רבקה גרבובסקי

רבקה גרבובסקי (1898 – 1962) הייתה מגיבורות ישראל במאבק על תקומת מדינת ישראל. הייתה מחלוצות ההתיישבות בגליל, בראש פינה ובמשמר הירדן (מושבה), סופרת אוצרת שירה ומתעדת חיי היישוב העברי בגליל. השתתפה בלחימה על משמר הירדן, שכלה את בעלה ושניים מבניה ולאחר מכן את נכדה במלחמת יום הכיפורים. נפלה בשבי הסורי במלחמת השחרור והייתה למופת לחבריה וכונתה "אם השבויים". תולדות חייה הם סמל למאבק על יישוב ארץ ישראל ולמחיר האישי הכבד שהוא גבה.

ביוגרפיה

ילדותה

רבקה גרבובסקי נולדה במושבה ראש פינה בשנת 1898. הוריה היו אהרן דב פיינשטיין ושרה פיינשטיין לבית חלפון, מראשוני ראש פינה. היא הייתה אחות ששית במשפחה בת תשעה ילדים. למדה בבית הספר של שמחה וילקומיץ בראש פינה, וסיימה את לימודיה ב-1912, כשהייתה בת 14. לדבריה בית הספר הנחיל לה את האהבה לשפה העברית. שפתה הייתה עשירה והיא כתבה סיפורים, וכן אספה ולימדה את שירי התקופה.

רבקה הייתה מעורה בחיי המושבה. כבר בגיל הנעורים הייתה מעורבת בפעילות למען הקהילה ובזמן מלחמת העולם הראשונה יזמה פעילויות למענה על מצוקת הרעב. ב-1915 יזמה איסוף לקטי חיטה בשדות של פלאחים ערבים ביחד עם חברתה מנוחה קלר. ב-1916, כשפליטים רבים הגיעו לראש פינה ממרכז הארץ, לקחה חלק ביוזמה להאכיל את הרעבים בהשתתפות חברותיה ברכה בן אריה ומנוחה קלר.

רבקה מספרת כיצד ב-1917 יצאה עם בני משפחת גרבובסקי מראש פינה לאיסוף לקט בשדות וקאס (כיום: חצור הגלילית). במשך מספר שבועות היא נשאה מים אפתה פיתות על סאג', וכשחלו הקוצרים היא התנדבה להחליף אותם וזכתה להערכה רבה. היא מתארת בגוף ראשון את הקשיים בחייהן של נשים בראש פינה, שלצד עבודות החקלאות והפרחת השממה גם נשאו בעול החזקת הבית והטיפול בילדים. ילדות אף הופלו לעומת ילדים בבית הספר ובמקום שפה זרה כמו הבנים הן למדו תפירה.

העלייה למשמר הירדן

ב-1921 רבקה נישאה לחיים גרבובסקי, בנו של מנחם גרבובסקי, השומר האגדי של ראש-פינה ונולדו להם חמישה ילדים: מנחם ב-1923, אהרן (ארה) ב-1924, ציפורה ב-1927, כרמי ב-1931, וחיים-מנחם (בובי) ב-1939. כמו רבים מבני הדור השני של העלייה הראשונה, לא נמצאה להם נחלה חקלאית למגורים ולפרנסה, שכן הנחלות עברו לבנים הבכורים בלבד. הם התגוררו בעליית גג בראש פינה ואחר כך ביבנאל, במגדל ובנתניה כשחיים עובד כפועל שכיר. ב-1931, הוזמנו רבקה וחיים גרבובסקי לגור במושבה הוותיקה משמר הירדן לאחר שהמשפחה הקודמת שם נספתה בקדחת: “התפנתה איכרות והפיק”א החליטו שחיים הוא הראשון בתור להתנחלות". הזוג הצעיר התערה במהירה בחיי המושבה והקים משק משגשג עם שדות חקלאיים וכרם, לול ורפת. בימים עבדו כל בני המשפחה במשק ובלילות שמרו. הם התמודדו מול קשיים כלכליים, מחלת הקדחת, מחסור במים זורמים ומאוחר יותר גם מול מתקפות חוזרות של כנופיות ערבים.

מותם של הבעל והבן הבכור

בתקופת המאורעות, ב-26.7.1938, יצא חיים גרבובסקי עם הבן הבכור מנחם שהיה אז בן 15, להביא מים בחביות מהירדן. בדרכם חזרה הותקפו על ידי ערבים. חיים זינק אל בנו בניסיון לסוכך עליו מפני הקליעים אך איחר את המועד. מנחם ספג פגיעה ישירה ומת במקום. חיים עצמו ספג שמונה פגיעות ונפצע קשה. בדרך לבית החולים הספיק לדווח שאחד התוקפים היה מוחמד אסד חאמד מהכפר עין זיתים והלה נעצר. שאר התוקפים ברחו אל מעבר לירדן. חיים מת מפצעיו באותו יום בבית החולים שוויצר בטבריה. האב והבן נטמנו בקבר אחד בבית הקברות של משמר הירדן ועל המצבה שלהם נכתב: "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". שלושה חודשים לאחר האירוע נולד לרבקה הבן החמישי, שנקרא חיים-מנחם על שם אביו ואחיו גם יחד.

רבקה המשיכה והחזיקה במשק ופרנסה את ארבעת הילדים. "רבקה התאוששה והמשיכה, השכימה לשדה ולגורן, גידלה את אפרוחיה, שדותיה לא הוברו אף שנה אחת וכרמה נחרש ונזמר ומטעיה זובלו ולבלבו. היו בימים ההם נשים איכרות בגליל שיד להם בכל עבודה בשדה אך רבקה עלתה על כולן. כשנקלעתי קיץ אחד למשמר הירדן, מצאתי את רבקה חוזרת מן השדה עם אחד מילדיה, על עגלה מלאה חציר. למחרת בהשכמה מצאתיה בתוך חצרה, שהייתה מאוכלסת מקיר אל קיר בעלי כנף ומקנה וצאן. מן הדיר עלתה פעיית עגלים והשולחן היה מלא כל טוב. לחם מן הטאבון, גבינת כבשים, דבש, זיתים ירוקים, חלב, תאנים... הכל משלה...".

הקרב על משמר הירדן

ערב מלחמת השחרור ניצבה המושבה משמר הירדן בחזית מול הצבא הסורי. מיקומה, מול המעבר היבשתי החוצה את נהר הירדן, הפך אותה ליעד בדרכו של הצבא הסורי לכבוש את הגליל. שניים מילדי משפחת גרבובסקי, ציפורה והבן הצעיר חיים-מנחם, פונו מהיישוב, ובבית נשארו הבנים אהרון וכרמי. רבקה התעקשה להישאר במשמר הירדן ביחד עם מגיני היישוב. "לא אפקיר את המשק, לא אברח מהגורל שמצא את חיים ומנחם" אמרה. "בכל ימי הקרבות היא עודדה את רוחם של הלוחמים, הכינה משקה חם, ואף עברה תחת אש בין העמדות, כשהיא מעבירה מסרים ומזון. "רבקה הייתה מטבעה אשה מאוד אנרגטית ופעילה. היא ידעה לקבל החלטות ולבצען. כן עזרה רבות לאנשים אחרים שנזקקו לעזרה. כשפנינו את הילדים הנשים החולים הזקנים ליישובי עורך רבקה סירבה להתפנות: :אני אהיה אתכם ואעזור בכל דבר״.

אחרי הכרזת המדינה, ב-15 במאי 1945 והכרזת המלחמה מצד מדינות ערב, התקדמו כוחות סוריים מרמת הגולן לעבר משמר הירדן. פיקוד צה"ל, שניהל באותם ימים קרבות קשים לאורך כל הגבולות, שלח כוח תגבור מצומצם לסיוע לתושבים וכך התנהל הקרבות על משמר הירדן כשמצד אחד ניצבו 50 מגינים מהצד הישראלי ומולם 3,000 חיילים סורים מצוידים בנשק כבד וטנקים. הסורים הפגיזו את היישוב הקטן ללא הרף וניסו לחדור אליו, והמגינים קיוו לשווא לבואה של תגבורת נוספת.

ביום חמישי, 10 ביוני 1948, התחולל הקרב האחרון במושבה משמר הירדן. לאחר תשע שעות הצליח הצבא הסורי לכבוש את רוב שטחה של המושבה משמר הירדן. רבקה הייתה בקו החזית ונפצעה במהלך ההפצצות. "רבקה חבשה קסדה, נעה בין העמדות, קיבלה את השדרים שהגיעו באלחוט ורצה להעבירם למא"ז שלחם בשטח. בדרכה נפצעה בידה וברגלה. הפציעה לא עצרה אותה, וגם לא בקשות המגינים שתמצא מחסה במרתף המפקדה". מעיד מרדכי לובוסקי שהשתתף בלחימה: "עם בוקר עליתי לאחר החדרים שמעל המרתף ומשם יריתי לעבר הסורים, שהסתערו כל הזמן גלים-גלים על המושבה. לידי עמדה רבקה גרבובסקי, כשהיא מסייעת לי ולשאר הלוחמים על ידי חלוקת מים ותחמושת".

הלחימה גבתה מרבקה מחיר אישי כבד. במהלך אותו יום בנה אהרון (ארה) גרבובסקי נפצע ונשלח לבית חולים. בן הזקונים כרמי גרבובסקי, שהיה בן 17, נהרג מות גיבורים. מספר לובובסקי: "כרמי, בנה של רבקה גרבובסקי, יצא למרפסת של אחד הבתים כאשר בידו מקלע כבד מסוג הוצ׳קיס, שנלקח שלל יום קודם לכן מידי הסורים. המרפסת עליה עמד כרמי פנתה לרחוב של המושבה. הוא עמד חשוף לגמרי כאשר הוא יורה צרורות ללא רחמים בכל גל של לוחמים סורים שניסה להסתער. זה עזר לחסום אותם ולהשהות את כיבוש המושבה עד לאותו רגע אומלל בו קטל כדור מכוון את חייו והרגו לעיני אימו".

רבקה עצמה סיפרה בגוף ראשון על האסון שפקד אותה: "סיפרו לי שכרמי בבית יצחק סגל ואינו רוצה לסגת. כרמי ישב מאחורי גזוזטרה, את ה”ברן” השעין וצעק בערבית: "בואו! התקרבו, אחים, למה תפחדו?”. הסורים חשבו שאחד משלהם תפס עמדה והתחילו להתקרב. אז שלח בהם כרמי צרור והפיל אחרים מהם. התחננתי לפניו ובקשתיו: 'בוא, נלך מכאן. יתפסו אותך!' אך הוא באחת: 'איני זז מכאן עד שתבוא התגבורת. הם בוודאי כבר בדרך אלינו. אני אעצור את המנוולים מצד זה — עד שהתגבורת תגיע'. כשעזבתיו עוד המשיך לירות אך כשהגעתי לביתו של סגל ראיתיו פתאים נופל ארצה. מיד יצאו שני בחורים החוצה ובחיפוי האש רצו אליו והביאוהו לפנים החדר. הם חזרו בשתיקה וראשיהם מורכנים. הבינותי. לא שאלתי דבר, רק עינינו זלגו דומעות".

על כוחות הנפש שנדרשו מרבקה לאחר מות בנה מעיד לובובסקי: ״הייתי קרוב ברגעים אלה לרבקה ושמעתי אותה אומרת ללא בכי ובלי לשנות את טון קולה: 'רק אל תתנו לו למות שם באמצע הרחוב, תכניסו אותו הביתה'. וככה אמנם עשינו. על ידי מכת אש מרוכזת שיתקנו את אש הסורים ומשכנו את גופתו של כרמי לתוך הבית. בשעה שכרמי נלחם המטרה הייתה להרוויח זמן עד לבואה של התגבורת. כל הזמן קיווינו שתגיע בכל זאת איזושהי תגבורת, אך זאת לא הגיעה״. באותו יום המושבה משמר הירדן נפלה בידי הסורים ונהרסה. 15 מתושביה נהרגו, תשעה נמלטו, היתר נפלו בשבי הסורים. כרמי גרבובסקי הובא לקבורה רק בינואר 1951, לאחר מציאת שרידי הגופה.

בשבי הסורי

כשחדרו הכוחות הסורים למושבה, רבקה הסתתרה במחסן שעות ארוכות והסורים לא מצאו אותה. כשירד הלילה היא התגנבה החוצה, נעל אחת אבדה לה והיא חצתה שדות קוצים כשרגלה האחת יחפה, והיא מנסה לעבור את קווי האויב ולקרוא לעזרה. לרוע המזל היא התגלתה ונשבתה, ונאלצה לחזות בביזה וההרס שהסורים זרעו בבתי המתיישבים. היא עשתה את הלילה בשוחה שנחפרה להגנה מפני הפגזות של כוחות ישראל. עם בוקר לקחו אותה לחקירה בדמשק.

מספרת רבקה: "בכביש חיכתה מכונית טנדר, בה ארבעה פצועים קשה והרוג אחד. העלו אותי על הטנדר ונסענו במורד המושבה. את אשר הרגשתי אז אין לתאר. מכל צד חרקו שניים והורמו ידיים להרביץ בי, אך ככל הנראה קיבל הנהג פקודה להביאני חיה ושלמה, וכך הגענו עד לגדות הירדן... שלשה חיילים סוריים צווני לפשוט את ה"בטלדרס" וכשסרבתי היכני אחד מהם בקת-הרובה בראשי ונפלתי מתעלפת... החיילים והפועלים שהיו שם, ירקו עלי והרימו את אגרופיהם מעל פני. הנסיעה התעכבה שעה ארוכה וכל אותו הזמן ישבתי וחיכיתי בין אויבים צמאי־דם. ההמון ליווני בצעקות: 'תחי סוריה, מות ליהודים!'.

רבקה צורפה אל 28 השבויים, שנשלחו לכלא "אל מאזה" הסורי למשך קרוב לשנה. רבקה נודעה בכינוי "אם השבויים", בזכות דאגתה וסיועה לכלואים ולייצוגם בפני מפקדי הכלא. "בכלא דמשק התגלתה כמנהיגה טבעית, הנהיגה את הבנות ועמדה בתוקף על זכויותיהן. אפילו מפקדי הכלא הסוריים העריכו אותה והתייחסו אליה בכבוד רב". שניים מהשבויים - אברהם ברנשטיין ושמואל בן אברהם - סיפרו על תפילת ראש השנה תש"ו, שנערכה כשהשומרים מפרידים בין הגברים לבין הנשים: “תמה התפילה והשוטרים קמו להחזיר את הבנות למדורן, ופתאום פרצה רבקה גרבובסקי את מחסום השוטרים הנדהמים ובקפיצה אחת נגשה אל הבחורים, לחצה את ידם ואיחלה להם: ‘לשנה הבאה בארצנו החופשייה!' האם, שבנה נפל לנגד עיניה בטרם לכתה לשבי, לא יכלה לעצור ברגשותיה, אך כי ידעה שאת מחיר העזתה היא עשויה לשלם בעשרים וארבע שעות בצינוק. ומשזינקה רבקה, החרו החזיקו אחריה כל הבנות, נרגשות ודומעות, לחצו את ידי חבריהן לשבי… מנהל הכלא הזעים פניו בתחילה, אך להפתעת הכל קם ממקומו, התחיל עובר בין השבויים לוחץ את ידיהם ואומר: ‘עדכום מובארק!’ (חגכם מבורך)”.

החוקרת ד"ר לאה טייכר מציינת: "בכלא 'אל מאזה' הייתה רבקה דמות מיוחדת במינה, דעתנית, שומרת על זכויות השבויים, עקשנית (לחיוב!!!) ויעצה לשבויות בעיקר (הן גרו בנפרד לבעלים וליתר הגברים) בכל הנוגע לניקיון החדר והגוף, לשמירה על המזון ולחלוקת ציוד שהגיע מהארץ. באחד המקרים נאבקה על זכותן של הנשים הכלואות לרחצה, והושמה בצינוק. בפעם אחרת הושמה בצינוק כי 'הסיתה' את השבויים לשיר שירים ציוניים. לאחר שחרורה כתבה: 'בערב ראש-השנה עברתי בקפיצה את המחסום שהפריד בין הנשים לגברים במחנה השבויים, עברתי מאיש לאיש, לחצתי יד ואיחלתי - לשנה הבאה בארצנו החופשיה'".

במאי 1949 השתחררו השבויים. "לאחר אחד-עשר חודשי עינויים שוחררו שבויי משמר הירדן במסגרת חילופי שבויים. רבקה שבה ארצה אל בתה ציפורה שגרה עם הנכדה בחדר קטן בנתניה, אל בנה אהרון שהחלים מפציעתו והלך לצבא, ואל בנה חיים-מנחם (בובי), ששהה בפנימיית 'הדסים'. כמה ימים לאחר השחרור נערכה לשבויים קבלת פנים בקיבוץ מחניים. ראש המועצה האזורית גליל עליון אמר שם למשוחררים: 'בעמידתכם הצלתם את הגליל'".

העקירה מהקרקע

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק ביקשו שורדי המושבה להקים מחדש את היישוב ההרוס, כמו שעשו תושבי יישובים אחרים לאורך הירדן. בגיל 51, אלמנה ואם ששיכלה שני בנים, רבקה ביקשה לחזור למשמר הירדן ולהקים את ביתה מהיסוד. בנובמבר 1949 עלו התושבים לקרקע בלוויית קהל רב וערכו טקס חזרה הביתה . אלא שהתושבים גילו לתדהמתם כי מוסדות הממשלה אינם מאפשרים לחזור לקרקע. הטענה הייתה שמדובר בשטח מפורז על פי הסכמי שביתת הנשק, אלא שגם כשהשטח חזר למדינת ישראל לא התאפשרה החזרה לקרקע. אדמות משמר הירדן נמסרו לקיבוץ גדות עוד כשאנשי משמר הירדן היו בשבי. כל מה שאפשרו להם היה לקבל פיצויים מהממשלה כדי לנסות ולרכוש נחלות חדשות. הסדרים כאלה נהגו מאוחר יותר מול מתיישבי ימית ומול מתיישבי גוש קטיף. מתיישבי משמר הירדן לא זכו ליחס תומך כזה. הם נאלצו לנהל מאבק על גובה הפיצויים, אף על פי שהממשלה אישרה את "חוק הארנונה לפיצויי המלחמה" שהסדיר גביית מס מכלל הציבור לצורך פיצוי נפגעי המלחמה. בתחילת 1956 הגיעה הפרשה לכותרות העיתונים, לאחר שהעיתונאי אריה גולדבלום ממעריב חשף את היחס המשפיל ו"הסדיסטי" לו זכו המתיישבים מפקידי האוצר.

הכנסת עסקה בנושא בדיון סוער. ח"כ עזרא איכילוב מהציונים הכלליים אמר בדיון במליאת הכנסת: "אני שואל את כולכם, מכל המפלגות, בדבר אלמנתו של חיים גרבובסקי, שנאלצה להיות עכשיו עוזרת-בית. אשה, שבמשך למעלה מששים שנה החזיקה רובה ביד, שמרה בלילות ועם זה חרשה, זרעה וקצרה. אשה אשר שיכלה את בעלה בקרב, שיכלה את בנה הראשון בקרב בגליל העליון, שיכלה את בנה השני במלחמת העצמאות, ובמשך שמונה שנים טוענת האשה זו: אני רוצה להמשיך, נשארתי, שמרתי על כבודי ותפקיד חיי כאשה עבריה אף בשבי הערבים, ועתה מכריחים אותי השיג פרנסה בדרך זו".

בסופו של דבר, לאחר מאבק של שמונה שנים, מפוני משמר הירדן נאלצו להסתפק בסכום זעום. רבקה ביקשה 13,800 לא"י וקיבלה לבסוף 1,750 לא"י. בריאיון שנים מאוחר יותר אמר הבן הצעיר חיים מנחם גרבובסקי: "היה לנו משק עשיר ומפואר, ומה קיבלנו? סכום שהספיק לקנות דירת שני חדרים בשיכון בנתניה. כשאמא שלי חישבה מה מגיע לה, מה היה לה במשק, היא הרגישה שהסכום גבוה מדי. היא לא רצתה לדרוש כל-כך הרבה מהמדינה הצעירה, והחליטה לבקש סכום קטן הרבה יותר. אתם חושבים שהיא קיבלה את הסכום הקטן הזה? שמונה שנים סחבו אותה. ערך הכסף ירד כל-כך, שהוא הפך לסכום פעוט, וגם על זה עוד התמקחו".

אחרית חייה

רבקה עברה להתגורר בנתניה, בקרבת קרובי משפחה - הבת ציפורה ומשפחתה, הבן אהרון שהחלים מפציעתו והתגייס לצבא והבן הצעיר חיים-מנחם. היא ביקשה לעבוד בתחום החינוך אך העבודה היחידה שנמצאה לה הייתה כמנקה בבית אבות מלב"ן בנתניה. "היא, שגרסה כי כל מלאכה מכבדת את בעליה, קמה כל בוקר בחמש, ובשני אוטובוסים נסעה להדיח כלים ולשטוף רצפות. עם ערב שבה לחדרון העלוב, אל בנה הקטן בובי. אם היא הייתה מקבלת מה שהגיע לה, הייתה יכולה לקנות את כל מלב"ן, היא לא הייתה צריכה לעבוד בניקיון".

בסוף שנות החמישים חלתה רבקה ונאלצה לפרוש מעבודתה. אבל סאת הייסורים לא מלאה עדיין. ב-1959 נפטר הבן אהרון ממחלה. נכדה של רבקה, שנקרא כרמי אדלר על שם דודו, כרמי גרבובסקי, נהרג במלחמת יום הכיפורים בקרבות בעיר סואץ. רבקה נפטרה ב-12 בינואר 1962 בגיל 64, בדלות ובחוסר כל. טקסים לא נערכו ואותות מופת לא הוענקו.

מורשתה

רבקה פיינשטיין-גרבובסקי הותירה את חותמה על תולדות עם ישראל בארץ ישראל. אף על פי שגבורתה מעולם לא זכתה להכרה רשמית של מוסדות המדינה, רבים מהכותבים עליה משבחים את תכונותיה ואת המודל שהעמידה לציונות ולאהבת העם והארץ.

כותב תא"ל במילואים אפרים לפיד, מי שהיה קצין מודיעין, מפקד גלי צה"ל ודובר הסוכנות היהודית: "בסיפורה של המושבה משמר הירדן ראויה להערכה אישה אמיצה אחת, רבקה גרבובסקי, אשר לא זכתה להוקרה מתאימה בתולדות ביטחון ישראל. היא שכלה ביום אחד את בעלה חיים ובנה הבכור בן ה-16 מנחם, שנרצחו בידי ערבים במאורעות תרצ"ח. בעבודה מפרכת הפך המשק המשפחתי שלה לאחר המשגשגים במשמר הירדן. גם במלחמת העצמאות לא נטשה את נחלתה. במהלך הלחימה ראתה את בנה כרמי בן ה-19 לוחם בסורים ולמרבה הזוועה נופל מאש האויב. היא נפלה בשבי הסורים וגם בכלא דמשק התגלתה כמנהיגה טבעית, הנהיגה את הבנות ועמדה בתוקף על זכויותיהן. אפילו מפקדי הכלא הסוריים העריכו אותה והתייחסו אליה בכבוד רב".

עובד בן עמי, כשהיה ראש עיריית נתניה, ספד לרבקה גרבובסקי: "אף על פי שלא זכתה לתודת האומה ונתקבלה ביחס קשוח ובחוסר כבוד לגיבורים, עוד יבואו אלפי תלמידים לשאוב גבורה מדמותך".

כותב ההיסטוריון שמעון קושניר בספרו "אנשי בזלת": "מבין כל הגברים והנשים במשמר הירדן מתנשאת דמותה הייחודית של רבקה גרבובסקי, ששכלה במערכות ישראל ארבעה גברים מבני משפחתה הגרעינית. היו עוד נשים כאלה בתולדות ישראל בעת החדשה שזכו בצדק לתהילה… נשאלת השאלה המתבקשת: איך זה שאזרחי מדינת ישראל ותלמידי בתי הספר שלה אותן ואילו רבקה גרבובסקי נותרה באלמוניות? התשובה פשוטה ואכזרית. רבקה לא הסתייכה לאליטה הפוליטית ואפילו לא הייתה מקורבת אליה. היא הייתה איכרה ממושבה נידחת בגליל.

"קשה לדרג מעשי גבורה ושיאים של גבורה. אך כאשר אני בוחן כהיסטוריון את גיבורות ישראל שנכנסו לפנתיאון הלאומי, מניה שוחט, שרה אהרונסון, חנה סנש, חביבה רייק... מתנשאת דמותה של רבקה גרבובסקי מעל לכולן. זו גיבורה שמשלבת את גוברת הרוח עם גבורת הגוף. חלוצה ציונית אידיאליסטית מגשימה את ההתיישבות באזור ספר נידח, שוכלת בעל ובן, אך ממשיכה להגשים למרות האבל והאסון, ולפעול בהגנה ובקרב על ביתה וגם נפילת הבן השני בקרב לעיניה לא שוברת את רוחה. התנהגותה המופתית במבחן השבי הקשה רק מעצימה את גבורתה. ראוי היה שקברה הצנוע של רבקה גרבובסקי יהפוך למקום עליה לרגל לכל תלמידי ותלמידות ישראל ולמרגלותיו ילמדו מהי דבקות באדמה, מהי הגשמה ציונית ומהו המחיר הכבד ששולם כדי לממש את תקומת ישראל בארצו".

כותב יוסף בוים, מתושבי משמר הירדן: "מאז חללי הקדחת בחדרה, מאז גיבורי תל חי ועד הגיבורים המזהירים של מלחמת השחרור, טרם ראינו גבורה כזו של אשה ואם בישראל, כמו שראינו אצל רבקה… יש לספר את עלילת הגבורה שלה באוזני ילד אחד, שעליו הטיל הגורל להמשיך את מסורת הגבורה שלה, של בעלה חיים ושל בניה, שכולם מתו מות גיבורים. בימים אלה מזכיר ראש הממשלה (מנחם בגין) אם אחת ושמה גם כן רבקה (רבקה גובר), גם היא הקריבה שני בניה על מזבח המולדת. שתי האימהות נתנו לאומה כל היקר להם, אך למה אחת זרי דפנה לראשה והשנייה ירדה שאולה ביגון בלי שהמדינה תכיר בקורבנותיה? יום יבוא רבקה, והעם והמדינה יביאו זרי דפנה אל קברך".

כותבת החוקרת ד"ר לאה טייכר: "בכלא "אל מאזה" הייתה רבקה דמות מיוחדת במינה, דעתנית, שומרת על זכויות השבויים, עקשנית (לחיוב !!!) ויעצה לשבויות בכל הנוגע לניקיון החדר והגוף, לשמירה על המזון ולחלוקת ציוד שהגיע מהארץ. אלהים עדי, שאשה זו, שהייתה בין "הקשישים" שבין שבויי ישראל ב-1948, הייתה נושא להרבה מפגשים שערכתי ודברתי אודותיה".

כותב דן גבאי במחקר במסגרת אוניברסיטת חיפה: "רבקה גרבובסקי עונה ללא ספק על ‘מודל הגבורה’ – איכרה חרוצה, אידיאליסטית, מגשימה בהתיישבות באזור ספר, מאבדת בעל ובן וממשיכה להגשים, פעילה בהגנה על ביתה תוך שהוא מאבדת בן נוסף, מרדנית, אמיצה מפיחה עידוד ומנהיגה את חבריה בשבי… רבקה גרבובסקי ומשפחתה, משפחת איכרים גיבורים, אר חייהם, סבלם והקרבתם ראויים לשמש סמל לדורות הבאים, גורלם מתמצה בגורלה של המושבה משמר הירדן… רבקה גרבובסקי ראויה שסיפורה ומעשיה יילמדו במערכת החינוך ושמה יינשא בפי כל”.

בשנת 1968 פנה העיתונאי אהרן אבן-חן אל הסופרת דבורה עומר והציע לה לעבד את סיפורה של רבקה גרבובסקי לספר עלילתי. במכתב, שנמצא בארכיון דבורה עומר בספריה הלאומית, הוא מתייחס לספרה "הבכור לבית אב"י" ומציע לה לכתוב ספר דומה על רבקה גרבובסקי והמושבה משמר הירדן. אבן-חן ציין כי בידו חומר רב שיוכל להעמידו לרשותה של עומר. ייתכן ואם הייתה עומר נענית בחיוב, הייתה גרבובסקי מוצאת את מקומה בפנתיאון הלאומי.

מחברת השירים

מבלי שהתכוונה לכך, התגלתה רבקה כאוצרת אחד האוספים הנדירים של שירים עבריים בתחילת המאה ה-20. מחברת השירים שלה, אותם אספה בצעירותה בראש פינה, התגלתה בלבנון בשנות ה-80 של המאה ה-20, והיא מציגה, כמו בכמוסת זמן, תמונה מרתקת של השירים שבני הנוער אהבו לשיר באותן שנים. בין 56 השירים שבמחברת: בשדמות בית לחם, הו כמה צוותה לי אמא, הכניסיני תחת כנפך, הלאה ירדן הלאה זול, התקווה, חושו אחים חושו, יד ענוגה, יה חלילי עמלי, עורו אחים ראש נזקפה (שיר החרות), פה בארץ חמדת אבות, שאו ציונה נס ודגל, שלום רב שובך צפורה נחמדת, ועוד רבים. המחברת שמורה כיום באוסף המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית בירושלים.

המחברת התגלתה באקראי בעת מלחמת לבנון הראשונה, כשחיילי צה"ל נכנסו לבית הכנסת בצידון. בתוך ארגז גניזה עם כתבי קודש ישנים מצא אחד החיילים, חיים שני, את המחברת והחליט להשיבה לבעליה. הוא הביא אותה לערב שירה בציבור שנערך בקריית שמונה ב-1983 ושם נמצאו האנשים שידעו לאתר את ביתה של רבקה, ציפורה אדלר, וז מסרה אותה לשימור בספרייה הלאומית בירושלים.

לפי התיעוד בספרייה, אביב קלר, מוותיקי ראש פינה, זוכר את מחברת השירים השחורה של רבקה, שבה רשמה כל שיר ששמעה. המחברת הלהיבה מאוד את בני הנוער בכל מקום ולדבריו ייתכן כי הושאלה על ידה לקרובי משפחה בצידון. לפי כתבה של צביה דונר ב”ימים וחגים", אכן היה ביקור של בני הנוער של ראש פינה בצידון ורבקה התכוננה אליו והכינה את המחברת לצורך שירה בציבור של המארחים והאורחים. לאחר סיום הביקור השאירה את המחברת לצעירי צידון כדי שיוכלו להמשיך ולשיר איתה. רבקה לא מזכירה את המחברת בספריה, ואפילו ביתה ציפורה מספרת שלא ידעה על המחברת.

המחברת כרוכה בכריכה שחורה, וכתוב עליה: "רבקה פיינשטיין, ראש פנה". מתחת זה מופיעים שמות נוספים של יהודים לבנוניים - זאכי משה לוי, יצחק סלם לוי, אדל לוי ורינה לוי, וגם שמה של אסתר פיינשטיין, אשת משה פיינשטיין, אחיה של רבקה. השירים במחברת, בכתב ידה של רבקה, עם תוספת של גרסה שנייה של השיר "הו כמה צוותה לי אמא" שהוסיפה הבת, צפורה אדלר. כמו כן חלק מהשירים מלווים בברכות ובזכרונות של בנות הכתה של רבקה.

בספרה "זכרונות ראש פינה" מספרת רבקה, שהשירה הייתה עיסוק אהוב, ששילב הנאה מהמוזיקה עם אמונה ציונית יוקדת שהתבטאה בתוכן השירים: "מה היה הבילוי בראש פינה? בערבים היו מתאספים חברים וחברות ויורדים לכרמים... בילינו שעות בשומריות. היינו אוכלים את ענבי מלגה המפורסמים וכטוב לבנו באכילה היינו פותחים בשירה ובזמר. אז היו מושרים בפי הנוער משירי ציון, מתוך הספרון "כינור ציון". השירים היו מאד נעימים, וקולות צלולים היו עולים למרומי המושבה: "כמה יפים, הלילות בכנען". ושומעים מרחוק את השיר "שחקי שחקי על החלומות" או "שמש אביב נטה ימה" ולבסוף שיר אהבה: "הוי, כמה צוותה לי אמא וכמה התרתה בי, כי בערב אל כרמנו בחורים לא אביא. כך נוסדה גם המקהלה של ראש פינה, ששמעה יצא למרחוק: "היו במקהלה כוחות די טובים ואחרי שנכנסנו למסלול, היה ברוך אומר, שהמקהלה בראש פנה יכולה להתחרות כמעט במקהלת הגימנסיה בת"א".

רשימת השירים בשירון: אין כח לסבול עוד / אל טל ואל מטר (ציון) / בת יפתח בטרם מותה / אנו שרים ועולים / אשאל אלהי יגאל שבויים (משירי התימנים) / בוקר התעורר ליל חושך / בלב ים סוער פרוע / במרחב שדה וירק דשא / בעת דמי / בשדמות בית לחם / הו כמה צוותה לי אמא (הנוטרת) / החבצלת בשרון / החמה מראש האילנות / הילקוט על השכם (שיר הלך) / הכניסיני תחת כנפך / הלאה ירדן הלאה זול / הלכתי לי לשוח / המחותן אלהינו הכלה תורתנו / הנחם בן נעים (נחמו נחמו) / הצהרים כבר הגיע / התקוה / והיה בנשף בערב (שיר טטרי) / זמרו אחים זמרו / חושו אחים חושו / יד ענוגה / ידנו למזרח בשבועה נרימה (השבועה) / יה חלילי עמלי / ילדה ילדתי יפה יפתי / כוכב אחד נדח זרח / כשאון רעם בשמים (משמר הירדן) / לא ראית מעולם את רמזי כוכבי / לטשה לטשה צרי לי / נומה פרח בני מחמדי / נטשו צללים דום צפורי / עורו אחים ראש נזקפה (שיר החרות) / עמדו אחים הסו רגע (פעמי המשיח) / פה בארץ חמדת אבות / קומו הגולים עולכם הסירו (מזרחה מזרחה) / רוח עצוב רוח עגום / שאו ציונה נס ודגל / שאו נס ציונה... העיזו ועלו / שבעים המה הגבורים (שיר המים) / שירו נא המשוררים / שישו שמחו כל בני עמנו / שכב הרדם בן לי יקיר / שלום [רב] שובך צפורה נחמדת / שם ראיתי נערה אמה / שם שועלים יש / שמש אביב נטה ימה / תחזקנה.

תיעוד חיי מתיישבי הגליל

בספרה "ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי", שנכתב בשנותיה האחרונות, המחברת מתארת את חיי היום יום של מתיישבי ראש פינה מסוף המאה ה-19 ועד 1919, סיום מלחמת העולם הראשונה. היא מציינת בספר כי מטרתה היא להנציח את חיי מייסדי ראש פינה: "... אנשים יקרים, עובדי אדמה, שלא חיפשו גדלות ... לכבוד הוא לי לכתוב מה שאני יודעת וזוכרת עליהם, על אותם הורים ומורים המשתכחים, 'לעשות להם שם'" (עמ' 28).

בספר מתוארים תולדות משפחתה, אורחות החיים של תושבי ראש פינה וגם אירועים משמעותיים וביקורי אישים ידועים בראש פינה. מרבית האירועים מסופרים באופן אסוציאטיבי וללא תאריכים מדויקים. ההיסטוריה, כפי שהיא מסופרת על ידי אישה, היא הזדמנות ללמוד עושר של פרטים מחיי היום יום, המנהגים, האוכל והבילויים, שנעדרים מתיאורים שנכתבו בידי מחברים גברים.

לפי עדותה, המושבה נקראה "ראש פינה" על פי בקשתו של הברון (עמ' 19). היא מתארת את התגייסות כל המושבה לתעשיית המשי, לפי יוזמת הברון (בשנים 1902–1905) והגעת יהודים רבים מלבנון לעבודה בראש פינה ואת תהליך העבודה המפרך של הפקת המשי (עמ' 23–25) ואת המשבר שפקד את המושבה בעקבות ההחלטה לסגור את המפעל, כשרבים מהפועלים נטשו, וחלקם ירדו מהארץ. לאחר מכן את עבודות הקמת היקב בראש פינה והעבודה ביקב עד ההחלטה על סגירתו. .

אחד האירועים המשמעותיים המתוארים בספר הוא החלטתו של הברון רוטשילד לתמוך במושבה ראש פינה. היא מספרת על ביקורו במושבה של אליהו שייד, מי שהיה הממונה הראשי מטעם הבארון רוטשילד על הפקידות בשנים 1883- 1900. שייד למד את צורכי התושבים ושטח אותם בפני הברון בפריז. לאחר מכן הגיעה הבשורה כי הברון יסייע למושבה, ואכן הוא יזם ומימן את מתן האדמות ובניית הבתים החדשים של המתיישבים, בנפרד מהכפר הערבי ג'עוני שם התגוררו לפני כן. הקבלן שהיה אחראי לעבודות היה אברהם גודל מצפת. היא מתארת את מנהגיהם של פקידים של הברון ששירתו בראש פינה - יצחק אושרי ולאחריו בן שמעון, סויסקי וספורטה, שהתעמרו בבני המושבה והם דרשו מהברון להחליפם. לאחר מכן יהושע אוסוביצקי.

אירוע יוצא דופן היה ביקורו של הברון רוטשילד בראש פינה, שהיא זכרה כילדה. ככל הנראה מדובר בביקורו הרביעי של הברון בארץ ישראל, ב-1914. "התרגשות האיכרים הייתה גדולה - הנה מיטיבם הגדול עומד להופיע במושבתם". היא מתארת את ההכנות הרבות שעשו, ואת הנשים שהכינו את ארוחות שבת כבר ביום חמישי כדי להיות פנויות לקבל את פני הברון ביום ששי. הברון ואשתו הגיעו רכובים על סוסים, ומקהלת הילדים שרה משירי ציון. "הברון ואשתו שמחו לשמוע מפי הילדים את השירה העברית, הם הביטו אל הילדים בחיבה והברון ניגש וליטף את ראשינו".

אירוע בולט נוסף היה ביקורם של חיים נחמן ביאליק ורבניצקי במושבה ב-1909. המחנך וילקומיץ אמר להם: "הנה תראו את הגאון המשורר שאנו שרים ומדקלמים את שיריו". כשהגיעו השניים עמדו כל ילדי המושבה בשורה ושרו משירי המשורר, "וביאליק היה כל כך נרגש וחיבק את כל מי שעמד לידו". בנאום שנשא אמר ביאליק "אשריכם ילדים, שאתם יושבים בארצנו. כל ילדי הגלות מקנאים בכם". אחת הילדות הקריאה את השיר "אכן חציר העם" וביאליק ליטף את ראשה ודמעות עמדו בעיניו (עמ' 47–48).

סיפורים רבים מוקדשים לחיי היומיום. רבקה מספרת כיצד היו מפיקים חומר להסקת הבית ולבישול מצואת בהמות מעורבת בתבן, שאותה היו מיישבים בגושים ואלה שימשו להסקה. באחד הבתים הוקם תנור אפייה עבור משפחות הפועלים שעבדו בשכר במושבה, הנשים היו מביאות את הבצק התפוח לאופה, ונער היה מחזיר את הלחם האפוי אליהן. לאיכרים בראש פינה היו תנור אפייה משלהם, שם אפו את הלחם, והרמץ ששרד את ההסקה שימש לחימום הסירים ולבישול.

רבקה מספרת על חיי הילדים בבית הספר של ראש פינה. בשלב המכינה (כתה א') לימדו את הילדים קרוא וכתוב באמצעות לוחות עץ ועליהם כתובות אותיות האלפבית (עמ' 25). בבית הספר היו ארבע כיתות ובכל כיתה למדו הילדים שנתיים. היא מזכירה את שמות המורים בראש פינה - מר אפשטיין, ישראל דושמן, מר א' ענתבי שהיה מנהל בית הספר, מר וינברג שלימד חשבון ודקדוק, ובעיקר את מר שמחה וילקומיץ' שאותו העריצה. היא מספרת כי כשהחליט וילקומיץ לראשונה על שיעורי התעמלות לבנות, "אנו הנערות היינו מתאדמות מבושה. מה לנערות ולהתעמלות?" בהתייעצות עם פקיד הברון קלווירסקי, הוחלט שהבנות ילמדו במקום ערבית - תפירה, דבר שהתקבל על ידן בשמחה.

עולם התרבות של ראש פינה הצעירה כלל בעיקר שירה בציבור והאזנה לזמרים. היא מספרת על משפחת קאראקי מדמשק, שאחד מהם היה מנגן על עוד, השני על עוגב, האם תופפה על דרבוקה והאחות היה שרה, והם היו מקיימים הופעות בחצר ביתם "וכל הרחוב היה מתאסף". בני הנוער יורדים בערב לכרמים אוכלים ענבים ושרים שירי ציון: "כן, היו ימים שצורכי הנוער היו מעטים והיינו מאושרים". אתר בילויים שני היה ה"בולוואר" - שדרת עצי התות שנטעו עבור פקידי הברון. "היהכ זה מקום המפגש של הנוער רק בשבת. זה היה גם מרכז שידוכים שהיו באים אליו בחורים מהגליל ומהשומרון לחפש את בנות זוגם בראש פינה כי שמען יצא לתהילה בכל מושבות הברון על צניעותן, יופיין וחריצותן".

רבקה מתארת את העבודות החקלאיות שנעשו במושבה. "התחילה עונת הזרייה, כל המוץ נכנס לעיניים והביתה דרך החלונות" (עמ' 22). "כרמי השקדים נהנו מפרי משובח, שקדים בעלי גלעין גדול וקליפה פריכה ואת אלה שלחו לשווקים בחוץ לארץ" (עמ' 23). "כרמי ראש פינה היו מפורסמים בפריים המתוק שכן נקנה מין משובח בצרפת בידי הברון רוטשילד לתעשיית היין. עשרה פועלים היו דורכים ברגליים יחפות ורומסים את הענבים עד דק" (עמ' 30). "המושבה שקקה חיים, למשפחות הפועלים ולאיכרים הייתה פרנסה בשפע והרווחה הכלכלית הביאה לביטחון שכך יהיה תמיד".

כלכלת המשפחות התנהלה על בסיס תשלומים מיבול התבואה. ראשית שילמו מעשר מהתבואה לגובה המס מטעם השלטון הטורקי, אחר כך לפועל שילמו חמישית, הרועה קיבל גם הוא את חלקו מהתבואה. חלק מהיבול היה צריך לשמור לזריעה בעונה הבאה. חלק נוסף נלקח לטחינה ואפיית לחם למשפחה וחלק נוסף מאכל לבהמות ולתרנגולות וכך נותר מעט מאוד לתשלומים. בשנות בצורת לא נותר דבר והאיכרים היו מוכרים את הבקר או שהיו לוקחים הלוואות.

ספריה

• רבקה פיינשטיין (עורכת), מחברת השירים, שנה לא ידועה.
• רבקה גרבובסקי, ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי, עריכה מלכה ארגוב, הוצאת ספרים "אח", תש"ס.
• רבקה גרבובסקי, שלושה ימים בסיון: סיפורה של איכרה ממשמר-הירדן, כינס וערך אהרן אבן-חן, תל אביב: חמו"ל, 1987.
• Rivkah Grabovski, Three days in Sivan, Gershon Portnoy (editor translator), Jerusalem: Old City Press, 2018

ראו גם

• השבויים הישראלים בסוריה ובלבנון במלחמת העצמאות
• משמר הירדן
• משמר הירדן במלחמת העצמאות

לקריאה נוספת

• רבקה גרבובסקי, איכרה ממשמר הירדן מספרת, הבוקר, 2.6.1949, בוויקיטקסט.
• יצחק טסלר, אם הבנים: האישה ששכלה בעל, שלושה בנים ונכד, ynet, 14.4.2021
• רותי פריד, המחברת השחורה של רבקה פיינשטיין (גרבובסקי), אתר זמרשת, שנה לא ידועה.
• עמית נאור, מסעה של מחברת השירים הקטנה אל הספרייה הלאומית, הספרנים - בלוג הספרייה הלאומית, 18.5.2020

קישורים חיצוניים

• ריאיון עם חיים מנחם (בובי) גרבובסקי, במסגרת פרויקט תיעוד דור תש"ח, 2010.
• נפילת חיים גרבובסקי בפעולת איבה, 26.7.1938, באתר יזכור.
• נפילת מנחם גרבוסקי בפעולת איבה, 26.7.1938, באתר אזרחים חללי פעולות איבה.

הערות שוליים

This article "רבקה גרבובסקי" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:רבקה גרבובסקי. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

This page exists already on Wikipedia.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• רבקה גרבובסקי in English