שיר השנאה לאנגליה (בלדה)
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
שיר השנאה לאנגליה הוא המנון שנכתב על ידי ארנסט ליסאואר, יהודי ממוצא גרמני (Lissauer), בשנות מלחמת העולם הראשונה.
השיר קנה את פרסומו בן לילה כשב-4 באוגוסט 1914 התפרסם שירו "המנון השנאה לאנגליה" שהפך לשיר המפורסם ביותר בגרמניה בשנות המלחמה.
השיר נפתח בהיגד יהיר: צרפת ורוסיה אינן חשובות. אנו אדישים כלפיהן. לנו יש רק שנאה אחת. ההכרזה תמוהה: אלה הרי מדינות האויב; שתי החזיתות של גרמניה במלחמה – המערבית והמזרחית.
"המנון השׁנאה לאנגליה" מאורגן בשלושה בתים, כל בית מסתיים בקריאת הגנאי: "אנגליה!". השיר מכיל 48 שורות, החרוז צמוד. הלשון מטפורית והנימה חגיגית. מעיון בשיר מתברר כי הצלחתו הכבירה אינה נובעת רק מהתוכן והמסר, אלא גם מדרכי העיצוב. השיר בנוי בתחכום מדוקדק, ואפשר לראות בו דגם מוצלח לטקסט תעמולה. שלושה רכיבים רטוריים בולטים – חזרה, הנגדה, הגזמה. הניגודים חריפים, ומעלים תמונת עולם בשחור־לבן. המציאות נבקעת לשניים באופן דיכוטומי: אנחנו–הם, יחיד–רבים, אהבה–שֹנאה, טוב–רע. הסימטריות של התבנית כפולת הצלעות מאפשרת לכרוך דבר והיפוכו. הטקסט מתמקד כולו ברעיון אחד, בהיגד אחד החוזר ונשנה, מכה ומצליף. החזרות רבות: על מילים, על משפטים, על תבניות תחבירות. המילה "אנו" חוזרת ומופיעה בתחילה כתריסר שורות, ושימוש אנָפורי זה מבליט את המוען, הנושא דברים בשם כל הציבור, ואת אחדות הקולקטיב. החזרה המונוטונית מזכירה טקס השׁבּעה, מעין פולחן מאגי. היא מעניקה כוח להמונים, היא מרוממת ומקדשת את המדינה והשליט.
שיר השנאה לאנגליה
|
|---|
|
שְׁבוּעָה שֶׁל אָרָד לֹא תָּמוּשׁ בָּרוּחַ, |
בשירו ניסה ליסאואר להסביר שחלק משוויון הזכויות שניתן ליהודי גרמניה הוא הזכות הקדושה לשנוא בכל מאודם את אנגליה, ושאהבתם של היהודים למולדת הגרמנית צריכה להתבטא בשנאה יוקדת לעם האנגלי. שכן הנאמנות למושא האהבה מחייבת לעיתים לשנוא את מתחרהו.
תגובות לשיר[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
שירו של ליסאואר המשיך בזמנו להכות גלים. ב־15 באוקטובר 1914 הופיע השיר בארצות הברית, בעיתון The New York Times, בתרגום לאנגלית של ברברה הנדרסון (מצוי במרשתת). עוד באותו יום, במהדורה השנייה של העיתון, הודפס שיר תגובה פרו אנגלי שכתבה ביאטריס בארי. בטקסט פנתה ישירות לליסאואר ומתחה ביקורת לגלגנית על עמדותיו. הפולמוס האידאולוגי, שנפתח שם על דפי העיתון, מזכיר את הוויכוח על שירי “הדגל הראשון“ בעיתון היהודי בגרמניה.
ב־1926 העיר ליסאואר כי במקום לחבר את “המנון השנאה לאנגליה“ עדיף היה לוּ חיבר בזמנו “המנון אהבה לגרמניה“. וב־1936, בווינה, כתב באכזבה: “בעיני הגרמנים אני יהודי במסכה של גרמני; בעיני היהודים – גרמני“.
ליאון פוליאקוב כתב לימים בספרו "ההיסטוריה של האנטישמיות": "יהודי גרמניה שמחו שאחד מהם זכה בכבוד גדול כאדם שמביע את הזעם הגרמני ומבטא בצורה מדויקת את הנפש הגרמנית". בין היחידים שהסתייגו במקצת מליסאואר היה יוסטון סטיוארט צ'מברלין, סופר, פילוסוף, סוציולוג, תאורטיקן של הגזענות, אנגלי שעבר לגור בגרמניה והתחתן עם בתו של ריכרד ואגנר. צ'מברלין האשים את ליסאואר בהשתייכות לעם "אשר, בניגוד לעם הגרמני, תמיד פיתח וטיפח שנאה כאחד הרגשות ההכרחיים". כלומר, אפילו בגילויי הפטריוטיזם הראויים מפגינים לדעתו היהודים פגמים מוסריים קשים, כמו שנאה מפלצתית.
לעומתו בספרו "העולם של אתמול" כתב סטפן צווייג: "הקיסר התלהב והעניק לליסאואר את עיטור הנשר האדום, השיר נדפס בכל העיתונים, המורים קראו אותו באוזני התלמידים בבתי־הספר, קצינים קראו אותו במסדרים לחיילים, עד שידע כל אחד בעל־פה את המנון השנאה. ולא די בכך, השיר הקטן הולחן ותוזמר למקהלה והושמע בתיאטראות. בין שבעים מיליון גרמנים לא נמצא במהרה אפילו אחד שלא ידע מאלף עד תו את 'המנון השנאה לאנגליה', וחיש מהר ידע אותו - בוודאי בהתלהבות פחותה - העולם כולו. בן־לילה זכה ליסאואר בתהילה הזוהרת מכל תהילה שזכה בה משורר במלחמה זו".
לקריאה נוספת[עריכה]
This article "שיר השנאה לאנגליה (בלדה)" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:שיר השנאה לאנגליה (בלדה). Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
