פנחס שער

פנחס שער (15 במרץ 1923 - 3 בדצמבר 1996) הוא צייר ישראלי ממוצא פולני, פנחס נולד ב - 1923 בלודג.

ניצול שואה, ששרד את בגטו לודז', והשאיר אחריו יצירות אמנות ואף הטביע את חותמו על שורה ארוכה של אמנים ראשונים במעלה, ביניהם נפתלי בזם, שמואל בונה וליאו רוט.

ביוגרפיה[עריכה]

ראשית חייו[עריכה]

נולד כפנחס שוורץ בלודז' בפולין ב-15 במרץ 1923. פנחס היה השלישי מבין ארבעת הילדים במשפחה: אחותו אסתר נולדה באוגוסט 1919, אחיו יוסף – בנובמבר 1921 ואחיו לייב – בפברואר 1924.

אביו יעקב היה בעל נגריה, והיה יושב הראש של איגוד הנגרים היהודיים בלודז'. יעקב שוורץ היה אדם משכיל, וידע ארבע שפות: נוסף ליידיש, גם בפולנית, רוסית וגרמנית. אחיו מנחם עוד בשנות העשרים היגר לגרמניה, משם הספיק לברוח לארץ-ישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון; התגורר בתל אביב. אמו של פנחס, חיה פייגה זיכלינסקי, הייתה עקרת בית.

כנער היו פנחס שוורץ ואחיו חברים בתנועות ציוניות 'השומר הצעיר' ו'בר כוכבא'. הוא צייר ורשם מגילו הצעיר, ואף היה מאייר האגדות, אותם הקריאו לו המבוגרים; הצייר הדגול יענקל אדלר )1949-1895(, שביקר בביתו כי היה אחד מקרובי המשפחה, ראה ואף אהב את ציוריו. פנחס סיים את לימודיו בגימנסיה בשנת 1938 בלודז'.

בהיותו בן שש-עשרה, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכיר פנחס שוורץ את הצייר ולדיסלב סטרז'מינסקי )1952-1893(, שאף היותו יליד מינסק, שבשנת 1918 למד אצל קזימיר מלביץ' וולדימיר טטלין במכון לאמנות חופשית במוסקבה, היה אחד מאבות האוונגרד הפולני; פנחס שוורץ הספיק להגיע לסטרז'מינסקי לכמה מפגשי השתלמות פרטניים. בשנת 1939 ציוריו של שער הוצגו לראשונה בתערוכה קבוצתית בלודז'. באותה שנה אייר את ספרו של משה ברודרזון )1956-1890(, שהיה משורר, מחזאי, אחד ממייסדי קבוצת אמנים,

סופרים ומשוררים אוונגרדית 'יונג יידיש' שפעלה בלודז' בשנים ,1921-1918 ולאחר מכן נמנה עם מייסדיה של תיאטרון הבובות היידישאי הראשון, "חד גדיא".

השואה[עריכה]

לאחר פלישת כוחותיה של גרמניה הנאצית לפולין בראשית ספטמבר ,1939 פנחס, יחד עם אביו ואחיו, ברחו מלודז' לחבל המזרח של המדינה, לשם פלשו כעבור שבועות אחדים הכוחות הסובייטיים. לא היו להם אמצעים והם חיפשו מקלט ומקורות פרנסה בכל מקום אפשרי. פנחס הגיע לעיר לבוב, יוסף, לייב ואביהם – לוורשה. לפי עדותו של יוסף, הם האמינו ש'הגרמנים המתורבתים' לא יפגעו בנשים ובחורות, ולכן השאירו את אמם ואת אחותם הבכורה בעיר לודז', ששמה שונה על-ידי הגרמנים לליצמנשטאט על שמו של גנרל גרמני קרל ליצמן. העיר, כמו שטחים רבים נוספים בפולין, סופחה ישירות לורתגאו )חלק משטחי פולין שסופח לרייך השלישי בשנת 1939(. הקמתו של הגטו נקשרה לסדרה של צעדים נגד היהודים, שבמסגרתם הם נושלו מעסקיהם ורכושם ונדרשו לענוד טלאי צהוב.

ביום 24 בינואר ,1940 טרם ההודעה הרשמית על הקמת הגטו, השלטונות החלו להעביר מספר מצומצם של יהודים לשטח הגטו שעתיד לקום. ביום 8 בפברואר 1940 הוכרז הגטו באופן רשמי והוחל בגירוש יהודים לתוכו, אם כי עדיין היה הגטו פתוח. כמעט רבע מהיהודים ברחו מהעיר )כמו כל הגברים ממשפחת שוורץ(; בזמן בו הוקם הגטו האוכלוסייה היהודית של העיר מנתה כ־164 אלף איש. היהודים בגטו – לא רק המבוגרים, אלא גם הילדים בני העשר ומעלה – נאלצו לעבוד 12 שעות ביום ללא ימי מנוחה, למרות התנאים הקשים מנשוא, כדי לייצר בגדים, מוצרי עץ ומתכת וציוד חשמלי עבור הצבא הגרמני. כשנודע ליעקב שוורץ ובניו על התנאים המחפירים בגטו לודז', הם החליטו לחזור, כדי להציל את אם המשפחה ואת אסתר. הם הצליחו להגיע לתחומי הגטו, אך תוכניתם לעזוב אותו נכשלה כי ב1- במאי 1940 הגטו נחסם בגדר עץ ובגדרות תיל וננעל באופן מוחלט. ב־10- במאי נכנסו לתוקף צווים האוסרים על כל קשר מסחרי בין יהודים ושאינם יהודים, שגררו גם עונשים חמורים. יעקב שוורץ ובניו מצאו את עצמם כלואים בתוך הגטו עם עוד כמאתיים אלף איש שסבלו מתת-תזונה, עבודות פרך, השפלות, ביזה ואף הוצאות להורג באישומי סרק.

ליודנראט של גטו לודז' הייתה השפעה עצומה על חיי היומיום של היהודים הנתונים למרותו; בעלה של אסתר שוורץ עבד ביודנראט והצליח לסדר לפנחס עבודה בתור צייר, שאייר את חומרי ההסברה והפלקאטים ועיצב את הבולים שהיו בשימוש בדואר הפנימי של הגטו. גטו זה יועד במקור להיות מחנה מעבר זמני, לא היו בו צינורות מים מרכזיים ולא סופק אליו חשמל; אולם, הוא התקיים יותר מארבע שנים משום שמשך קיומו נגזר מאינטרס גרמני מקומי לנצל את כוח העבודה היהודי. בהיעדר חשמל ומים נקיים אלפי אנשים בגטו חלו במחלות זיהומיות, סבלו מרעב ותת-תזונה. היודנראט היה חרד מאוד מהתפשטות מחלת הטיפוס, ולכן הכין חומרי הסברה על חשיבות שמירת כללי ההיגיינה גם בתנאי הגטו; חוברות אלה הודפסה בכמויות רבות, ופנחס שוורץ הצעיר אייר אותן. בגטו הייתה גם סטודיה לתיאטרון, ובשעות הערב פנחס שוורץ ביטא את עצמו שם. ציור אחד שעשה אז בגטו נמצא היום במוזיאון השואה בוושינגטון, ואילו לבקשת יד ושם שיחזר בתחילת שנות התשעים את התפאורה שעיצב להצגת ילדים "הסוס הקסום" שעלתה בגטו. לאחר מכן הועבר פנחס שוורץ למחלקה הסטטיסטית, בה צייר בעיקר שרטוטים ותרשימים, שסיכמו את המידע בדבר פעילות הייצור בגטו בתחומים שונים. בשנת ,1943 כ־95- אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בגטו הועסקה בבתי המלאכה; בגלל התפוקה הגדולה, גטו לודז' הצליח לשרוד זמן רב לאחר שחוסלו כל הגטאות האחרים בפולין הכבושה. ביודנראט של גטו לודז' עבדו צלמים שבין היתר תיעדו את העבודה במפעלים, כדי שאלבומי הצילומים ובהם תיעוד זה ישכנעו את הגרמנים להמשיך לקיים את 'הפעילות הפרודוקטיבית' בגטו. בין צלמים אלה היה מנדל גרוסמן )1945-1913(, שהצליח לעשות מאות רבות של צילומים, שתיעדו את זוועות היום-יום בגטו לודז', המהווים מסמכים היסטוריים אותנטיים ומשכנעים, שחשיבותם עולה ומתחזקת עם השנים מול כל מכחישי השואה. מנדל גרוסמן נורה למוות ב־30- באפריל 1945 על ידי חייל נאצי במהלך צעדות המוות. בדרך לא דרך הצליח לשמר פנחס שוורץ חלק מצילומיו; אלמנתו תרמה אותם בשנים 2005–2006 למוזיאון השואה בוושינגטון. מרדכי רומקובסקי )1944-1877(, שעמד בראש היודנראט בגטו לודז', קיווה כי תרומתם הגדולה של המפעלים שהוקמו בגטו תגרום לנאצים לשמר את חיי העובדים בהם, אך היו אלה תקוות שווא. כבר בחודשים הראשונים של 1942 נשלחו כעשרים אלף יהודים אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו בתאי הגזים. בשנת 1944 היווה גטו לודז', עם כ־70,000- תושביו, הריכוז הגדול ביותר של יהודים במזרח אירופה. הגטו הפך למחנה עבודה אחד גדול, שבו הישרדות תלויה אך ורק ביכולת לעבוד. בתי-הספר ובתי-החולים נסגרו, ומפעלים חדשים, כולל מפעלי חימוש, הוקמו. אחיו של פנחס שער עבד בגטו במאפיה, ובזכות הלחם שהצליח להחביא ולהביא הביתה, תוך סיכון חייו )הנאצים הוציאו להורג בפומבי את אלו שנתפסו מבריחים מזון(, אף אחד מבני משפחת שוורץ לא מת מרעב. אולם, בקיץ של שנת ,1944 הגרמנים החליטו להתחיל בחיסול הדרגתי של האוכלוסייה שנותרה. מ־23- ביוני ועד 15 ביולי, כ-7,000- יהודים גורשו למחנה ההשמדה חלמנו. ב2- באוגוסט 1944 יצאה הרכבת הראשונה לאושוויץ מתחנת הרכבת רדגסט; במהלך החודש נרצחו באושוויץ אלפים מתושבי המחנה, כולל חיים מרדכי רומקובסקי ומשפחתו; באותו חודש נרצחו שם גם אחותו הגדולה של פנחס שוורץ, אסתר, ובנה גרשון, שהיה בן שנה וחצי במותו. רק 877 יהודים שרדו ביום בו לודז' שוחררה בידי הצבא הסובייטי ב19- בינואר ,1945 כולל 12 ילדים. רק כעשרת אלפים מתוך כ־204,000- היהודים שעברו בגטו לודז' שרדו את המלחמה. האחים שוורץ ואביהם היו ביניהם: מגטו לודז' הם הועברו למחנה הריכוז זקסנהאוזן, ומשם למחנה ריכוז קניגס ווסטרהאוזן, ממנו שוחררו לאחר שנכבש על-ידי הצבא האדום ביום 25 באפריל .1945

לאחר השואה[עריכה]

לאחר שחרורם, לפנחס, אחיו ואביהם לא היה לאן ללכת, והם החליטו לחזור ללודז', לשם הגיעו ביום 8 במאי .1945 כעבור כמה שבועות פגשו שם, את אם המשפחה, חיה פייגה, ששרדה במצב של תשישות קיצונית בראוונסבריק – מחנה הריכוז )שמאוחר יותר אף הפך למחנה השמדה( לנשים הגדול ביותר בגרמניה, בו נספו עשרות אלפי נשים. חיה פייגה שוורץ שוחררה משם ב־30- באפריל כשלמחנה הגיעו כוחות הצבא האדום, שפתחו את שעריו. בשואה נספו רבים מקרובי המשפחה של יעקב שוורץ, כולל אמו, גיטל אדלר, הוריה של חיה פייגה, גולדה ודוד זיכלינסקי ובני משפחתם. כמו רבים אחרים מן הניצולים, גם בני משפחת שוורץ הרגישו שאין הם יכולים להישאר בפולין, שם מכל עיר, כל שכונה, כל רחוב וכל בית נשמעה זעקת בכי על זכרם של היהודים המעונים והנרצחים. משפחת שוורץ רצתה להגיע לארץ-ישראל, אך לא יכלה לעשות זאת עקב המגבלות הדרקוניות של הספר הלבן הבריטי שנכנסו לתוקף במאי 1939 ולא בוטלו עד לסיום הממשל המנדטורי. בינואר 1946 משפחת שוורץ חצתה את הגבול לגרמניה ובסופו של דבר מצאה את עצמה במחנה העקורים פלדאפינג בבוואריה. שם חלה פנחס שוורץ בדלקת ריאות קשה ובמשך כמה שבועות אושפז בבית-החולים בעיירה גאוטינג. כאשר פנחס שער שוחרר לאחר המלחמה, הוא היה במצב בריאותי רעוע במיוחד ונשלח לסנטוריום בגרמניה ללא הרבה סיכויים לשרוד. באותם הימים הופיעו ליד מיטתו אנשי נציבות האו"ם לפליטים ושאלו אם ניתן לסייע לו במשהו. פנחס ענה להם, שהדבר היחידי שישמח אותו הוא, אם הוא יקבל בד וצבעים לצייר. ואכן, כעבור יום הגיעו אליו עם דיקט וצבעי שמן והוא, בכוחותיו הדלים, הצליח לצייר את היהודי שיושב על ערימת חפצים שנותרה לו. מאותו יום, מצבו הבריאותי הלך והשתפר ללא הכר, עד להחלמתו המלאה. "הציור היה תלוי בביתנו במקום מרכזי, בפריז, ניו יורק ותל אביב", אומרת אלישבע שער כספי, אלמנת הצייר; מאוחר יותר הציור נרכש על-ידי "יד ושם". בשנת 1948 הגיע לייב, ובשנה שלאחריה הצטרפו אליו אחיו יוסף ואביהם יעקב, ויחד עלו לישראל, שזה עתה הכריזה על עצמאותה וביטלה מיידית את מגבלות העלייה אליה ליהודים באשר הם. בארץ הם פתחו נגריה בחיפה. לפנחס היו שאיפות רבות בתחום הואמנות, ובנובמבר 1947 הגיע דרך מינכן )שם אף הצליח לערוך תערוכה (לפריס, שם חלם להצטרף לאקדמיה גראנד שומיאר. בית ספר לאמנות זה הוקם בפריז עוד בשנת 1902 ובשונה מבתי ספר אחרים, נטה ה'גרנד שומייאר' למודרניזם ולשיטות הלימוד חופשיות. אחד מן הגורמים העיקריים לפופולריות של המוסד היה דמי הרישום הנמוכים, שכללו את התשלום למודלים וחימום בימי החורף. במוסד זה השתלמו אמנים שעם השנים נהפכו לאגדות: הציירים אמדאו מודיליאני, חיים סוטין וחואן מירו, הפסלים אנטואן בורדל, ואוסיפ צדקין, ואלברטו ג'קומטי. די ברור, מדוע רצה פנחס שוורץ להגיע דווקא לשם – והוא אכן הצליח במשימתו זו ובשנת 1953 ב־Placide-Saint Galerie התקיימה תערוכת יחיד הראשונה שלו בצרפת.

עלייה לישראל[עריכה]

בצרפת נשאר למעלה מעשור, עד שבשנת 1958 העתיק את מרכז חייו לישראל, שם ביקר לראשונה עוד בשנת 1949. בארץ שינה את שמו לפנחס שער. בשנת 1959 הוא התחתן עם בחירת לבו אלישבע כספי, שהייתה אז בת עשרים ושש. אביה (שם משפחתו המקורי – סרברניק) נולד באוקראינה, אך היא כבר הייתה צברית.

כעבור כשנה רכשה המשפחה הצעירה בית דו-קומתי צמוד קרקע ברחוב הרב פרידמן בצפון תל אביב; שם נולד בנם גיל )2018-1961(, בשנת 1964 עברה המשפחה לצרפת; פנחס שער חתם על חוזה עם Bénézit Henri Galerie הפריזאית לתקופה של ארבע שנים. גלריה זו נוסדה על-ידי משפחה צרפתית מיוחדת: שארל בנזיט )1900- 1815( היה מלחין ונמנה עם חבריו הקרובים של הסופר הדגול ויקטור הוגו ואף ליווה אותו בגלותו באי ג'רזי; בנו עמנואל )1920-1854(, שייסד את הגלריה, היה מבקר אמנות בולט, הידוע במיוחד בזכות האנציקלופדיה המפורסמת לציירים, פסלים, מעצבים וחרטים שערך; היא ראתה אור בשלושה כרכים בין השנים 1911 ל- .1923 בנו של עמנואל, עמנואל-שארל בנזיט )1975-1887( היה בעצמו צייר ואוצר; בזכות קשריו המשפחתיים, עוד בימי ילדותו הכיר את ציירים החשובים של האסכולה האימפרסיוניסטית, קאמי פיסארו ואלפרד סיסלי, שאף נתנו לו שיעורים פרטיים. אמנים רבים חלמו לעבוד עם גלריה זו, שבימים ההם יכלה לבחור בעצמה את מי לייצג. בזכות חוזה זה הגיע פנחס שער לליבה של העשייה האמנותית בבירה התרבותית של אירופה דאז, ושמו ופועלו התפרסמו בצרפת ומחוצה לה.

לקראת התערוכה שנפתחה בנובמבר 1965 הוציאה גלריה בנזיט חוברת הקטלוג, שנפתחו בדברים על פנחס שער מאת שני אנשי רוח ששמם הלך לפניהם מזה עשרות שנים: מבקר אמנות ואספן גדול דניאל הנרי קאנווילר )1979-1884(, שתרם תרומה מכרעת לקבלת הפנים החמה שקיבלו האמנים הקוביסטיים, פבלו פיקאסו וג'ורג' בראק, בראשית דרכם, ומבקר אמנות נודע וולדמר ג'ורג' )1970-1893(, הידוע, בין היתר, בזכות כתביו החלוציים על אמנים יהודים באסכולת פריס. דניאל הנרי קאנווילר כתב לפנחס שער: "הציור שלך רציני, מוצק ויפה". וולדמר ג'ורג' כתב סקירה מעמיקה, בה הדגיש כי ציוריו של שער הושפעו מהעבודות האוריינטליסטיות של אז'ן דלקרואה )1863-1798(, מחד, ושל מכלול היצירות המקראיות של מרק שאגאל )1985-1887(, מאידך; הוא גם ראה את השפעתו של צייר האוונגרד השווייצרי פול קלה )1940-1879(. על אף כל ההשפעות הללו, עקיפות למדי, הדגיש וולדמר ג'ורג' את מקוריות סגנונו האמנותי של שער. פנחס, אלישבע ובנם גיל נשארו בפריס במשך ארבע שנים, אם כי מדי פעם ביקרו בישראל, אליה חזרו בשנת 1968 – ובה נשארו לשבע השנים הבאות. ביוני – יולי 1975 נערכה תערוכת יחיד של פנחס שער שנקראה "שלח את עמי" במוזיאון היהודי בניו-יורק; המבוא לקטלוג נכתב על-ידי הסופר ואיש ציבור הנודע אלי ויזל )2016-1928( שכל חייו עסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם, בשנות השבעים גילה עניין מיוחד למען פתיחת שערי ההגירה ליהודי ברית-המועצות; אלי ויזל היה סבור שיצירתו האמנותית של פנחס שער תורמות לחידוד והפצה של מסר חשוב זה. פנחס שער כבר ערך תערוכת יחיד בניו-יורק – בשנת 1962 ב־Gallery Meltzer, אך אז היה לו חוזה עם גלריה פריזאית. כעבור שלוש-עשרה שנה הוא כבר היה חופשי לקבל החלטות בדבר גורלו, ולאחר התערוכה במוזיאון היהודי פנחס ואלישבע החליטו להשתכן בניו-יורק.

בסוף שנת 1979 אשה אחרת נכנסה לחייו של פנחס שער וכעבור חמש שנים הוא ואלישבע נפרדו והיא חזרה ארצה. "בשנות השישים בתל אביב מעטים מאוד רצו לשמוע על המורשת היהודית, על השואה. לעיתים תכופות ביקרו אצלנו נפתלי בזם, שמואל בונה, ליאו רוט, שהעריכו מאוד את יצירותיו של פנחס. אבל בציבור הרחב לא היה עניין בעבודות שהוקדשו לנושאים אלה, וזה כאב לפנחס מאוד". אכן, בניגוד לאסכולה דומיננטית של אקספרסיוניזם אבסטרקטי, שצמחה בקבוצת "אופקים חדשים" והשתרשה גם מחוצה לה, ציוריו של פנחס שער הינם פיגורטיביים, בעלי אופי לאומי מובהק, וכותורותיהם מדברות בעד עצמן: "יהודי עם ספר תורה", "דוד המלך", "יום הכיפורים", "סוכות"... שער לא הגביל את עצמו לנושאים לאומיים ודתיים אלה והרחיב מאוד מעבר להם, אך האמנות שלו, על אף היותה מודרנית, הייתה מושרשת עמוק במקורות היהודיים.

אומנם בעשרים שנותיו האחרונות, עד למותו ב-3 בדצמבר 1996 שהה פנחס שער בניו-יורק, אך במותו נקבר בישראל, בקיבוץ עינת ממזרח לפתח-תקוה. שער היה צייר שעסק בנושאים לאומיים מרכזיים וצבר לעצמו מוניטין בין-לאומי הן במערב אירופה, והן בעולם החדש, בארצות-הברית, שיצירותיו נמכרו במכירות פומביות נחשבות ונמצאות באוספים מכובדים ברחבי התבל.

יצירתו[עריכה]

פנחס שער היה אמן, שיצירתו מתאפיינת בשפה ציורית ייחודית המשלבת באופן פואטי בין זיכרונות הילדות, שרבים מהם קשורים לנושאים ועלילות יהודיות, עם האסתטיקה של סוריאליזם אקספרסיבי. לעיתים נראה כי ציוריו מציגים סצנות ממופעי אגדות המשלבות בין דמויות אמיתיות, דמיוניות ומקראיות; תחושות של הומור ועצב משלימות זו את זו על אותה במה.

תערוכות יחיד של האמן התקיימו פעמים רבות בערים המרכזיות של מערב אירופה – בצרפת, בלגיה ובשוויץ: בפריס )בשנים 1956 ו־1965(, בריסל )ב- ,1959 1965 ו־1967(, לוצרן )ב- 1968(, ז'נבה )ב- 1972( וערים אחרות. בשנת 1968 ראה אור )בשפה הצרפתית (אלבום גדול, שהוקדש כולו ליצירותיו של פנחס שער, שכלל מאמר מבואי מקיף שכתב חוקר אמנות בלגי נודע מרסל ון ז'ול )2014-1916( ורפרודוקציות של כשישים מציוריו ופסליו הנבחרים של האמן. בשנת 1982 מהדורה מורחבת של ספר זה פורסמה בשפה האנגלית, עם מבוא חדש מאת חוקר ספרות ותרבות פרופ' משה לזר )2012-1928(. כרך מקיף זה הינו האלבום הטוב ביותר שהוקדש ליצירותיו של פנחס שער עד היום. תרומתו של פנחס שער לעולם התרבות בארץ הינה רבה ומגוונת. הוא עבד כמעצב תפאורה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, וכן כמאייר ספרים. תערוכותיו החשובות ביותר, נוסף לגלריות פרטיות, התקיימו במוזיאון לאמנות מודרנית בחיפה )בשנת 1954(, בבית האדריכל בתל אביב )ב- 1958(, בביתן הלנה רובינשטיין ליד מוזיאון תל אביב לאמנות )ב- 1961(, במרכז לתרבות יידיש בבית שלום עליכם )ב- 1972(. בשנת 1963 היה בין הציירים הראשונים שפתח סטודיו ביפו העתיקה )ברחוב הצדף 6(, לשם כל אחד היה יכול להיכנס, להתרשם מן הציורים החדשים ולרוכשם. על מנת להנגיש את יצירותיו לציבור הרחב, שלא יכול היה לעמוד במחירי ציורי השמן שלו, הוא גם הדפיס ליטוגרפיות רבות, אותן מכר במחיר עממי.

אהובה במיוחד הייתה ליטוגרפיה, אותה עשה לאחר איחוד ירושלים בשנת 1967.

בשנת 2023 נפתחה תערוכה במוזיאון הצייר משה קסטל במעלה אדומים יחד עם סוחר האמנות זוהר ברנרד כהן ואחיו התאום עומרי דובוסק כהן, תערוכה זו זכתה לשבחים רבים וכתבות רבות בעיתונות המקומית והארצית.

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

This article "פנחס שער" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:פנחס שער. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language[עריכה]

פנחס שער in English