פרחי ארץ ישראל
פרחי ארץ ישראל[עריכה]
כלנית מצויה[עריכה]
כַּלָּנִית מְצוּיָה (שם מדעי: Anemone coronaria) היא מין בסוג כלנית שבמשפחת הנוריתיים. זהו אחד מכ-120 מינים בסוג זה, והיחיד הצומח בר בארץ ישראל. בישראל הכלנית היא צמח מוגן וקטיפתו אסורה. לפי סקר שערכה החברה להגנת הטבע, הכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים. ב-2013 נבחרה הכלנית לפרח הלאומי של מדינת ישראל.
הכלנית היא גאופיט רב-שנתי. בעולם היא נפוצה בעיקר באזורים בעלי אקלים מתון או קריר בחצי הכדור הצפוני, מפורטוגל וספרד מזרחה ועד תוך חבל כורדיסטן וחופי צפון אפריקה, ומשגשגת בייחוד בארצות הים התיכון: איטליה, יוון, קפריסין, מלטה, טורקיה, סוריה, לבנון וארץ ישראל. בארץ ישראל נפוצה הכלנית מצפון הארץ עד הר הנגב, ופורחת בדרך כלל בחודשים ינואר עד אפריל (לעיתים מספר פרטים מקדימים ופורחים כבר בדצמבר).
פרחי הכלנית מופיעים במספר צבעים: אדום (הנפוץ ביותר), לבן או גוני סגול הנעים מסגול-כחול לסגול-ורוד. צבע הכלנית מושפע מריכוז הפיגמנטים האדומים – ככל שהאדומים מעטים יותר, צבעים אחרים יוכלו לבלוט. סוג הקרקע שעליה צומחת הכלנית עשוי להשפיע על ריכוז הפיגמנט, ולכן נראים לעיתים שדות כלניות שבהם כל הפרחים באותו הצבע.
רבייה[עריכה]
הכלנית מואבקת על ידי מגוון חרקים, הניזונים משפע האבקה שבפרחים; הפרחים אינם מייצרים צוף; כלניות שאינן אדומות מואבקות בעיקר על ידי זבובים; כלניות אדומות מואבקות בעיקר על ידי חיפושיות ממשפחת הפרחיתיים (Glaphyridae), שהן ייחודיות בקרב החרקים ביכולתן לזהות צבע אדום. האבקה שממנה ניזונות הפרחיות, העשירה מאוד בחלבונים, מכינה אותן לקראת תקופת הרבייה שלהן. גם חרקים מסוג תריפסים (Thysonoptera) תורמים להאבקת כלניות למרות גודלם הקטן וזאת עקב מספרם הרב.
בשלב הראשון של פריחת הכלנית הביציות בשלות בעוד גרגרי האבקה אינם בשלים; זהו השלב הנקבי. בהמשך, מופרות הביציות, השחלה מתקשה וגרגרי האבקה מגיעים לבשלות. כלנית שהופרתה מתהדרת בכתר לבן בבסיס עלי בכותרת שלה – כך היא בולטת יותר לעיני המאביקים שלה בשלב הזכרי, שבו דרושים יותר ביקורים להפצת הכמות העצומה של גרגרי האבקה. זרעי הכלנית מכוסים בציצית שערות המסייעת בהפצתם בעזרת הרוח. על-מנת לאפשר הפצה יעילה למרחקים, הגבעול הנושא את הפרח ממשיך להתארך לאחר הפריחה, כך שהפרי הבשל, שממנו משתחררים הזרעים, מוגבה מעל שאר הצמחייה.
בארץ ישראל[עריכה]
בארץ ישראל נפוצה הכלנית החל מהצפון, עבור באזור הרי ירושלים, השרון והמרכז, וכלה בנגב המערבי בדרום. בדרום הארץ ניתן לראות בעיקר כלניות אדומות (בייחוד באזורים שליד חוות השקמים, בתרונות בארי, שוקדה, אור הנר ובין קיבוץ סעד לקיבוץ רעים) ומדי פעם גם כלניות לבנות או ורודות (נראו גם כלניות בגוון צהבהב). בחודש פברואר יוצרות הכלניות מרבדים גדולים של פריחה בצבע אדום, דבר המושך מטיילים רבים לאזור. משנת 2009 מתקיים באזורי הפריחה בפברואר פסטיבל דרום אדום, המציע אטרקציות תיירותיות שונות לצד פריחת הכלניות.
רקפת מצויה[עריכה]
רַקֶפֶת מְצוּיָה (שם מדעי: Cyclamen persicum) היא צמח מסוג רקפת ממשפחת הרקפתיים.
בספטמבר 2007 נבחרה הרקפת לפרח הלאומי של מדינת ישראל, לצורך ייצוג בתערוכה בוטאנית בבייג'ינג.
בימי קדם נהגו להפיק מהצמח מגוון שיקויים ותרופות, למגוון מחלות. בנוסף, דייגים נהגו לכתוש את פקעת הרקפת, להוסיף לתערובת מעט קמח, לשפוך לנחל - הרעלנים היו משפיעים על הדגים והאחרונים היו צפים על פני מים, ואז הדייגים אספו אותם.
תיאור[עריכה]
הרקפת היא צמח רב שנתי בעל פקעת גדולה, עגולה ושטוחה. צבע פרח הרקפת נע מלבן עד סגול עז וכולל הרבה גוני ורוד, והיא פורחת בחודשים אוקטובר עד אפריל.
בישראל יש למין זה שני אקוטיפים פנולוגיים שונים. האחד, הנפוץ יותר, גדל בדרך כלל בבתי גידול מוצלים בחבל הים-תיכוני, ופורח בחודשים ינואר עד אפריל, לאחר הופעת העלים. האקוטיפ השני נדיר יותר, גדל בדרך כלל על מצוקים חשופים במפנים מערביים ודרומיים או באזור חגורת הספר, ופורח בחודשים אוקטובר עד נובמבר, לפני הופעת העלים. בניסוי שערכו החוקרים רחלי שוורץ-צחור, אמוץ דפני ודן אייזיקוביץ באזור רמת הנדיב, הועתקו פרטים של כל אחד מהאקוטיפים אל בית גידולו של האקוטיפ השני. למרות השינוי שחל בתנאי הסביבה, לא היה שינוי במועדי הפריחה והופעת העלים בפרטים המועתקים. תוצאות אלה מעידות כי ככל הנראה קיימים הבדלים גנטיים בין שני האקוטיפים, האחראים להבדלים בפנולוגיה.
הצמח נפוץ בצפון ובמרכז ישראל, בעיקר באזורי ההר, ונדיר יותר בדרום הארץ, באזור הר הנגב. מקום ידוע בו צומחות רקפות הוא "גבעת הרקפות" שברמות מנשה, בסמוך לקיבוץ גלעד; גבעה קטנה זו, המתכסה באלפי רקפות למשך כמה שבועות בלבד בשלהי החורף ובאביב, מושכת אליה המוני מטיילים.
שושן צחור[עריכה]
שושן צחור (שם מדעי: Lilium candidum) הוא גאופיט ממשפחת השושניים, בעל בצל גדול ופרחים לבנים גדולים בגדל באזורים בהם הטמפרטורה אינה עולה על 20 מעלות. השושן הצחור הוא ערך טבע מוגן בישראל.
מאפיינים[עריכה]
הצמח גדל בדרום אירופה ותפוצתו מגיעה עד לצפון ישראל. בעונת הסתיו הבצל מצמיח שושנת עלים; בחודשים פברואר-מרץ מתחיל להתפתח גבעול הפריחה, ובסוף אפריל - תחילת מאי מופיעים הפרחים. הפריחה נמשכת כשבועיים, ולאחריה השחלות המופרות מתפתחות להלקטים, שבתוכם זרעים פחוסים וקלים. במהלך הקיץ, הגבעולים הנושאים את הפירות, וכן שושנות העלים, מתייבשים בהדרגה ומתים. הגבעולים וההלקטים היבשים נותרים על כנם חודשים רבים, וטלטול שלהם על ידי הרוח או בעלי-חיים, מפזר את הזרעים מסביב. בבוא הסתיו הבא תופיע שושנת עלים חדשה, וחוזר חלילה.
לשושן הצחור פרח עם 6 עלי-כותרת, שצורתו כפעמון גדול בצבע לבן. הפרח בעל ריח מתוק חזק - מבנה טיפוסי להאבקה על ידי רפרפים. עם זאת, החוקר אמוץ דפני גילה שהפרח לא מואבק בישראל על ידי רפרפים, אלא על ידי זבובי רחף. דפני משער שהפרח הואבק בעבר על ידי רפרף שנכחד מהאזור וזו הסיבה למבנה הפרח האופייני. לא ידוע מי מאביק את הפרח באזורי תפוצתו שמחוץ לישראל.
השושן הצחור בישראל[עריכה]
חשיבותו של השושן הצחור כסמל בדת הנוצרית, גרמה לאיסוף ולעקירה רבה של בצלי שושן בארץ-ישראל על ידי צליינים מאירופה, החל בכיבוש ארץ ישראל על ידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. ובתחילת המאה ה-20, נדמה היה כי הצמח, שככל הנראה היה נפוץ בעבר, נכחד מהארץ. ניסיונותיו של הבוטניקאי אהרון אהרונסון לאתרו בתקופה זו עלו בתוהו. בשנת 1925 גילה נח נפתולסקי בצל של שושן ברכס פקיעין בגליל העליון, בהיותו במשלחת בוטנאים שבראשה עמד אלכסנדר איג. אחר כך, המין התגלה גם באזור נחל יגור בכרמל על ידי טוביה קושניר.
עם השנים התגלו עוד מספר אתרים בארץ שבהם גדל שושן צחור, אך הצמח עודנו נחשב בסכנת הכחדה. כיום השושן הצחור גדל בישראל, לפי הידוע, בכרמל (בנחל כלח למשל) ובשלושה אתרים בגליל העליון: נחל כזיב, הר שזור ורכס פקיעין. בתי גידול אלה חשובים מאוד לשימור, הן בשל התיירים הנוצרים, והן משום היותם גבול התפוצה הדרומי של המין.
חמציץ נטוי[עריכה]
חַמְצִיץ נָטוּי (שם מדעי: Oxalis pes-caprae, באנגלית עממית: Bermuda Buttercup או Cape Sorrel או Wood Sorrel) הוא מין של גאופיט בעל פרחים צהובים מהסוג חמציץ במשפחת החמציציים. המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה, אך יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי. כיום הוא נפוץ כמין פולש ועשב שוטה באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי האי האיברי והאיים הקנריים). המין נפוץ גם בישראל ופורח בחורף ובאביב. החמציץ בולט בפרחיו הצהובים הבוהקים, עליו בצורת הלב וגבעולו החמצמץ.
בית גידול[עריכה]
בישראל החמציץ הנטוי נפוץ בצפון הארץ ובמרכזה, הוא גדל בעיקר באזורים מושקים ומוצלים למחצה, בהם גינות, מעזבות, שולי דרכים, שולי פרדסים, שולי מטעים, מדשאות, שטחים פתוחים בערים ועוד.
אף על פי שהחמציץ נפוץ בעיקר בשטחים מופרים, שהופרעו על ידי האדם, הוא הולך ונהייה נפוץ יותר ויותר גם בשטחים פתוחים ואף בשמורות טבע. החמציץ סתגלן ביותר ומצליח לשגשג במגוון בתי גידול. כך למשל, חמציצים ניצפו גם בשטחי חולות מיוצבים סמוך לחוף הים.
תקופת הפריחה[עריכה]
.jpg)
בישראל, החמציץ הנטוי פורח בעיקר בחורף ובאביב, אחרי הגשמים הראשונים ועד החמסינים הראשונים של הקיץ. נביטת העלים מתחילה בחודש נובמבר וכבר בדצמבר מתחילה הפריחה. החמציץ פורח עד סוף אפריל ותחילת מאי אך במקומות מוצלים ומושקים היטב, בשנים מסוימות (תלוי במשטר הגשמים וגלי החום), החמציץ יכול לשרוד גם עד אמצע מאי. שיא הפריחה חל בחודשים פברואר-מרץ. החמציץ הנטוי חי שנה-שנתיים.
אירוס הגלבוע[עריכה]
אִירוּס הַגִּלְבֹּעַ או אִירִיס הַגִּלְבֹּעַ (שם מדעי: Iris haynei) הוא מין בסוג אירוס, בתת-הסוג אירוס (Iris Iris), בסקציית אירוסי ההיכל (אוֹנְקוֹצִיקְלוּס – oncocyclus).
שמו ניתן לו על שם ויליאם אמהרסט היין (Hayne), שאסף את הצמח לראשונה בהר הגלבוע בשנת 1876. אירוס הגלבוע הוא מין אנדמי לארץ ישראל.
עלי האירוס זקופים וגדולים. הסתעפות קני השורש יוצרת גושים של צמחים המצמיחים עשרות פרחים. הפרחים גדולים ושונים זה מזה בצורה, בגודל ובצבע. עלי העטיף הפנימיים לרוב סגולים ומרושתים בקווים כהים. עלי העטיף החיצוניים הם בצבע סגול-ארגמן, עם כתם כהה במרכז. צבעם של פרטים שונים עשוי להיות בהיר או כהה יותר, וישנם אף לבקנים שצבעם צהוב עם כתם חום במרכז עלה העטיף החיצוני או בלעדיו. עונת הפריחה העיקרית היא מתחילת מרץ עד תחילת אפריל, אך בשנים מסוימות יכולה הפריחה להקדים או להתעכב בעיקר בתלות בתנאי מזג האויר. הפרחים בעלי אי-התאם עצמי ויכולים ליצור זרעים אך ורק אם מקור האבקה הוא בצמח שונה גנטית. איריס הגלבוע בשמורת האירוסים בהר הגלבוע
בעבר נפגעו אוכלוסיות רבות של אירוס הגלבוע, הן בגלל קטיפה של מטיילים והן כתוצאה מפעולות ייעור. הנזק שנגרם לאירוס הגלבוע היה בין הגורמים לחקיקת החוק להגנה על פרחי בר. (וגם כיום, ככל שאר אירוסי ההיכל, אירוס הגלבוע הוא פרח מוגן.) גם כיום גורלו של אירוס הגלבוע לוט בערפל, וזאת עקב הבנייה המואצת באזורי הגידול שלו.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרוש מקור] תוכנית לבניית יישוב בשם 'מיכל' על הר יצפור נדחתה לבסוף עקב החשש לפגיעה בצמח נדיר זה. בשנת 2010, ערב העברת שטחים בגלבוע לידי הקרן הקיימת לישראל התלוננו החברה להגנת הטבע ומדענים העוסקים בשמירת הטבע כי יש בכך כדי לסכן את עתידו של אירוס הגלבוע.
אזור תפוצה[עריכה]
אירוס הגלבוע גדל בגלבוע וברצועה צרה בצפון השומרון (מהגלבוע עד נחל תרצה). האוכלוסיות בדרום הגולן, בצפון-מערב הרי הגלעד ומדרום לסרטבה עד לצפון הנגב נחשבות כיום למין נפרד – אירוס שחום (Iris atrofusca).
חרצית עטורה[עריכה]
החרצית העטורה היא בעלת קרקפות עם פרחים צינוריים במרכזן ופרחים לשוניים בהיקפן. כל פרחי הקרקפת צהובים-כתומים. קיים וריאנט נפוץ בעל פרחים לשוניים בהירים, שבעיקר נוטים ללבן. באופן כללי גוון הצהוב של החרציות הוא זהוב. בכל החרציות פרחי הצינור כהים יותר מפרחי הלשון. לקראת ערב נוטים פרחי ההיקף של הקרקפת כלפי מטה.
בישראל, המין פורח באביב, בחודשים פברואר עד מאי. פריחת החרציות מתחילה בחודש פברואר אך לשיאה היא מגיעה רק במרץ-אפריל. הצמח נפוץ בעיקר על אדמות עשירות בחנקן. החרציות הפורחות יוצרות לעיתים מרבדים צפופים צהובים הנראים למרחוק. עלי החרצית מתכופפים בלילה ומזדקפים ביום.
החרצית מושכת אליה חרקים רבים, כאשר הנפוצה שבהם היא פרחית נעמי.
שימושים רפואיים[עריכה]
הערבים והדרוזים נוהגים להכין סלט מעלי החרצית.
ברפואה העממית של הבדואים נהוג לבשל עלי כותרת צהובים של החרצית במים, ולשתות את המשקה כתרופה להורדת חום, הפחתת כאבי הבטן והפסקת שלשולים.
צבעוני ההרים[עריכה]
צִבְעוֹנִי הֶהָרִים (שם מדעי: Tulipa agenensis) הוא מין של צבעוני בעל פרחים אדומים גדולים ממשפחת השושניים. צבעוני ההרים גדל בר בארץ ישראל ונחשב לאחד הפרחים ההדורים של ישראל. לצבעוני ההרים תת-מין - צבעוני השרון - הגדל בר באזור השרון ומישור החוף.
מאפיינים[עריכה]
לצבעוני ההרים בצל אשר חודר לקרקע בעומק 30 עד 40 ס"מ. לצבעוני פרח דמוי גביע בעל 6 עלי עטיף צבעוניים: צבע עלי הכותרת הוא אדום-כתום ובבסיסם החיצוני כתם צהוב. בתוך הפרח האבקנים על מצע בצבע שחור בצורת כוכב או מגן דוד בעל 6 חודים שחורים המוקפים במסגרת צהובה. לפרח אין ריח ואין צוף. אבקני הצבעוני עשירים באבקה והאבקה נעשית על ידי חיפושיות פרחים. הזרעים של צבעוני ההרים שומרים על חיותם כשנה ונובטים בחורף שלאחר הפריחה. מכל זרע יוצאת פקעת אחת עטופה בגלדים. בשנה השלישית או הרביעית לקליטה בקרקע, מפתחת הפקעת שלושה עלים וגבעול פריחה אחד. הפקעת מתכלה בחורף ובאביב ומתוך קליפת הבצל נוצרת פקעת חדשה. הריבוי של צבעוני ההרים מיני וגם וגטטיבי - ריבוי על ידי חלוקת הפקעות. צבעוני ההרים פורח בארץ ישראל מאמצע חודש פברואר עד אמצע חודש אפריל.
נרקיס מצוי[עריכה]
נרקיס מצוי (שם מדעי: Narcissus tazetta) הוא גאופיט בעל בצל, הנפוץ ברחבי האזור הים-תיכוני של ישראל, ותפוצתו מגיעה עד צפון הנגב. הצמח פורח בסתיו ובחורף.
מאפיינים[עריכה]
לפרחים ששה עלי כותרת לבנים, ועטרה צהובה-כתומה (הכתר); הם מפיצים ריח מתוק חזק. כל צמח מוציא 3 עד 15 עמודי תפרחת, בכל תפרחת 3 עד 5 פרחים. העלים המופיעים עם הפרחים או לפניהם. לנרקיס אין שושנת עלים כמו לצמחי בצל רבים אחרים ובמקום זאת העלים מסודרים בשני טורים נגדיים ומקבילים.
החוקר אמוץ דפני גילה, שבישראל קיימים שני אקוטיפים שונים של נרקיס מצוי. האקוטיפים נבדלים זה מזה בבתי הגידול, בגודלי האוכלוסיות, בעונות הפריחה, בזוויות הנטייה של הפרחים, במספר הפרחים לצמח, בשיעורי הרבייה הוגטטיבית, ובחברות המאביקים. אקוטיפ אחד גדל בכיסי סלע בהרים, פורח בחודשים אוקטובר עד דצמבר, ומואבק על ידי זבובי רחף ודבורים. האקוטיפ השני גדל בקרקעות כבדות בעמקים, פורח בחודשים ינואר-פברואר, ומואבק על ידי רפרפים. נראה שעל האקוטיפ הזה כתב לוין קיפניס את סִפורו הידוע "נרקיס מלך הביצה".
אוכלוסיות הנרקיס המצוי מתאפיינות בדימורפיזם של אורך עמוד העלי, בדומה לצמחים דיסטיליים; ברוב האוכלוסיות קיימים פרטים שפרחיהם בעלי עמוד עלי ארוך, לצד פרטים שפרחיהם בעלי עמוד עלי קצר. עם זאת, בניגוד לצמחים דיסטיליים, אין הבדל באורך האבקנים בין שני טיפוסי הצמחים, וגם תיתכן הפריה בין פרטים מאותו טיפוס. באקוטיפ ההר נפוצים יותר פרטים בעלי עמוד עלי קצר, בעוד שבאקוטיפ הביצה נפוצים יותר פרטים בעלי עמוד עלי ארוך. הבדל זה נובע ככל הנראה מההבדל בחברות המאביקים, כאשר נדירותם של מאביקים ארוכי-לשון באוכלוסיות ההר, הביאה לדחיקתו של הטיפוס בעל עמוד העלי הקצר מאוכלוסיות אלו.
תורמוס ההרים[עריכה]
תּוּרְמוֹס הֶהָרִים (שם מדעי: Lupinus pilosus, מנוקד: תֻּרְמוּס הֶהָרִים) הוא מין צמח בעל פרחים בסוג תורמוס הגדל בר בארץ ישראל. תורמוס ההרים הוא ערך טבע מוגן בישראל. תורמוס ההרים בולט בפרחיו הכחולים ופורח בסוף החורף ובאביב. תפרחת הצמח בולטת למרחוק בצבע כחול-עמוק. מרבדים גדולים מתורמוס ההרים מצויים בהרים. תורמוס ההרים גדל באדמות "כבדות", המכילות אבן גיר כמו טרה רוסה ורנדזינה, שאר מיני התורמוס גדלים באדמות חסרות גיר. תורמוס ההרים פורח בישראל בחודשים פברואר עד אפריל.
.jpg)
מאפיינים[עריכה]
תורמוס ההרים שונה משאר מיני התורמוס בצבע הפרחים שלו שהוא כחול-כהה (לעיתים בגוון סגול) לעומת לילך-בהיר בתורמוס ארצישראלי ולבן עד לילך-כחלחל בתורמוס תרבותי. אם מסתכלים מקרוב על הפרחים, אזי ניתן לראות כי בפרחים שטרם בוקרו והם זמינים להאבקה, במרכז המפרש כתם לבן, היוצר שבירת צבע על הרקע הכחול.
הבדל נוסף הוא בגודל הפרי: רוחב התרמיל מגיע עד ל-2 ס"מ, לעומת 4 עד 6 ס"מ בקירוב אצל המינים האחרים. פריחתו מתחילה מעט מאוחר יותר, בחודש מרץ.
העלים מאוצבעים בעלי שמונה אונות.
סביבת גידולו היא בבתה, יחד עם בני שיח, שגובהם 25 עד 40 ס"מ, בשילוב עם צמחים עשבוניים - חברת הסירה הקוצנית ואחרים (ראו תמונה למטה). תורמוס ההרים גדל בהרים אך גם בצפון ארץ ישראל: הבקעה הצפונית, השפלה הצפונית ובעמק יזרעאל.
את משטחי הפריחה שלו ניתן לראות בתל שוכה שבעמק האלה, בנחל תבור, בצפון הגולן (מדרום להר אביטל) ולאורך כביש 70 (ואדי מילֶק) (בעיקר בין בת שלמה לאליקים).
בגלל יופיים פרחי תורמוס ההרים נשתלים גם בגינה
ראו גם[עריכה]
This article "פרחי ארץ ישראל" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:פרחי ארץ ישראל. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
