פרשת המאמרים המזוייפים

פרשת המאמרים המזוייפים הייתה פרויקט משותף של שלושה מחברים - פיטר בוגוסיאן, ג'יימס א. לינדזי והלן פלוקרוז - שנועד להדגיש את מה שהם ראו כמחקר לקוי ושחיקה בסטנדרטים בכמה תחומים אקדמיים. במהלך 2017 ו-2018, הגישו המחברים מאמרים מזויפים לכתבי עת אקדמיים בנושאים מתחום התיאוריה החברתית הביקורתית כגון תרבות, קוויר, גזע, מגדר, שומן ומיניות כדי לקבוע אם הם יעברו ביקורת עמיתים ויתקבלו לפרסום. חלק ממאמרים אלה פורסמו לאחר מכן, דבר שחיזק את המחברים בטענתם.

הפרשה הידהדה את המתיחה של אלן סוקל מ-1996 ב- Social Text, כתב עת ללימודי תרבות, שהיוותה השראה לבוגוסיאן, לינדזי ופלוקרוז.

השלישייה יצאה לדרך מתוך כוונה לחשוף בעיות במה שכינו "לימודי קובלנות", בהתייחס לתחומים אקדמיים שבהם לטענתם "התפתחה תרבות שבה רק מסקנות מסוימות מותרות... המעמידה את הטרוניות החברתיות לפני האמת האובייקטיבית". . חברי השלישייה, שמתארים את עצמם כשמאלנים וליברלים, תיארו את הפרויקט שלהם כניסיון לעורר מודעות לנזק שגרמו לטענתם הפוסט-מודרניזם והפוליטיקה של זהויות לפרויקטים פוליטיים שמאלניים ולמחקר המדעי והאקדמי.

בוגוסיאן, לינדזי ופלקרוז כתבו 20 מאמרים שקידמו רעיונות אבסורדיים במכוון או מעשים מפוקפקים מבחינה מוסרית והגישו אותם לכתבי עת שפיטים שונים. למרות שהם תכננו שהפרויקט יימשך עד ינואר 2019, השלישייה הודתה במתיחה באוקטובר 2018 לאחר שעיתונאים מהוול סטריט ג'ורנל חשפו כי "הלן ווילסון", השם הבדוי בו השתמשו במאמר שלהם שפורסם ב- Gender, Place & Culture, אינה אדם אמיתי. עד למועד החשיפה, פורסמו 4 מתוך 20 המסמכים שלהם; 3 התקבלו אך טרם פורסמו; 6 נדחו; ו-7 עדיין היו בתהליך ביקורת עמיתים. בין המאמרים שפורסמו נכללו טיעונים לפיהם כלבים עוסקים בתרבות אונס; גברים יכולים להפחית את הטרנספוביה שלהם על ידי חדירה אנלית לעצמם עם צעצועי מין; חלק מפרק ב"מיין קאמפף " של אדולף היטלר שנכתב מחדש בז'רגון פמיניסטי.

המתיחה זכתה לקבלה מקוטבת בתוך האקדמיה. כמה אקדמאים שיבחו אותו על חשיפת הפגמים שנפוצו בעיניהם בקרב מגזרים במדעי הרוח והחברה המושפעים מהפוסטמודרניזם, תיאוריה ביקורתית ופוליטיקת זהויות. אחרים מתחו ביקורת על מה שהם תפסו כטבע הלא אתי של הגשת מחקר מזויף בכוונה. כמה מבקרים טענו גם שהעבודה לא מייצגת חקירה מדעית, בהתחשב בעובדה שהפרויקט לא כלל קבוצת ביקורת, וטענו עוד כי טיעונים לא קבילים וסטנדרטים גרועים של ביקורת עמיתים אינן מוגבלים לנושאים של "מחקרי קובלנות" אלא פושים בחלקים נרחבים בעולם האקדמי.

מחקרי קובלנות ו"פוסט מודרניזם יישומי"

באמצעות סדרת מאמרי המתיחה שלהם, ג'יימס א. לינדזי, פיטר בוגוסיאן והלן פלקרוז התכוונו לחשוף בעיות במה שהם מכנים "מחקרי קובלנות", תת-קטגוריה של תחומים אקדמיים שבהם השלושה מאמינים ש"התפתחה תרבות שבה רק מסקנות מסוימות מותרות... המעמידה את הטרוניות החברתיות לפני האמת האובייקטיבית". השלישייה התייחסה למספר תחומים אקדמיים - תיאוריה פוסט-קולוניאלית, לימודי מגדר, תיאוריה קווירית, תיאוריית גזע ביקורתית, פמיניזם צולב ומחקרי שומן - כ"מחקרי טרוניות", מכיוון שלפי פלוקרוז, תחומים כאלה מתחילים "מהנחה של טרוניה ". ואז מכופפים את "התיאוריות הזמינות כדי לאשרר זאת". פלוקרוז טענה כי כל התחומים הללו שואבים את נקודות המבט התיאורטיות הבסיסיות שלהם מהפילוסופיה הפוסט-מודרנית שהתפתחה בסוף שנות ה-60. תוך התמקדות בעבודתו של הפילוסוף הפוסט-מודרני הצרפתי מישל פוקו, היא הדגישה כיצד הוא טען שידע וכוח שזורים זה בזה והדגיש את תפקידו של השיח בחברה.

פלוקרוז הציעה שתחומים כמו תיאוריה פוסט-קולוניאלית ותיאוריה קווירית יכולים להיקרא "פוסטמודרניזם יישומי" בכך שהם צצו בעיקר בסוף שנות ה-80 כאמצעי קידום של ההצלחות של תנועת זכויות האזרח, תנועת זכויות ההומואים והפמיניזם הליברלי מהזירה של שינוי חקיקה אל השטח של עיצוב מחדש של השיח. היא טענה שתחומים אלה התאימו את הפוסטמודרניזם כך שיתאים לאג'נדות האקטיביסטיות שלהם. מהפוסט-מודרניזם הם אימצו את הרעיון שידע הוא מבנה חברתי, אך יחד עם זאת הם החזיקו בדעה המודרניסטית ש"לא ניתן להתקדם אלא אם כן דברים מסוימים היו נכונים אובייקטיבית". לפיכך, "הפוסטמודרניסטים היישומיים", לטענת פלוקרוז, התעקשו ש"מערכות של כוח ופריבילגיה שדיכאו נשים, אנשים צבעוניים ולהט"ב" הן אמיתיות מבחינה אובייקטיבית ויכולות להתגלות על ידי ניתוח שיח. יחד עם זאת, היא טענה, הם שמרו על הספקנות של הפוסט-מודרניזם כלפי מדע וידע אובייקטיבי, את השקפתו על "החברה כמערכת של כוח וזכויות יתר" ו"מחויבות לאמונה שכל חוסר האיזון הוא מובנה חברתית", ולא נובע ממציאות ביולוגית.

פלוקרוז תיארה את עצמה ואת שותפיה כ"ספקנים ליברליים שמאלניים". היא קבעה שסיבה מרכזית לכך שהם רצו לבצע את הפרויקט היא לשכנע "אקדמאים שמאלנים" אחרים שיש בעיה עם "מחקר מושחת" בתחומים אקדמיים ש"מתבססים על פוליטיקת זהויות ופוסט מודרניזם". היא טענה כי בדחיית המודרניזם, מחקר רב הנשען על תפיסה פוסט-מודרניסטית היה גם דוחה את המדע, ההיגיון והדמוקרטיה הליברלית, ובכך מערער הישגים פרוגרסיביים חשובים רבים. פלוקרוז גם הביעה דאגה מכך שגם בהצבת חשיבותה של זהות קבוצתית וגם בהקלה על צמיחתה של פוסט-אמת בטענה שאין אמת אובייקטיבית, תיאוריה פוסט-מודרניסטית זו תרמה ל"זינוק הריאקציוני ימינה" שנראה במדינות רבות במהלך שנות ה-2010.

תגובות

תגובת המחברים לסיקור הפרשה בניו יורק טיימס, ודיון נוסף בנושא

הפרויקט עורר גם שבחים וגם ביקורת. סופר המדע טום צ'יברס הציע כי התוצאה הייתה "מהומה צפויה", לפיה אלו שכבר סקפטיים למחקרי מגדר היללו אותה כעדות ל"איך כל התחום מלא בשטויות", בעוד שאלו שאוהדים את לימודי המגדר חשבו שזה "מערער בחוסר הגינות את המחקר האיכותי".

המדען הפוליטי יאשה מונק כינה את הפרשה "סוקאל בריבוע" בהתייחס למתיחה של פרשת סוקאל שיצר אלן סוקאל, ואמר כי "התוצאה מצחיקה ומענגת. היא גם מציגה בעיה רצינית בחלקים גדולים של האקדמיה". הפסיכולוג סטיבן פינקר אמר שהפרויקט העלה את השאלה "האם יש רעיון כל כך מוזר שהוא לא יפורסם בכתב עת קריטי/PoMo/Identity/'Theory'?" לעומת זאת, ג'ואל פ. כריסטנסן ומתיו א. סירס, שניהם קלאסיקנים, התייחסו אליו כ"המקבילה האקדמית של קטעי הלהיט המזויפים על הורות מתוכננת " שהופקו ב-2015, מעוניינים יותר בפרסום מאשר ב"טיעון תקף או במחקר".

תגובות של עורכי כתבי העת

אן גארי, עורכת שותפה של Hypatia, שקיבלה את אחד ממאמרי המתיחה ("When the Joke's on You", שהתיימרה להיות ביקורת פמיניסטית על מתיחה) אך עדיין לא פרסמה אותו, אמרה שהיא "מאוכזבת עמוקות "על ידי המתיחה. גארי אמרה ל"ניו יורק טיימס" כי "קוראי המאמר השקיעו הרבה זמן ומאמץ כדי לכתוב ביקורות משמעותיות, והרעיון שאנשים יגישו חומר אקדמי מזויף מפר נורמות אתיות ואקדמיות רבות". ניקולס מאצה, עורך כתב העת Journal of Poetry Therapy, אמר: "למרות שנלמדה נקודה חשובה לגבי האותנטיות של מאמרים/מחברים... מחברי ה'מחקר' עסקו בבירור במחקר פגום ולא אתי."

שֶׁבַח

מונק מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס אמר שאמנם המחברים לא קיבלו טובות הנאה על הכנת המתיחה, אבל הם הפגינו שליטה בז'רגון הפוסט-מודרני ולא רק לעגו לכתבי העת המדוברים, אלא, חשוב מכך, ביטלו סטנדרטים כפולים של לימודי מגדר שמברכים בשמחה על מתיחה נגד " תחומים חשודים מבחינה מוסרית כמו כלכלה, אך אינם מסוגלים לקבל ביקורת על השיטות שלהם. הוא גם ציין את "כמות הסולידריות השבטית העצומה שהיא עוררה בקרב שמאלנים ואקדמאים" ואת העובדה שרבות מהתגובות היו אך ורק אד הומינם, בעוד שרק מעטים ציינו שיש בעיה ממשית שהודגשה על ידי המתיחה: "חלק מהתגובות כתבי העת המובילים בתחומים כמו לימודי מגדר לא הצליחו להבחין בין מלגה אמיתית לבין קשקוש ריק מבחינה אינטלקטואלית כמו גם שטויות מטרידות מבחינה מוסרית". בדחיית תלונות על כך שהשלישיה, חסרת קבוצת ביקורת, עסקה ב"ניסיון מבולבל לייבא נתונים סטטיסטיים לשאלה שבה היא לא רלוונטית", ציין מונק כי השלישייה הבטיחה "שום דבר כזה" מלכתחילה, וכן במקום זאת, הצליחו להשיג בהצלחה את מטרתם להוכיח שזה "אפשרי" "לפרסם שטויות" בכתבי העת המדוברים.

ג'סטין אי.ה. סמית' הגן על המתיחה כתרגול אינטלקטואלי או מלומד, וסיפק שורה של דוגמאות למתיחות החל מתקופת הרנסנס האיטלקי ועד שנות ה-2000. ב- The Chronicle of Higher Education, הת'ר אי הייינג ציינה שהמתיחה סייעה לחשוף פתולוגיות רבות של מדעי החברה המודרניים, כמו "הכחשת המדע וההיגיון" ו"השבחת האקטיביזם על פני החקר".

לאחר שאוניברסיטת פורטלנד סטייט, בה הועסק בוגוסיאן, פתחה בחקירה נגדו בתואנה על התנהגות בלתי הולמת של ביצוע מחקר בבני אדם ללא אישור, ובהמשך שקלו אישום על בדיית נתונים, מספר אקדמאים בולטים פרסמו מכתבי תמיכה והגנו על המניע המתיחה, ביניהם סטיבן פינקר וסטודנטים שונים בפורטלנד סטייט. ריצ'רד דוקינס השווה את בוגוסיאן לסופר, והצביע על כך שניתן לבקר את הרומן " חוות החיות " של ג'ורג' אורוול בשל ה"שקרים" הרבים שלו בנוגע ליכולותיהם של בעלי חיים לדבר אנגלית.

אריק לונדון מ"אתר האינטרנט הסוציאליסטי העולמי" אמר שהמתיחה היא "מכה מתוזמנת היטב" נגד "תעשיית פוליטיקת הזהויות" והפוסטמודרניזם.

ביקורת

ב- Slate, דניאל אנגבר כתב שפרויקט המתיחה "לא אומר שום דבר על השדות שאליהם בחרו לכוון". מאחר ש"[אנו] יודעים מניסיון רב שביקורת עמיתים של מומחים אינה מספקת כמעט שום הגנה מפני הונאת נתונים מוחלטת", טען אנגבר כי "אפשר היה להפעיל את העוקץ הזה כמעט בכל דיסציפלינה אמפירית ולקבל את אותה תוצאה" גם אם בדיסציפלינות כאלה כתבי העת זכו לביקורת עמיתים.

שרה ריצ'רדסון, פרופסור ללימודי נשים באוניברסיטת הרווארד, מתחה ביקורת על מחברי המאמרים על כך שלא כללו קבוצת ביקורת בניסוי שלהם, ואמרה ל-BuzzFeed News : "לפי הסטנדרטים שלהם, אנחנו לא יכולים להסיק מזה שום דבר מדעי".

הביולוג האבולוציוני קארל ט. ברגסטרום ב- The Chronicle of Higher Education כתב כי "המתחזים נראים תמימים עד מאוד לגבי האופן שבו המערכת פועלת בפועל", והוסיף שביקורת עמיתים לא נועדה להסיר הונאה או אפילו רעיונות אבסורדיים. באותו מאמר, דיוויד שיבר אמר שהוא אחד משני הסוקרים האנונימיים של "Rubbing One Out", וטען שהמתאים ציטטו באופן סלקטיבי מהביקורת שלו. "הם הפכו את הניסיון שלי לעזור למחברים של מאמר שנדחה לכתב אישום נגד התחום שלי ונגד כתב העת שסקרתי עבורו, למרות שדחינו את המאמר".

רשימת המאמרים המזויפים (מאמרי הטרוניות)

נתקבלו לפרסום

פורסמו

לאחר גילוי המתיחה, כל ארבעת המאמרים בוטלו:

ראו גם

• תיאוריות ציניות
• רשימת עוקצי ההוצאה לאור
• מחולל פוסט מודרניזם
• מלחמות מדע
• מנטליות של קורבן

הערות שוליים

הערות שוליים

This article "פרשת המאמרים המזוייפים" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:פרשת המאמרים המזוייפים. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• פרשת המאמרים המזוייפים in English