכליים מבטיחים שלמועמדים יהיו את היכולות הכלכליות והמוסדות הדרושים כדי להשתלב ביעילות במסגרת הכלכלית של האיחוד האירופי.^[1]

התאמת חוק המדינה לחוקי האיחוד[עריכה]

Acquis communautaire הוא מונח צרפתי המתייחס לגוף המצטבר של חוקי הקהילה האירופית, הכולל את המטרות, הכללים המהותיים, המדיניות של האיחוד האירופי ואת החקיקה הראשית. המונח משמש גם בהקשר של הכנת מדינות מועמדות לקראת הצטרפותן לאיחוד. תהליך התאמת החקיקה הלאומית לAcquis communautaire ממלא תפקיד חיוני בהבטחה שמערכות המשפט והפרקטיקות של המדינות המועמדות יהיו בהרמוניה עם הסטנדרטים והעקרונות של האיחוד האירופי. הרמוניזציה זו משמשת לקידום עקביות וקוהרנטיות במסגרת החוקית של האיחוד בכללותו. על ידי התאמת החוקים הלאומיים שלהן לחוקי האיחוד האירופי, מדינות מועמדות מפגינות את מחויבותן לערכים משותפים, לעקרונות משפטיים ולחובות הגלומים בחברות באיחוד האירופי^[12].

סקוליק (Sekulić) מסבירה כי כדי להקל על תהליך ההצטרפות, ה-Acquis communautaire מאורגן בפרקים שונים, כל אחד מתמקד בתחום מדיניות ספציפי. פרקים אלו משמשים בסיס למשא ומתן בין האיחוד האירופי למדינות מועמדות, ומבטיחים גישה שיטתית ומובנית להתאמת החקיקה הלאומית. מספר הפרקים עשוי להשתנות בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מדינה מועמדת ולהתפתחות מדיניות האיחוד האירופי. לדוגמה, במהלך תהליך ההצטרפות של בולגריה ורומניה ב-2007, המדינות נדרשו להתייחס ל-31 פרקים. ואילו המשא ומתן עם קרואטיה, טורקיה ואיסלנד כלל התאמת החוקים הלאומיים ל-35 פרקים. פרקים אלו מכסים תחומי מדיניות שונים כגון דייג, חקלאות, תנועה חופשית של אנשים, תנועה חופשית של סחורות, חינוך, יחסי חוץ, סביבה ועוד רבים. כל פרק מתאר את האמצעים החקיקתיים והמנהליים הספציפיים שצריכה המדינה המועמדת לאמץ על מנת לעמוד בסטנדרטים של האיחוד האירופי^[12].

מנגנוני אכיפת הקריטריונים[עריכה]

לאחר שהקריטריונים סוכמו ב-1993, היה צורך להבטיח שגם מדינות קיימות באיחוד האירופי יעמדו בקריטריונים אלה. כתוצאה מכך, הוטמעו מנגנונים לאכיפת עמידה בקריטריונים. דוגמה בולטת אחת לאמצעי אכיפה כאלה התרחשה בתחילת שנות ה-2000 כאשר הוטלו "סנקציות" על ממשלת אוסטריה בראשות וולפגנג שוסל. פעולה זו ננקטה על ידי ממשלות 14 המדינות החברות האחרות בשל חששות מהשתתפותה של מפלגת החירות הימנית הקיצונית בממשלת אוסטריה. מקרים כאלה מדגישים את החשיבות של שמירה על עקרונות הליבה והערכים של האיחוד האירופי^[13].

כדי להבטיח את העמידה בקריטריונים, האיחוד האירופי החיל מנגנוני פיקוח, תוך הגברת הבדיקה של ציות המדינות החברות לחוקים ולעקרונות האיחוד האירופי. דיווחים ודיאלוגים בנושא מתקיימים באופן קבוע בין הנציבות האירופית, המועצה האירופית והמדינות החברות. מנגנונים אלו מטרתם לזהות ולטפל בכל ליקוי או חריגה מהקריטריונים שנקבעו. יתרה מכך, לאי עמידה בקריטריונים עלולה להיות השלכות, כמו למשל, הפעלת סעיף 7 של האמנה על האיחוד האירופי, מה שעלול להוביל להשעיית זכויות מסוימות של מדינה חברה, לרבות זכויות הצבעה במוסדות האיחוד האירופי^[14].

הסדרים אלו לאכיפת עמידה בקריטריונים הונהגו רשמית ב-1 בפברואר 2003, בהתאם להוראות אמנת ניס. ההוראות המפורטות באמנת ניס חיזקו עוד יותר את המנגנונים להבטחת דבקות המדינות החברות בדרישות החוק, תוך שמירה על הערכים והעקרונות שעליהם בנוי האיחוד האירופי^[15].

אתגרים וביקורות[עריכה]

אתגרי היישום[עריכה]

אחד האתגרים הגדולים ביותר בנושא קריטריוני קופנהגן הוא היכולת להבטיח שחברים חדשים יהיו מסוגלים ליישם באופן מלא את החוקים והתקנות של האיחוד האירופי, כולל ה-acquis communautaire. זה איתגר מדינות מסוימות במיוחד, מכיוון שתהליך האימוץ והיישום של חוקי האיחוד האירופי עלול להיות מורכב ודורש משאבים זמן. כתוצאה מכך, חלק מהמדינות התקשו לעמוד בקצב האינטגרציה של האיחוד האירופי, מה שהוביל למתיחות עם החברות הקיימות ועיכבה את הצטרפותן^[16].

המקרה הפולני[עריכה]

המדינות החדשות אשר הצטרפו לאיחוד האירופי עניות משמעותית מהחברות הקיימות. עם תמ"ג ממוצע לאדם של מחצית מזה של המדינות החברות טרם ההתרחבות המזרחית. על פי דיווחי הבנק העולמי, עשויות לחלוף יותר מעשרים שנה עד שמדינות מרכז-מזרח אירופה, לרבות פולין, יגיעו לרמה הממוצעת בתוצר לנפש של האיחוד האירופי. קשיים כלכליים וחברתיים אלה עוררו חששות ניכרים בקרב חברות קיימות לגבי האופן שבו יש להתקדם עם קבלת פולין לאיחוד. כשוק יחיד המבוסס על תנועה חופשית ופעילות כלכלית מאוחדת, האיחוד האירופי פגיע במיוחד לבעיות המתמשכות המאפיינות את חברותיו החדשות. לאור זאת, האיחוד האירופי יצר תוכניות רבות והשקיע וממשיך להשקיע סכום כסף עצום בחברות החדשות על מנת לעזור להן ליישם ולאמץ את כל הנחיות האיחוד האירופי. עם זאת, כל הכסף שהאיחוד האירופי משקיע בחברות החדשות שלו עדיין לא מספיק. אחת הסיבות הבולטות לכישלון של פולין ביישום כל הדו"חות, מלבד התנגדות של מקומיים פולנים ופוליטיקאים, היא "חוסר יכולת פיסקלית ומעמסה תקציבית". יישום רבות מההנחיות הוא יקר. פקיד ממשל פולני, דנוטה הובנר, העריך שאימוץ חוקי ההגנה על עובדים עשוי לעלות שניים עד שלושה אחוזים מהתמ"ג בשנה, וכי שיפור התנאים הסביבתיים כדי לעמוד בתקני האיחוד האירופי עשוי לעלות עוד שני אחוזים. דו"ח הנציבות האירופית משנת 2003 על ההתקדמות הפולנית לקראת הצטרפות זיהה מספר רב של בעיות בתחום שבו פולין עדיין לא עמדה בדרישות ההצטרפות, ואשר פולין לא תוכל לעמוד בהן עד למועד האחרון להצטרפותה. למרות שהועלו חששות אלה, מועד ההצטרפות לא נדחה, והאיחוד האירופי קיבל את פולין בזרועות פתוחות. פולין לא אימצה רבות מהדירקטיבות של האיחוד האירופי, ועד היום היא עדיין מתקשה לעשות זאת^[17].

האתגרים הדמוקרטיים ביישום קריטריוני קופנהגן: המקרים של מונטנגרו וסרביה[עריכה]

עמידתו של האיחוד האירופי על קריטריוני קופנהגן כמדד זכאות לחברות הייתה משמעותית בקידום הדמוקרטיה ושלטון החוק במדינות אשר שאפו להצטרף לאיחוד. עם זאת, הניסיון של מונטנגרו וסרביה, שתי המדינות העוסקות כיום במשא ומתן להצטרפות, מעלה חששות לגבי האפקטיביות של גישת האיחוד האירופי. למרות הציפיות הראשוניות מהתקדמות דמוקרטית, שתי המדינות הראו התקדמות מוגבלת, ובמקרים מסוימים, אפילו נצפתה רגרסיה במהלך תקופת המשא ומתן שלהן. ניתוח ההתקדמות של מונטנגרו וסרביה מגלה כי התקדמותן הפוליטית אינה בהכרח מותאמת לשלבים השונים של המשא ומתן ולתנאי האיחוד האירופי. למרות ששתי המדינות יישמו כמה שינויים בתגובה לדרישות האיחוד האירופי, אימצו רפורמות חקיקה וטיפלו בליקויים במערכות הבחירות, שלטון החוק, זכויות יסוד ונלחמו נגד שחיתות שלטונית, יישומם לא היה עקבי, הן לא הצליחו ליישם שיפורים מהותיים בפרקטיקות הדמוקרטיות הכוללות במדינות ואף חוו רגרסיה דמוקרטית בנושאים מסוימים. ובכל זאת, האיחוד האירופי המשיך במשא ומתן עם מדינות אלה מבלי להציע לעצור או לבטל הסכמים כלכליים. רעיון זה מאתגר את ההנחה שתהליך החברות באיחוד האירופי והתנייתה בעמידה בקריטריוני קופנהגן מניעים למעשה התקדמות דמוקרטית במדינות החברות השואפות למעמד המיוחל. גם בסבבי הרחבה קודמים, האיחוד האירופי הפגין גמישות בשמירה על הסטנדרטים שלו והתעלמות מפגמים פוליטיים מסוימים. יש הטוענים כי חוסר הרצון של האיחוד האירופי לנקוט בגישה נוקשה לקידום דמוקרטיה עולה בקנה אחד עם ההשקעה העיקרית שלו בפיתוח כלכלי דווקא. ההתחייבויות הכספיות של האיחוד האירופי לסיוע לפני הצטרפות נותנות עדיפות לצמיחה כלכלית על פני ממשל דמוקרטי. יתרה מזאת, האיחוד האירופי העדיף ביטחון אזורי ויחסי שכנות טובים, שלעתים מאפילים על הקריטריונים המקוריים לחברות באיחוד האירופי, מה שמעלה שאלות לגבי אמינות תנאי ההצטרפות לאיחוד האירופי בתחום זכויות האדם. מצב זה מעורר שאלות לגבי העקביות של האיחוד האירופי ביישום העקרונות הדמוקרטיים שלו וכישלונו לדרוש עמידה מלאה בתנאים שנקבעו למדינות חברות פוטנציאליות. על ידי חוסר במתן דין וחשבון למדינות אלה על אי ההתקדמות שלהן ותגמולן על הישגים מינימליים, האיחוד האירופי מחזק את הסטטוס קוו הבלתי דמוקרטי. בכך האיחוד נותן לגיטימציה לפרקטיקות המנוגדות לקריטריוני קופנהגן. היעדר השלכות שליליות על אי ציות מערער את תפקידו של האיחוד האירופי כישות על דמוקרטית ומעורר ספקות לגבי יעילות קביעת הקריטריונים להצטרפות אליו^[16].

עמימות קריטריוני קופנהגן[עריכה]

למרות שתכניות רבות הונהגו כדי לטפח שיתוף פעולה בין המדינות החברות ולהקל על הצטרפותן של מדינות מועמדות, הקריטריונים שכל אחת מהמדינות המועמדות נדרשות לעמוד בהם עדיין לא מוגדרים באופן אחיד. ניתן לראות כי הקריטריונים מיושמים באופן שונה ובעבור כל מקרה לגופו. ההתקדמות נבחנת על ידי המועצה ונושאים בעייתיים מזוהים ומטופלים בדו"חות שוטפים ככל שתהליך ההצטרפות נמשך. עם זאת, אין הגדרה ברורה מה הם הקריטריונים בפועל, כגון מה מהווה "יציבות מוסדית" או "כלכלת שוק מתפקדת". זה עשוי להיות בעייתי ויכול להסביר את הסיבות לכך שמדינות ברמות שונות כל כך של פיתוח ורמות שונות של ממשל הורשו להיות חברות באיחוד האירופי. הסיבה לכך היא שללא הגדרה ברורה של המונחים המהותיים בקריטריוני קופנהגן, האיחוד האירופי יכול לפרש את המונחים בצורה לא עקבית בכל פעם. המטרה של האיחוד האירופי צריכה להיות לקבל מדינות שעמדו באופן מהותי בקריטריונים ואשר מסוגלות לעמוד במלואן בזמן סביר. מטרה זו קשה להשגה אם בכל פעם הקריטריונים מתפרשים אחרת, והתוצאה היא קבלת מדינות כמו פולין שלא עמדו בחלק מן הדרישות בזמן ההצטרפות ועדיין לא עומדות בהן שנים לאחר מכן^[17].

קישורים חיצוניים[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|23איחוד10]] בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכה]