שלושה חתלתולים יתומים

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 581: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). שלושה חתולים יתומים (באנגלית: Three Orphan Kittens) הוא סרט הנפשה קצר אמריקאי מסדרת הסרטים "סימפוניות טיפשיות". הסרט הופץ בשנת 1935 והופק בידי אולפני וולט דיסני. הסרט זכה בפרס אוסקר לשנת 1935 עבור הסרט המונפש הקצר הטוב ביותר.^[2] אחריו ב-1936 יצא סרט המשך, עוד חתלתולים.^[3]

עלילה[עריכה]

הסרט מספר את סיפורם של שלושה גורי חתולים (אחד שחור, אחד כתום ואחד אפור) והרפתקאותיהם בבית. זה מתחיל עם החתלתולים שנותרו בשלג. לאחר מכן הם מבחינים בבית הסמוך ונכנסים אליו למקלט. הם מגיעים למטבח, ומתחילים לשחק שם לאחר שמנהלת הבית האפרו-אמריקאית של הבית סיימה להכין ארוחה. לאחר נגינה נוספת באזורים שונים בבית, הסרט מעביר את הפוקוס שלו לחתלתול מסוים אחד, השחור, שרודף אחרי נוצה ובסופו של דבר מסתיים על מקלדת פיאנולה. החתלתול מתחיל לנגן כשהנוצה הולכת במורד מקלדת הפסנתר והנוצה נוחתת על מתג 'הדלקה' עם לחיצות החתלתול והפיאנולה שהתגלתה אז מתחילה לנגן וריאציה של "חתולים על המקלדת", שיר שהלחין ז'ז קונפרי ב-1921. שני החתלתולים האחרים מצטרפים לראשון ומנגנים סביב הפסנתר. כשהפיאנולה מסיימת את השיר שלה, החתלתולים עוזבים אותה ונתפסים על ידי עוזרת הבית. כשהיא מתכוננת לזרוק אותם החוצה, היא נעצרת על ידי ילדה קטנה (אולי גרסה של ננסי), שמחליטה לאמץ את הגורים.

הפקה[עריכה]

הסרט הופק כסרט בסדרת סימפוניות טיפשיות של דיסני. באותה תקופה, הסרטים שימשו ככלי לבדיקת הטכניקות שישמשו בשלגיה ושבעת הגמדים וכדי לספק תוכנית הכשרה בלתי רשמית בעבודה כדי להכין אמנים לסצנות המשוכללות שייכללו. בהפקות הארוכות של האולפן.^[4] ככאלה, הסרטים נועדו להתמקד בדמויות, שנועדו להיות חמודות, ולא בנרטיב מפותח במיוחד.^[5] הסרט בוים על ידי דייוויד הנד, שלימים יביים את שלגיה, והאנימציה על ידי קן אנדרסון.^[1]^[6] כמו כל הסרטים בסדרה שנוצרו לאחר 1932, הוא הופק ב-3 רצועות טכניקולור.^[7] הסרט היה מוגן בזכויות יוצרים ב-20 בנובמבר 1935, כמעט חודש לאחר יציאתו לאקרנים.^[8]

הפצה[עריכה]

הסרט יצא לאקרנים במקור בקולנוע בארצות הברית ב-26 באוקטובר 1935.^[1] בשנת 1937, הוא שוחרר מחדש כחלק מביקורת האוסקר של הסרטים המצוירים של וולט דיסני, יחד עם עוד ארבעה סרטי דיסני זוכי פרסי האוסקר.^[9]

מדיה ביתית[עריכה]

ב-1993, הוא הופיע בקלטת אוסף של סרטי דיסני קצרים עטורי פרסים בשם "איך הטוב ביותר זכה".^[10]^[11] הוא גם נמצא בקלטות VHS של "דמבו", יחד עם "התיבה של אבא נוח" והחזיר המעשי.

הסרט הופץ גם ב-19 בדצמבר 2006 ב"אוצרות וולט דיסני: עוד סימפוניות טיפשיות, כרך ב'.^[3]

צנזורה[עריכה]

הגרסה המקורית של הסרט מכילה סצנה שבה החתלתול השחור נתקל בבובה שכאשר היא מתהפכת על ידי החתלתול, היא הופכת לילדה אפרו-אמריקאית סטריאוטיפית, שצועקת "מאמי!" (קטע קול ממוחזר מבית המלאכה של סנטה). בשנות ה-50 וה-60, כאשר דיסני החלו לערוך את הסרטים שלהם לפני ששודרו בטלוויזיה, הסצנה הוסרה מהסרט.^[12] הסרט הופיע לא מצונזר, תחילה עם יציאת ה-VHS של דמבו, ולאחר מכן ב-DVD "עוד סימפוניות טיפשיות" מ-2006, שם הוא הוצב בחלק שכותרתו "מהכספת" יחד עם סרטים אחרים הכוללים סטריאוטיפים, אשר הוקדם עם הקדמה מאת לאונרד מלטין.^[13]

ביקורות[עריכה]

הסרט היומי (31 באוקטובר 1935): "נראה כאילו וולט דיסני פגע במשהו מרתק כמו שלושת החזרזירים שלו בשלושת החתלתולים האלה... שלושת החתלתולים החמודים יוכיחו וואו - במיוחד ברצף שבו הם הולכים לחבוט עם הפסנתר האוטומטי ויוצאים לדרך. השני הכי טוב. הקטע של העסק הזה הוא מהומות צחוק."^[14]

National Exhibitor (20 בנובמבר 1935): "שלושת החתלתולים נכנסים מתוך סערת השלג, מרגיזים את משק הבית, חוקרים במטבח ובסלון, נשפכות פשטידות, מתנפצים [[רהיטים]. צבע מעולה ואפיונים מושכים של חתלתולים מסמנים זאת, מצוין."^[14]

Boxoffice (7 בדצמבר 1935): "הסרט האחרון בסדרת סימפוניות טיפשיות של וולט דיסני מבטיח למשוך את הפופולריות של שלושת החזרזירים שלו, ללא ספק אחד הסרטים המצוירים הטובים ביותר שהופקו אי פעם. החתלתולים בתפקיד הראשי חמודים בדיוק כמו החזרירים הקטנים של הסרט הקודם, בעוד שההרפתקאות שלהם כל כך משעשעות להפליא שהפטרונים ייצאו מהתיאטרון בשבחיו... [הנגן-פסנתר] מוכיח את עצמו כנקודת השיא של הסרט וישאיר את הקהל בסערת צחוק. עבודת הצבע שוב מעולה, סרט אידיאלי לצעירים, מושלם למבוגרים, ויתאים לכל חשבון, בכל זמן ובכל מקום."^[14]