שמות פרק א
פרק א בספר שמות הוא הפרק הראשון בספר ובפרשת שמות, והוא עוסק בסיפור ירידת בני ישראל למצרים, על ידי השבטים, בעקבות הרעב שהיה בארץ כנען.
בפרק ישנם 22 פסוקים.
פסוקים א - ז[עריכה]
פסוקים אלו נזכרים שמות השבטים שירדו למצרים, וכן מספרם של יורדי מצרים הכולל את השבטים ומשפתחותיהם, סך הכל 70 נפש. כבר בחז"ל בתלמוד ובמדרשים העירו שמספירה ידנית עולה כי היו רק 69 אנשים ולא 70. תירוצים שונים נאמרו ליישב קושי זה: יש שמנו את יוכבד שנולדה בים החומות בכניסתם למצרים, יש שמנו גם את יעקב בכללם, לדעות אחרות יש למנות את חושים בן דן, על אף שאינו נזכר במנין, או את שרח בת אשר, ויש שאף סבורים שיש למנות את הקב"ה כהשלמה למנין 70.
לדעת חז"ל המספר 70 כולל את יוכבד בת לוי שנולדה בין החומות.
הרא"ש מיישב שאכן מספרם היה 69 אך דרך התורה לעגל למניין עגול כאשר חסר רק 1:שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.בדף תבנית:ציטוט/style.css אין תוכן.
לא קשיא מידי שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים", וכן "ארבעים יכנו".
— רא"ש על מסכת פסחים פרק י, מ
בדומה לפרשנות הרא"ש, יש מהפרשנים שהציעו לראות במספר 70 מספר בעל משמעות של ריבוי, ולכך אף שבפועל היו פחות[1], השתמשה התורה במספר 70.
בתרגום השבעים לפסוק זה מופיע המנין 75, כאשר הוא כולל בחשבון גם צאצאיהם של מנשה ואפרים.
פסוקים ז - יד[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. בפסוקים אלו מתאר המקרא את קושי שעבודם של בני ישראל בידי המצריים. תחילת השעבוד החל כאשר קם מלך חדש על מצרים 'שלא ידע את יוסף'. בתלמוד נחלקו בפרשנות פסוק זה: לדעת רב אכן קם מלך חדש לאחר שפרעה הקודם מת. אך לדעת שמואל מדובר אמנם באותו מלך אך 'נתחדשו גזירותיו'.
פסוקים ט - י[עריכה]
פרעה מדבר על עמו, ומסביר להם כי יש לחשוש מבני ישראל שרבים ועצומים יותר מהמצריים, לצורך כך יש להתחכם על מנת שלא ירבה, וכך כאשר תהיה מלחמה וצטרפו ישראל לאויבים הנלחמים בנו 'ועלה מן הארץ'. בפירוש חשש זה כותב רש"י שחששו שעל ידי כך בני ישראל יברחו ממצרים נגד רצונם של המצריים. הסבר נוסף מובא ברש"י שהמצרים התכוונו לעצמם - שיצטרכו לעלות - לברוח ממצירם בעקבות מלחמה זו שייתכן ויפסידו בו לישראל.
פסוקים יא - יד[עריכה]
פסוקים אלו מתארים את הפעולות שנקטו המצרים על מנת שלא לאפשר לבני ישראל להתרבות, ואת מה שקרה בפועל בעקבות פעולות אלו:
- וישימו עליו שרי מיסים: תחילה מטילים המצרים על ישראל 'מיסים' על מנת לענות אותם, כאשר המטרה העיקרית היא למנוע ילודה ככל האפשר. לדעת רש"י ב'מיסים' אלו הכוונה לבניית ערים לפרעה כפי המופיע בהמשך הפסוק: "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס".
- ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתאום ואת רעמסס: כאמור, לדעת רש"י זה עניין אחד אם תחילת הפסוק. פתאום ורמעסס לדעת חז"ל היו ערים שנבנו במקומות בהם הקרקע לא הייתה מתאימה לבניית מבנים, וכל בוקר כשחזרו לבנות - היו צריכים להתחיל מחדש מאחר שבלילה הבניינים היו שוקעים באדמה.
- ויעבידו מצרים את ישראל בפרך: המצרים מעבידים את בני ישראל בעבודות קשות המפרכות את גופן. גם שיעבוד זה היה במטרה למנוע את הפריון.
- וימררו את חייהן: תיאור נוסף של קושי השיעבוד - עבדות קשה בבניה ובעבודות השדה השונות. לדעת חז"ל הכוונה גם לכך שהמצרים נתנו לגברים עבודות המיועדות לנשים וכן להפך, לגברים עבודות המיעדות לגברים.
פסוקים טו - כב[עריכה]
בקטע זה מתאר המקרא גזירה נוספת שהטיל פרעה על היהודים, להרוג את בניהם:
פרעה קורא לשתי מילדות עבריות, שפרה ופועה ומצווה עליהם לבחון מיד בעת הלידה האם מדובר בלידת בן או בת, וכאשר יבחינו בלידת בן - עליהם להרוג את היילוד.
המיילדות שהיו יראות מאלוהים, לא עשו כפי שהתבקשו, ו'תחיין את הילדים', לדעת חז"ל מלבד זה שלא הרגו את הזכרים שנולדו, אם אף היו דואגות להם למים ומזון. פרעה שכנראה הבחין בכך שאין ירידה בפריון הזכרים, קורא למילדות על מנת להבין את סיבת סירובם לפקודה. המילדות מסבירות לפרעה שהנשים הישראליות שונות מהנשים המצריות, בכך שהם אינן מחכות להגעת המילדות, והן יולדות עוד בטרם הגעתנו אליהן. הפסוק מתאר את הסיבה בלשון: "כי חיות הנה - בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו" - לדעת חז"ל המילה 'חיות' הוא מלשון מילדות. כינוי זה למילדות רווח בתקופת המשנה והתלמוד. והתכוונו לומר שהילדות עצמם משמשמות כ'חיות' - מילדות. הסבר נוסף הובא במדרשים שהכוונה לחיה כשפוטו, והן יולדת לבד כפי שעושות החיות, שאינן צריכות סיוע בהמלטתן.
בהמשך הפסוקים מתארת התורה, את שכרן של המילדות מאת אלוהים בכך שלא נשמעו לדברי פרעה, :
- וייטב אלוהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד -
- ויעש להם בתים -
הפסוק האחרון בפרק א מתאר גזירה חדשה שגזר פרעה, אך בשונה מכל הגזירות שהיו רק על עם ישראל גזירה זו הייתה אונברסלית וכללה אף את העם המצרי:
- ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילדו היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון - לדעת חז"ל גזירה זו באה בעקבות דברי האצטגנינים שהיו לפרעה שראו בכוכבים כי באותו יום עתיד להווילד אדם שיושיע את ישראל ואינם יודעים האם מוצאו מהעם היהודי או מהעם המצרי, לכך גוזר פרעה שיש להרוג את כל הנולדים באותו היום.
בחז"ל[עריכה]
מלבד הגזירות המופיעות במפורש בפסוקים או בביאורם, נזכרו בחז"ל גזירות נוספת.
בתרבות[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ אם כי יתכן שהסיבה לכך שהתורה אכן כתבה מספר זה הוא בצירוף על הדעות השונות לעיל, ושאכן המספר 70 אינו בלתי נכון, אף אם היה יותר מדויק לכתוב 69.
This article "שמות פרק א" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:שמות פרק א. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
