פישל מסטריקוב

הרב אפרים פישל שפירא מסטריקוב (1743 – 10 בינואר 1822) היה אדמו"ר בראשית ימי תנועת החסידות, תלמידו של המגיד ממזריטש ושל רבי אלימלך מליז'נסק. מכונה הרה"ק רבי פישל'י סטריקוו'ער.

קורות חייו

אפרים פישל נולד לרבי יוסף יהודה שפירא (פרומר) רב העיר באלטה.

את שנות נערותו בילה רבי פישל בתורה ובחסידות בעבודת ה', בבית אביו הגדול תלמידו של המגיד ממעזריטש המוריש לו ומשקהו ממי המעיין הנובע מי החסידות, כשבמקביל הבן נוסע בעצמו בימי עלומיו להקביל את פני המגיד ממעזריטש ולבקר בהיכלו שם הוא מסתופף בצילו, בימי צעירותו הוא קולט מהאור הבוהק שיוצא מבית מדרשו של הרה"ק רבי זאב וואלף מזיטומיר בעל ה'אור המאיר', הוא יונק גם מתורתו של הרה"ק רבי עוזיאל מייזליש מריטשוואהל בעל ה'תפארת עוזיאל' ו'עץ הדעת טוב'. לימים ייכתב על שער הספר 'תפארת עוזיאל' כי המחבר היה רבו של הצה"ק רבי פישלי מסטריקוב.

הוא התיישב על כס הרבנות בעיר סטריקוב מכוח ציוויו של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב, אך השמועה הטובה כי יש נביא בישראל יצאה בקרב מבקשי ה' ודורשיו ועד מהרה החל להמשיך עדה קדושה מכל הגלילות החלו לעשות את דרכם אל סטריקוב לבקש את פניו, כשהוא בעצמו מעולם לא יצא מארבע אמות של תורה וחסידות ורק שעות ספורות הקדיש לקבלת פני ההמונים אשר דפקו על דלתי ביתו, וברוב שעות היום ישב סגור ומסוגר בחדרו החשוך למחצה כשאיש אינו מרשה לעצמו להטרידו, מעט מאוד השמיע מתורתו לחסידים או לבני עירו, דיבוריו היו ברמז קל ולרוב אף לא הבינוהו ולא עמדו על סוף דעתו.

ר׳ פישל היה מפורסם במידת הצדקה והיה מעין ידן של עניים, סכומי כסף גדולים היה מקבל כפדיון נפש מחסידים שבאו לקבל את ברכותיו, ואת כל אותם הכספים היה מעביר לעניים ולנזקקים, כלל היה נקוט היה בידו אין בודקין לא למזונות ולא למידי אחריני, כל מבקש שהיה נכנס לחדרו היה יוצא ודבר מה בידו.

מבני היכלא קדישא

על כיסא הרבנות בעיר ביעלא-צערקאוו (העיר כונתה בפי היהודים שדה - לבן בלשון סגי - נהור בגין שם הע"ז עליה נקראה שם העיר) אשר במדינת אוקראינה ישב איש חסיד וקדוש, הרה"ק רבי יוסף יהודה שמו, רב מופלא זה נמנה עם היושבים ראשונה במלכות מבני היכלא קדישא של הרה"ק המגיד ממעזריטש והרה"ק רבי יעקב יוסף בעל 'התולדות יעקב יוסף' מפולנאה. כל ימיו היה רבי יוסף יהודה נחבא אל הכלים ומצניע לכת, מעט מאוד נודע על מעשיו הטובים והליכותיו עם קונו, כמו גם על גאונותו בתורה, פרסומו לא חרג מעבר לגבולות עירו ופרטים מחייו לא נודעו. רק אחרי פטירתו התגלה שהשאיר אחריו חיבור גדול בכתב יד גדוש בחסידות ותורת הרז, כשבין הדברים נשזרו פרטים חדשים ומאלפים אודות מנהיגי החסידות בדור הבראשית שלה.

באותן השנים פרצו הפרעות הנוראות של צבא ההידאמקיים אשר בהמשך הזמן הצטרף אליהם הגנראל איוואן גונטה שמתחילה נשלח כדי להגן על היהודים, אך ערק והצטרף אל הפורעים, ואלפי אלפי יהודים מתו תחת ידיו וידי חייליו, שחיטות והריגות היה לחם חוקם של כל יהודי רוסיה ופולין באותן שנים, רבי יוסף לייב כאמור התגורר בעיר ביעלא-צערקאוו וגם על עירו עברה כוס התרעלה, הוא מיהר לברוח אל העיר באלטא הרחוקה ושם מצא מנוח לנפשו מפני ההריגות, בעיר באלטא שימש רבי יוסף יהודה כמגיד מישרים, ונשא מדברותיו לפני קהל שומעיו. [פרט זה על מעברו מביעלא - צערקאוו לבאלטא עקב פרעות ההידאמקיים מיישב את התמיהה שבמקומות מסוימים מציינים אותו כרבי יוסף יהודה מביעלא - צערקאוו היא כפר לבן, ובמקומות אחרים הוא נקרא רבי יוסף יהודה מבאלטא, ולא קשיא הא ברישא והא בסיפא].

בעיר כהונתו זו נולד לרבי יוסף יהודה בשנת תק"ג בן יקיר אשר עתיד להאיר את עיניהם של ישראל הדרים בארץ פולין ויקרא שמו בישראל: 'אפרים פישל' הוא שנודע לימים בכינויו: הרה"ק רבי פישל'י סטריקוו'ער. האב הגדול הכיר ועמד על טיב מעלת בנו ורוממת גדולתו, הדברים עולים מתוך כתב היד הנ"ל, שם בפתח החיבור מונה הרה"ק רבי יוסף יהודה את שמות בניו, את הרה"ק רבי פישל הוא מכנה: "ובני החסיד ר' אפרים פישל מפולין". לימים עת הגיע כתב היד אל האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור והוא הבחין בפתיחה זו, התרגש ביותר ואמר: 'הוא ידע מהו כותב, 'ובני החסיד'! וכפל את דבריו, 'הוא ידע מהו כותב, ובני החסיד'!

אך גם העיר באלטא לא נוחה וטובה הייתה למגורים עבור רבי יוסף יהודה, באותה העת היא עברה מידי שלטון אחד למשנהו, תקופה שלטו בה הטורקים, ולאחר מכן כבשוה הפולנים, יהודים רבים ברחו בתקופת הכיבוש לתוככי טורקיה, אך לא כן היה עמדו של רבי יוסף יהודה, הוא לא אבה להשאר תחת השלטון הטורקי וגלל כל הוא החל לנדוד פנימה לכיוון פולין, בערים שנדד נשא מדברותיו ומכך מצא את פרנסתו, הוא עבר ונדד מעיר לעיר עדי הגיעו לעיר בז'עזין שם קבע את מקום משכנו, בבז'עזין שב רבי יוסף יהודה לשאת דרשות ולהעיר את לב שומעיו לתשובה ועבודת ה', בד בבד הוא קבע שיעורים בלימוד עם מספר בחורים עילוים ובעלי כשרון, ומכך התפרנס[א].

דולה ומשקה

את שנות נערותו בילה רבי פישל בתורה ובחסידות בעבודת ה', בבית אביו הגדול תלמידו של המגיד ממעזריטש המשקהו ממי המעיין הנובע מי החסידות, כשבמקביל הבן נוסע בעצמו בימי עלומיו להקביל את פני המגיד ממעזריטש ולבקר בהיכלו, בימי צעירותו הוא קולט מהאור הבוהק שיוצא מבית מדרשו של הרה"ק רבי זאב וואלף מזיטומיר בעל ה'אור המאיר', הוא חוסה בצל האילן של הרה"ק רבי עוזיאל מייזליש מריטשוואהל בעל ה'תפארת עוזיאל' ו'עץ הדעת טוב'. לימים נכתב על שער הספר 'תפארת עוזיאל' כי המחבר היה רבו של הצה"ק רבי פישלי מסטריקוב. גם חלק מההשמטות לספר 'תפארת עוזיאל' הגיעו אל בנו של ה'תפארת עוזיאל' מאת רבי פישל מסטריקוב, בדברי ההקדמה מציין המדפיס: השמטות... אשר קיבל הכתב יד מהרב הגדול המפורסם איש אלוקי מו"ה אפרים פישל מסטריקוב, שהיה תלמיד מובהק של אביו הגאון הקדוש המחבר ז"ל.

[בגרסאות מסוימות מובאים ימי נעוריהם באופן שונה במקצת, שם לא מוזכר כי האב עזב את העיר באלטא ועקר לפולין, הוא נותר שם עד אחרית ימיו, ואילו רק רבינו ואחיו הם נוטשים את בית אביהם ועוקרים לפולין, וכך הובאו הדברים[ב]]: בשנות הנעורים מחליטים רבינו ואחיו רבי שמעון אשר לימים קבע את משכנו בעיר קוסטנטין ושם מנו"כ, לקיים בעצמם 'הוי גולה למקום תורה', הם מרחיקים לכת עד לפולין במהלך הנדודים הגיע רבינו אל המחוז של העיר בזעז'ין [יצוין כי בפולנית נקראת העיירה בז'ז'יני, בפי היהודים היתה נקראת בזעז'ין או ברעז'ין, והעיירה סטריקוב הסמוכה לה משויכת אליה. ברעז'ין שוכנת בסמוך ללודז', ובלודז' היה רחוב ראשי בשם בז'ז'ינסקה - שמו נקרא כן כי הרחוב ההוא יצא מהעיר לכיוון בזעז'ין, יהודי העיר קראו לרחוב זה 'ברעז'ינער גאס'].

עוד בהיות רבינו נער בן תשע שנים כבר יצא טיבו בעולם בגודל חריפותו וחכמתו, מבוגרים ממנו בשנים נהנו לשוחח עמו ולהעמידו בכור המבחן. באחד הימים נכנס לבית המדרש יהודי אשר פנה לילד הצעיר ואמר לו: הא לך מטבע ואמור לי איה מקומו של השי"ת, הנער לא התבלבל הוא הושיט מטבע כפול בערכו אל השואל וענה לו: קח לך את זאת אם תדע לומר לי היכן הוא איננו נמצא. (הסיפור אמנם מסופר על החידושי הרי"ם מגור, אך זקני החסידים בימים ההם טענו בתוקף רב כי המעשה היה עם רבינו בעודו נער)[ג].

לשני הנוסחאות הנ"ל בהיותו שם בעיר בזעז'ין הקים רבינו את ביתו נאווה קודש עם הרבנית מרת לאה שהייתה בתו של אחד מיהודי העיר בזעז'ין אשר נתברך בעושר ובממון רב^[ד].

לאחר נישואיו היה יכול רבי פישל לשקוד על התורה ועל העבודה, כשהוא סמוך על שולחן חותנו העשיר הזן אותו ואת משפחתו בכבוד, בחלוף מספר שנים הודיע החותן לבתו - מחברתו של רבינו, כי אינו יכול יותר להחזיקם על שולחנו, תאמרי לאישך, אומר החותן לבתו, כי יתחיל לדאוג עבור עצמו לפרנסה. סברה הבת וקיבלה, היא פנתה לבעלה - רבינו ואמרה לו את דברי אביה, הוא שמע את הדברים והשיב לה שיחשוב על כך ויראה מה ניתן לעשות. ברם הדבר לא תפס מקום במדעיו הוא המשיך להתעלות במעלות היראה והקדושה, וזוטות מעין לחם לאכול ובגד ללבוש לא תפסו כלל מקום במעייניו. בחלוף מספר שבועות פנתה הרבנית שוב לרבינו ושאלה אותו מה יהיה לגבי פרנסתם ומה התכלית להמשיך כך, רבינו הבטיחה כי הפעם יראה מה לעשות וכי יבדוק במה ניתן לעסוק בכדי להביא טרף לביתם, הוא יצא מהבית לכיוון בית המדרש, באמצע הדרך ראה אשה יושבת ברחובה של עיר ומוכרת 'בייגעלך' לעוברים ושבים, ראה זאת רבינו ואורו עיניו, הוא שאל את האישה איך היא מוצאת פרנסה מממכר 'ביגעל', היא השיבה לו כי הולכת היא למאפייה שם קונה מספר 'בייגעלך' בזול ואחר-כך מוכרת אותם במחיר יקר יותר, שמע זאת רבינו וברוב תמימותו הבין כי הנה פרנסה טובה ונקיה היא, הוא שב לביתו והציע לרבנית שהורגלה עד כה בתפנוקי מעדנים בבית אביה את ההצעה ה'טובה' שנקרתה לפניו...^[ה]

והוי מתאבק בעפר רגליהם

רבי פישל קובע את מקום מגוריו בעיר בזעז'ין ושם הוא שוקע כל כולו באהלה של תורה וחסידות. רבינו מתפלש באותן שנים בעפרם של צדיקי הדור, הוא ממשיך לנסוע אל הרה"ק רבי עוזיאל מריטשוואהל כמקדם, רבינו החל לנסוע אל גאון ישראל וקדושו הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב ובמעון קדשו מקבל הוא דרך חיים בעבודת ה', מעת לעת הוא בא בחצר קדשו של הרבי רבי אלימלך מליזענסק והוא לומד שם דרך חיים תוכחת מוסר לאור באור החיים, הוא אף יוצא ונכנס בביתו נאוה קודש של הרה"ק רבי זאב וואלף מטשארני-אוסטראה בנו של הרבי רבי זושא מאניפולי ושם קולט הוא מהליכותיו בקודש, רבינו היה רגיל אצל הרה"ק רבי שלמה מקשאנוב מגדולי תלמידי הרבי רבי שמעלקא מניקלשבורג. אצל כל אחד מאלו הצדיקים לומד רבי פישל את תרומת מידותיהם שם הוא סופג מריחם הטוב ויונק את תמצית שיטתם ודרכם, ובמחיצתם מלקט את הסולת המזוקקת ממשנתם הקדושה.

אתם סטריקוו'ער רבי...

רבינו בימי שבתו בבזעז'ין עסק ושקד בעסק התורה והעבודה ומתוך עמל החסידות במסילה העולה בית א-ל, בדרך בה הורהו ולימדוהו רבותיו הקדושים. באחד הימים באה שמועה טובה המדשנת גרם, כי בעיר סטריקוב הסמוכה ישהה הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב בימים הנוראים הממשמשים ובאים, ויאציל מהודו וקדושתו על העיר והדרים בה, השמועה עשתה לה גלים ומכל היישובים הסמוכים לסטריקוב עשו כולם את דרכם לשהות בצל הצדיק הנשגב, אוהבם של ישראל רבי משה לייב מסאסוב. בין הבאים היה אף האברך רבי פישל, אשר גם הוא השתוקק לחזות בפניו הקדושות של רבי משה לייב, ואכן במשך כל הימים הנוראים עד לאחר שמחת תורה שהה רבי משה לייב בעיר הקטנה סטריקוב, כשתחת דגלו חוסים כל בני היישובים הסמוכים הקרובים ואף הרחוקים.

לאחר כלות חודש האיתנים, התכונן רבי משה לייב לשוב למקומו ולארצו וכל השוהים בצילו בכל אותם ימים מלאי הוד נעמדו להיפרד ממנו ולבקש ברכת פרידה. בין העומדים היה רבי פישל, הוא הושיט את ידו לרבי משה לייב לברכת חיים ושלום, אך רבי משה לייב אחז בידו והביט בו ארוכות, הוא אמר לו: 'אתה אינך נוסע לביתך, רק תשארו לשבת פה כי אתם תהיו סטריקוו'ער רבי', רבי משה לייב הרים את ידיו הקדושות וסמכם על ראשו של רבינו ויברכהו. רבינו עשה כמצוותו של הרה"ק רבי משה לייב ונותר לשבת בסטריקוב, הוא שלח להביא את בני משפחתו אשר נותרו בבזעז'ין, בני העיר שמחו על ישיבת רבינו בעירם כמוצא שלל רב וענדוהו עטרה לראשם, הם כפפו את קומתם תחת הנהגתו ולאור אשו הלכו והתחממו כל ימי ישיבתו בעירם עד התבקשו לישיבה של מעלה. רבינו בעצמו היה רגיל לומר כי כל ישיבתו בעיר הקטנה סטריקוב והשתקעותו שמה לאורך ימים ושנים אינה אלא מכח ציוויו של הרה"ק רבי משה לייב[ו].

על כס הרבנות

השמועה הטובה כי יש נביא בישראל יצאה בקרב מבקשי ה' ודורשיו, ועד מהרה החל רבינו להמשיך עדה קדושה מכל הגלילות החלו לעשות את דרכם אל סטריקוב לחלות את פניו ולחסות בצילו, רבינו בעצמו מעולם לא יצא מארבע אמות של תורה וחסידות רק שעות ספורות הקדיש לקבלת פני ההמונים אשר דפקו על דלתי ביתו, וברוב שעות היום ישב סגור ומסוגר בחדרו החשוך למחצה כשאיש אינו מרשה לעצמו להטרידו, מעט מאוד השמיע מתורתו לחסידים או לבני עירו, דיבוריו היו ברמז קל ולרוב אף לא הבינוהו ולא עמדו על סוף דעתו.

אך אם בענייני ההנהגה מיעט רבינו להתעסק, לעומת זאת הוא הרבה לבחון את דייני ורבני ערי הסביבה בהלכות ודינים אותם היו מורים, במיוחד השגיח על השוחטים אשר בסביבת העיר סטריקוב כי יתמידו בלימוד הלכות שחיטה וניקור, הללו קיבלו עליהם את מרותו כדבר המובן מאליו. כיוצא בכך גילה התעניינות רבה בסדרי חלוקת הצדקה בכל הקהילות אשר במחוז מגוריו, גם בידן של אלמנות ויתומים החזיק בכל עוז, ותדיר חיפש דרכים ותחבולות האיך לישעם בצורה מכובדת.

והיה מעשה הצדקה שלום

רבינו היה מפורסם במידת הצדקה והיה מעין 'ידן של עניים', סכומי כסף גדולים היה מקבל רבינו כפדיון נפש מחסידים שבאו לקבל את ברכותיו, ואת כל אותם הכספים היה מעביר לעניים ולנזקקים, כלל היה נקוט היה בידו אין בודקין לא למזונות ולא למידי אחריני, כל מבקש שהיה נכנס לחדרו היה יוצא ודבר מה בידו. פעם נכנס לחדרו יהודי עני וביקש נדבה, רבינו העניק לו סכום כסף בעין יפה, לאחר שיצא העני מהחדר והלך אל החוץ, שינה את מלבושיו הפך את כובעו ונכנס לקבל נדבה פעם נוספת, הבחין בכך בנו של רבינו והעיר לאביו: אבא, העני הזה כבר היה כאן לפני מספר רגעים וכבר קיבל סכום הגון! נענה רבינו והשיב לבנו: הנח לו לעני, הלא אף העשירים עורכים תחבולות איך וכיצד להרוויח עד ועוד כסף, ואף הוא כמותם מנסה בכל דרך להרוויח מעט יותר, ולמה להם יהיה מותר לעשות כן ועליו ייאסר, והעניק רבינו נתינה נוספת לאותו עני[ז].

דלא איסתכל בצורתא דזוזא

כל שיג ושיח לא היה לרבינו עם עולם הזה, מנותק היה מהבלי העולם וחומריותו, נאמן הוא לדרך רבותיו הקדושים האריות תלמידי המגיד ממעזריטש, אין לו בעולמו מלבד ד' אמות של עבודת ה', תורה ותפילה, על כן פלא היה הדבר למאוד בעיני החסידים בעת שנכנסו לרבינו מעת לעת והגישו פדיון נפש היה מציץ רבינו במטבעות שהביאו ואומר להם: אין אלו מטבעות טובים, הביאו ראט'ן גרושנ'ות - מטבעות אדומים רענדלך. החסידים לא הרהרו אחר מצוותו והשתדלו להביא את מטבע הרענדל ששוויו היה כפול ומכופל מהדינרים הרגילים. אחד החסידים שנכנס לרבינו תהה בליבו, מה נפקא מינה לרבו הקדוש שאין מכיר כלל בצורת מטבע שאתן לו דווקא את הרענדלך היקרים, וכמחשבתו עשה, הוא נכנס והגיש פדיון נפש בדינרי זהב פשוטים, רבינו הביט במטבעות ואמר, אין זה מטבעות אדומים, מוטב שתביא הנה ראט'ן גרושנ'ות. הקשה החסיד: הלא ערכם של האדומים יקר בהרבה מהשווי של המטבעות הרגילים ולמה זקוק רבינו דווקא לאלו היקרים. השיבו רבינו: אני איני זקוק לכסף ואת כל אשר יש לי אני מחלק ונותן לעניים, רק זאת אדע כי בעת שאני נותן להם את המטבעות האדומים פניהם נהיות מאירות ושמחות שבעתיים[ח].

בדברי סנגוריא

את מאמר המשנה (אבות ד ט) 'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר' היה מפרש רבינו כך, דהנה המקטרג בא בטענה לפני השי"ת תמיד ואומר ש'יאה עניות לישראל' והראיה דאיתא (אבות דרבי נתן ל) ש'כל המקיים את התורה מעוני' וכו' על כך משיבו הקב"ה לא אשמע לדבריך כי הלא סופו לקיימה אף מעושר, ואם כן לא יאה לעשות את כל ישראל עניים ח"ו כי הרי אף שהם יהיו עשירים גם כן יקיימו התורה, אם כן למה לעשותם עניים. אך אז שוב יבוא המקטרג לפני השי"ת בטענה שיאה לישראל להיות עניים מחמת שאם יהיו עשירים אזי הם יבטלו את התורה והא ראיה דאיתא (שם) כל המבטל את התורה מעושר וכו' ועל זה משיבו הקב"ה אף אם אעשה אותו עני סופו גם כן לבטלה מעוני, ומה בצע שאעשהו עני חלילה, עד כאן דבריו הק' והם מליצה טובה על ישראל ודפח"ח[ט].

רבינו בטוב ליבו ועיניו על ישראל היה דורש תמיד טובתן של ישראל ומתפלל עבורם, פעם הליץ עבורם בדברי סנגוריא בתומכו יתדותיו עה"פ (תהילים עב טו) "ויחי ויתן לו מזהב שבא ויתפלל בעדו תמיד", כי לפעמים נגזר מן השמים שאדם יתן מממונו לצדיק, ואז האדם מוכרח לחלות או שבאה אליו צרה אחרת ואז הולך הוא אל החכם שיתפלל עבורו ונותן לו מעות לפדיון נפשו, אך באם היה נותן האדם מממונו לצדיק עוד בטרם יחלה אזי לא היה נצרך האדם לבוא לכדי צרה ועוקה, אשר כל מטרתה הייתה שהאדם יתן מכספו לצדיק, וזה הפירוש במילים 'ויתן לו מזהב שבא' באם האדם נותן לצדיק מכספו וזהבו, אזי 'ויתפלל בעדו תמיד' הוא אינו בא לכדי חולי וצרה כי תפילת הצדיק מועילה לו[י].

אוהב את עמו ישראל

מידה הייתה בו ברבינו אשר בטוב ליבו וזכות רעיוניו לא היה מוכן מעולם לשמוע רע על יהודי, ואפילו היו מעידים לפניו בעדות נאמנה על אחד מישראל שחטא ונכשל בעבירה לא היה מוכן לשמוע ולהאמין לכך, כדברים הללו הביא תלמידו הגדול של רבינו הרה"ק רבי שלמה מראדומסק בעל ה'תפארת שלמה' (אבות א): 'כמו שידענו זה מבחי' אדומ"ו הצדיק האלקי ר' פישלי מסטריקעוו זי"ע שמעולם לא הי' יכול להאמין ששום אחד מישראל יחטא ויעבור איזה עבירה, וכל מה שהגידו לו הכל היה מכזב כי לא האמין כי אמר שכל איש מישראל לא יחטא וזהו מגודל קדושתו ודביקותו בהש"י האוהב עמו ישראל.

ומסיים ה'תפארת שלמה' שם את דבריו: וכבר נאמר (במדבר כג כא) "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". לכך הנה הצדיקים ההולכים לפני ה', הנה עיני ה' אל הצדיקים גם כן אינם רואים שום חטא על ישראל כל הימים כנ"ל.

צדיק גוזר

אל מעונו של רבינו באו יהודים שבורי לב וחילו את פניו שיברכם בברכתו ממעון הברכות, רבינו ראה תדיר בטוב עינו לברך את עמו ישראל באהבה ובכל ליבו. פעם באו לחדרו אחד מחסידיו עני ואביון מנעוריו, וביכה את מר גורלו ואת עניותו הרבה ועל כולנה צרתו הגדולה היא בתו הבוגרת היושבת בביתו ולרש אין כל להעניק לה את צורכי צורך נדוניתה וזה זמנים טובא שאינו מוצא לה כל שידוך, במצב כזה, חושש הוא שמא תשב בביתו עד שילבין ראשה. הצטער רבינו במאוד למשמע הדברים, הוא ברכו בברכה שלמה שיצליח מאוד בכל דרכיו ויראה הצלחה מכאן והלאה, אך דעתו של החסיד העני לא נחה, הוא ביקש מרבינו הבטחה ברורה וגמורה שתצא מפיו כי מכאן והלאה לא יידע יותר עוני ומחסור. צרתו של החסיד נגעה לליבו של רבינו, והוא ציווה עליו כי כה ייעשה: לך נא וקנה כרטיס הגרלה בהגרלת הלוטו ובוודאי שיעזור לך ה' שכרטיס ההגרלה שלך ייזכה בגורל.

פניו של החסיד אורו והוא יצא מהחדר לקנות את כרטיס ההגרלה, אך בתר עניא אזלא עניותא ולרוב עוניו ומרודו אף את הכסף לרכישת הכרטיס לא היה לו כי במאמץ רב ביותר, אך אף-על-פי-כן חזקה עליו מצוות רבו והוא קנה את הכרטיס והמתין אל תוצאות ההגרלה שנועדה להתקיים בעוד שבועיים ימים, ביני לביני התקרבה ובאה שבת המלכה ולרש אין אפילו את הדברים הבסיסים כמו חלות נרות ויין לקידוש לצורך שבת, ומאידך השמועה על הבטחת הרבי עשתה לה כנפיים, הציע אחד החסידים ליהודי העני, כל מחסורך לשבת זו עלי, אתן לך את כל מה שהנך זקוק ועוד אוסיף לך סכום נכבד מעבר לשווי הקניה של הכרטיס ותעניק לו אותו במתנה גמורה. העני הסכים להצעה ומכר את הכרטיס בעד סכום הכסף שהוצע לו.

בחלוף שבועיים נדהמו כל בני העיר לשמוע כי הכרטיס המדובר זכה בהגרלת הלוטו בסכום עתק של שבעים וחמשה אלף רובל - כסף, קונה הכרטיס הפך באחת לאחד משועי ארץ, הדבר נודע לעני האומלל שנותר בעניותו, הוא שב ונכנס לרבינו וסיפר לו את הקורות איתו, כשמוע רבינו כי כך עלתה לו וכי הכרטיס המדובר זכה אך לא בגורלו של העני, התעצב מאוד על ליבו והתמרמר, אם כן אינני חשוב לפני השי"ת ודברי אינם נשמעים בשמים שכן אני בירכתיו בעושר רב, וכאן הוא הפסיד את הברכה והכרטיס מפני שהיה זקוק לצורכי שבת, ובאם אכן איני חשוב בשמים ודעתי אינה נשמעת שם, הרי שלא אקבל יותר חסידים ויותר לא אהיה רבי, ובאומרו כן סגר את דלתות חדרו ונעלם על דעת שלא לפתחם, והחסידים מחלי פניו נבוכו.

הדבר בא לאוזני הרבי רבי בונים מפשיסחא אשר נצטער מאוד לשמוע שרבינו סגר את דלתותיו ואינו מקבל את קהל החסידים הצובאים על פתחו, צערם נגע לליבו, הוא אמר, אני אסע לשם ואראה להעמיד את הדברים על מכונם ויפתחו דלתות חדרו כבראשונה. בבוא הרבי רבי בונים אל רבינו הכניסוהו המשמשים בקודש לפני ולפנים, עם היכנסו שאלו רבינו על הדבר הזה הייתכן שהוא גזר כי יהודי זה יזכה לעושר והנה נכזבה הבטחתו, וש"מ כי בשמים אין דעתו נחשבת. השיב הרבי רבי בונים ואמר לרבינו בשאלה, הלא בגמרא (מו"ק טז:) איתא עה"פ אמר אלוקי ישראל וכו' ומי מושל בי צדיק שאני גוזר והוא מבטלה, הרי שיש לצדיק כוח ויכולת לבטל גזרת שמים, ומאידך בסדר תפילת השחר (והוא מסדר תנא דבי אליהו כא) אומרים 'ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה וכו', והדברים לכאורה סותרים זה את זה, אלא שבוודאי הוא שלצדיק יש כוח משמים להיות צדיק גוזר שיעזור השי"ת למי שברכו, אך אין לצדיק רשות ויכולת לתת עצה להשי"ת באיזו דרך תבוא הישועה ובאיזה אופן ירווח לו מדוחקו, וזה הכוונה 'מה תעשה ומה תפעל' איך תבוא הישועה, ואם כן, סיים הרר"ב בוודאי תפלתכם וגזרתכם חשובה בשמים, ובאם הייתם גוזרים כי משמים יעשירו את האיש הזה, ללא ספק היה זוכה לעשירות, אך מחמת שאמרתם לו לקנות דייקא כרטיס הגרלה לא אסתייע מילתא. כשמוע רבינו את הדברים, אורו עיניו ויצו לפתוח את דלתות חדרו כמקדם, ולמחלי פניו בדבר ישועה ורחמים הייתה הרווחה[יא].

לא תשיג גבול רעך

לפני הרבי רבי בונים מפשיסחא בא אחד מחסידיו וטענתו בפיו, חוכר הוא חלוקת אדמה מזה שנים רבות מאת אדוני הארץ, שם הוא זורע תבואה ומכך הוא מוצא את פרנסתו כל הימים, כעת הגיע נכרי אחד והשיג את גבולו וחכר את הקרקעות במחיר יקר יותר. אמר לו הרר"ב, אני אינני יכול לעזור לך בכך, עצתי היא שתלך אל הרה"ק רבי פישל מסטריקוב והוא יברכך בדבר, אך כשישאלך רבי פישל מפני מה אתה זקוק לשדות אלו, תאמר לו שאתה זורע בהם חיטים ושיפון ושעורים ואתה נותן לעניים להתפרנס מכך ואף אני הרבי מפשיסחא ניזון מכך. עשה החסיד כמצוות רבו ובא לפני הרה"ק מסטריקוב, כשמוע רבינו את מעשהו של הגוי הקפיד עליו מאוד וברכו בלטותא דרבנן, לא ארכו ימיו של הגוי בקרקעות אותם חכר ונזקים עצומים התרגשו ובאו עליו מכל כיוון ועבר, עד כי לא נותרה לו ברירה והוא ביטל את חוזה החכירה, אדוני הארץ מיהר לחפש את היהודי ולהחכיר לו את השדות כמקדם. כששב היהודי החסיד לפני הרבי רבי בונים ושח לו דברים כהוויתם, אמר לו הרר"ב היודע הנך מפני מה שלחתי אותך אל הרבי רבי פישל, זאת משום שאני יודע את האמת שאינך זן עניים מכספך כלל ועיקר ולכן לא יכולתי לעשות מאום לטובתך, רק הרה"ק מסטריקוב לא מכיר אותך ולכן יכול היה לפעול עבורך ישועה[יב].

גלויות ישראל שנעקרו ממקומן

מלכות הרשעה רגילה הייתה להכביד את עולה על היהודים אשר גרו בתחומה, חדשים לבקרים יצאו הגבלות חדשות ותקנות שונות על יושבי הארץ, בראש ובראשונה היה חלקם של היהודים, הגזרה שהתפרסמה מטעם המלכות אמרה כי כל היהודים הגרים בכפרים ומחזיקים את בתי האכסניות לממכר יי"ש יאבדו את זכיותיהם, ומכאן והלאה יותר אך לחלק קטן ביותר של יהודים להמשיך לעסוק בכך, וזאת לפי חלקם היחסי באוכלוסייה. הגזירה הייתה אצל יהודים רבים צרה גדולה ונוראה כי הם היו צפויים לאבד באחת את כל מקור פרנסתם וכן את מקום מגוריהם[יג], התאספו אפוא מספר חוכרים תושבי הכפרים הסמוכים לסטריקוב, ובאו לחלות את פני רבינו לבקשו שיעתיר לביטול הגזירה. שמע רבינו את בקשתם ואמר להם: לדעתי אין זו גזירה רעה כלל ועיקר, אדרבה התעוררות משמים היא שיהודים יעזבו את ביתם בינות לגוים, ופעמים רבות שאין אפילו עוד יהודי אחד בכפר מלבדם, וכך במשך שנים רבות חיים הם ללא תפילה במנין ללא שמיעת קדיש וקדושה, ללא לימוד תורה, איזה צורת חיים יהודיים יש לכך? אדרבה גזרה טובה היא יעזבו כל היהודים החיים את חייהם בין הגויים, יעקרו ויבואו לעיר הגדולה ויחיו חיים יהודים.

שמעו זאת המוזגים ופניהם נפלו, ביודעם נאמנה כי אם גם צדיקי הדור מסכימים לכך, הרי שסמוך ובטוח כי יהיה קיום לצו המלכות. החסידים שישבו בבית המדרש ראו את קבוצת היהודים שייצאו מחדרו של הרבי ופניהם עצובות, הם פנו ושאלו מה היה לכם, ומדוע פניכם רעות, סיפרו להם את דבר הגזרה המרחפת אליהם ואת תשובתו של הרבי, ואנו אנה אנחנו באים, סיימו בכאב. בין החסידים שניסו למצוא פתח של תקוה ליהודי הכפרים, עמד חסיד בר-דעת רבי הירש מפלאצק שמו, הוא פתח ואמר למוכסנים, אני ארהיב בנפשי עוז להיכנס אל הרבי ותראו כי בעזהי"ת אפעל עבורכם ישועה. נכנס רבי הירש אל רבינו ואמר לו, כי הוא נכנס לגבי גזירת הגירוש מהכפרים, כי גזירה רעה זו אינה נוגעת לכפרים לבדם, כי על כל עדת החסידים ועל כל עצם החסידות אותה יסד אדונינו ה'בעל שם טוב'. כשמוע רבינו את דבריו, הגביה את ראשו והביט בפני החסיד רבי הירש, ואמר לו, פרש נא את דברך, אז הרחיב רבי הירש את דבריו והסביר, הלא ידוע הוא שדרכם של החסידים היא לנסוע אל הרבי אשר אליו קשור שורש נשמתם, אף שגרים הם במרחק עושים את דרכם דרך יום או יומיים ולעיתים גם שבוע ויותר, הגם שטורח הדרך הוא ללא נשוא, אך יכולים הם על כל פנים להנפש בבתי הכנסת אורחים של יהודים על אם הדרך, אבל אם לא יהיה להם היכן לעצור ולנוח מהנסיעה הקשה, אזי ממילא יחדלו מלנסוע אל רבם, ונמצאת דרך החסידות של הבעש"ט בטלה, אין זאת אלא עצת הסט"א אשר מחפש תדיר להסיר את ישראל מאחורי אביהם שבשמים, סיים רבי הירש את דבריו.

כשמוע ה'סבא קדישא' כי כן הם הדברים, קם מכסאו ואמר לרבי הירש, אם כוונת הסט"א לבטל את דרך החסידות מישראל הרי ברור שזאת לא יעלה בידו לבטל, כי דרך מרנא הבעש"ט היא דרך אמת ודבר אמת תיכון לעד, והשי"ת יבטל את הגזרה הרעה הזו. כשמוע רבי הירש את הדברים יוצאים מפי רבינו, ידע בבירור כי לגזירה לא יהיה קיום ומיד יצא מחדר קדשו, ולחסידים שחיכו בחיל ובמורא מחוץ לחדר הייתה הרווחה בשמעם את הדברים יוצאים מפורש מפי כהן גדול, ואכן בתוך זמן קצר התפרסמה הידיעה כי הגזרה התבטלה מכל וכל[יד].

ותתן לי זכות לשבת בצל כנפיך

זהירות רבה ומופלגת נזהר רבינו בדין ישיבה בסוכה, מצווה קלה זו הייתה חביבה בעיניו כמוצא שלל רב, והוא הידר בה בכל מיני הידורים, אף בשנים בהם הקור והחורף הרוסי כבר משלו בכיפה, כל אלו לא יכלו לעוז רוחו של רבינו אשר לא הניח מישיבת סוכה ונותר לשבת בה ויהי מה.

כדברים הללו דרש לימים משמו נכדו הגה"ק רבי חנוך צבי הכהן רבה של בענדין, כי סוכה היא מלשון סוכין (- רואים) בכבוד הבורא יתברך, ואילו הנענועים בלולב ובאתרוג הם המנענעים את כל הרע שבעולם ואת כל התאוות והפסולת[טו]. לאור דברים אלו מובנת זהירותו הרבה לבל לצאת מהסוכה במשך כל חג הסוכות אף שגשמי זעף בקעו לתוך סוכתו ושטפוה במטרות עוז, לא אחת ישב בסוכה הרטובה ולא אבה לצאת ממנה, בני המשפחה שראו את מטרות העוז השוצפים וממלאים את הסוכה במים העירו לרבינו הרי בגמ' איתא כי היושב בסוכה בשעת ירידת גשמים נקרא הדיוט, ענה להם מוטב שאקרא הדיוט כל ימי ולא אבטל מצוות סוכה אפילו שעה אחת[טז].

אודות חביבות מצוות ישיבת סוכה מסופר המעשה הבא: את ביתו חלק רבינו עם יהודי פשוט ותמים דרך שלפרנסתו עסק בעסק החייטות, יומם ולילה היה עסוק הלה בתפירת בגדים ובתיקונם, ומאומה לא היה לו בעולמו מלבד מלאכה זו, כבר משחר נעוריו לימדו אביו את עסק החייטות, ומכך לא סר כל ימיו, המובן מאליו הוא כי עסקו בעסק התורה היה דל מאוד והשגותיו וידיעותיו בלימודה היה דלים במאוד, אך ב'מצווה' אחת היה מהדר לקיימה בכל צדדיה בהידור רב, והיא, מצוות 'נוי סוכה', כבר חודשים מספר לפני סוכות היה עסוק בהכנת אריגים נאים לקשט את הסוכה, ובימים שלפני חג הסוכות עסק החייט בכל כוחו ומאודו לפאר ולייפות את הסוכה במיני צבעונים בסדינים המצוירים וכדומה, רבינו שכאמור היה שכנו של החייט וחלק עמו גם חלק בסוכה שבחצר, נכנס אל הסוכה וראה את רוב הפאר וההדר ואת ההשקעה הרבה שניכרה היטב מכל פינה, הוא פנה אל שכנו החייט ושאלו, מי הוא זה שייפה את הסוכה כל-כך, השיב החייט כי הוא בעצמו טרח לקשט את הסוכה, התפעל רבינו מאוד ממעשיו וטרחתו ואמר לו, אמור במה אברך אותך, אם בבנים אם בעושר אם באריכות ימים. נענה החייט ואמר, לא בכל אלו מבוקשי, רק דבר קטן אחד ארצה, כי כשם שבחיי הייתי שכן של רבינו, כן אזכה בעולם הבא להיות שכנו. רבינו שמע את הדברים ואמר, הקשית לשאול, כי דבר גדול הוא במאוד מאוד, וכמעט אי אפשר למלאות אחר בקשתך, אך מהיות והבטחתיך כי אמלא את מבוקשך אזי לא אחזור בי רק דע לך כי דבר זה יבוא לך בייסורים קשים. החייט בשומעו זאת אמר מוכן אני ומזומן לסבול ייסורים ובלבד אהיה עם רבינו לעלמא דקשוט, וכן הווה לאחר ימי חג הסוכות נפל החייט לחולי קשה, ועל ערש דוי שכב במשך שמונה עשר שנים כשכל בשרו נימק מעליו וייסוריו עלו למעלה ראש, ושכנפטר לבית עולמו ידעו הכל כי מזומן הוא לחיי עולם הבא. אנשי החברא קדישא הניחו מצבה על קברו, ועליה נחרט: 'פ"נ פלוני... מי שהתאבק בעולם-הזה ובעולם-הבא בעפר רגלי הצדיקים'[יז].

ברכה בכפליים

באחד הכפרים הסמוכים לסטריקוב התגורר יהודי כפרי עני ודל ותמים במעשיו, הנהגה טובה סיגל אותו איש לעצמו, והיא, להביא לרבינו מדי שבת בשבתו יין לקידוש בליל שבת, הגם שמחיר היין לא היה זול באותם ימים, אעפ"כ הוא מעולם לא עזב את מנהגו הטוב להביא יין לרבינו. באחת משבתות החורף והקור היה על הארץ, שלג נערם על הארץ מזה מספר ימים והבריות מיעטו לצאת מפתח בתיהם אם לא לדברים נחוצים ביותר, בהגיע ליל שבת נזכר היהודי כי שכח ולא שלח לרבינו את בקבוק היין כמדי שבת בשבתו, הוא התעצב מאוד על ליבו הן מחמת שחיסר מלקיים את מנהגו הטוב, והן מחמת שלרבינו לא יהיה כעת יין לקדש עליו, הוא פנה וביקש מבני ביתו אולי יאות מישהו מהם לצאת אל הכפור הנורא וללכת להביא את היין לרבינו, אף אחד לא התנדב למשימה, רק אחד הנערים המשרתים אמר כי הוא מסכים ליטול על עצמו את המשימה הכרוכה במסירות נפש ובלבד שלרבינו לא יחסר יין לקדש עליו. הוא נטל את בקבוק היין וכרך אותו היטב סביב חגורתו, ומחשש שמא יחליק על השלג החלקלק הוא גחן והלך אל ארבע על ידיו ועל רגליו עד שבא לבית הרב והביא לו את היין, בבואו לבית הרב סיפר לו את מסירות נפשו ואיך זחל כל הדרך ואת גודל הכאב והקושי שהיה לו בדרכו כי רגליו וידיו כמעט קפאו מקור. כשראה רבינו את מסירות נפשו, שאלו, במה תחפוץ שאברכך, האם שיהיו לך ולזרעך בנים תלמידי חכמים מופלגים שיאירו את העולם בתורתם או שאברכך לך ולזרעך בעשירות עצומה. התעשת המשרת ואמר, רבי רצוני שתברכני בשני הברכות גם יחד כי טובים השנים מן האחד. ואכן נתקיימה בו ברכת רבינו ועוד מספר דורות אחר כך ידעו להצביע על צאצאי משפחה זו שהתברכה בשני השולחנות תורה וגדולה[יח].

צופה ומביט

רבינו בעיני רוחו הטהורות היה צופה ומביט למרחקים, ודמטמרין הויין גליין ליה בעיניו הקדושות היה יכול לראות ולהשגיח אף בנעשה במרחקים ולהציל ולהושיע את הזקוק לישועה, כך הווה מעשה, ובאחד הימים באמצע תפילת שחרית שהתקיימה בבית מדרשו, ניגש רבינו לאחד המתפללים ואמר לו רוץ חוש מהרה אל כפר מגוריך כפר סיסארקי כי שומע אני מישהו צועק שם בקול רם, החסיד בשומעו זאת היה הדבר נפלא בעיניו מאוד, איך ייתכן כי רבינו במקום מושבו שומע קול צעקה ממרחק ב' פרסאות ויותר, אך הסבא קדישא הפציר בו מאוד שלא יעמוד רק ימהר ללכת לשמה, עשה החסיד כמצוות רבו, ויקם וילך בכל כוחו אל כפר מגוריו, עם בואו בשערי הכפר באה לפניו בתו והיא מבוהלת כולה וכמעט שאין בה רוח חיים, נבהל האב למראה ושאלה מה אירע, סיפרה לו הבת, כי היא עמדה לטחון חיטים במטחנת הקמח, ועמדה קרוב אל גלגלי הטחנה, ופתאום נאחזו בגדיה בגלגלים והגלגלים סחבו אותה למעלה והייתה נתונה בסכנת חיים, היא החלה לצעוק בקול רם לעזרה, ואנשים התקבצו לקריאתה אך לא יכלו לעשות מאום להצילה, רק אחר מאמץ גדול ובקושי רב הצליחו להוריד אותה משם ותהי לה נפשה לשלל, וכעת בראותה את פני אביה, שבה רוחה לקרבה[יט].

בעמוד אש להאיר להם

מראה נורא הוד נחזה לעיני רבינו מחזה הנראה לעיני חד בדרא, על שם אותו מעשה נתכנה רבינו בפי בני דורו בכינוי: "עמוד האש", היה זה לגודל מסירות נפשו של רבינו להיטהר ולהתקדש מדי יום ביומו במקווה טהרה. אגב כך נזכיר את ששח בקודשו הרה"ק רבי שלמה הכהן בעל ה'תפארת שלמה' מראדומסק שהיה מגדולי תלמידי רבינו, לידידו הרה"ק רבי יוסף מניישטאט בנו של הרה"ק ה'מאור ושמש', וכך סיפר לו, כי רבינו בגודל תמימותו וענוותנותו האמין ובטח בהשגחה פרטיות איתה חי בשלימות כי כל מה שאירע בעולם הכל נועד בשבילו, ולדוגמה, בעת שהיה קור או רוח גדולה ושלג וכפור על הארץ עד שהיה כבד עליו ללכת לטבול, אז התחזק בעצמו ואמר אני מאמין שכל זה נעשה בשבילי לנסות אותי אם גם בעת הזו אלך למקווה או לא, ואמר אז ליצה"ר הלא אני אלך גם עתה ושום דבר לא יעצרני מלעבוד את השי"ת, ומה לך יצרי כי תעבדני חנם, ע"כ מעדותו של בעל ה'תפארת שלמה'.

אך באחת הפעמים בהם הלך רבינו לטהר עצמו בסילודין היה זה שעת לפנות בוקר, כפור אדיר שרר ביקום, ורבינו כנגד כל המניעות יצא מביתו והלך אל המקווה, בהיותו בבית הטהרה חזה רבינו לפתע בעמודא דנורא, ושמע את הקול מדבר אליו ושואלו: "שאל בני מה אתן לך", רבינו נחרד מאוד מהמחזה ואמר בבטחה, זאת אבקש כי לא אראה שוב מחזה זה. עם שחר סיפר את הדבר לבני ביתו ואנשיו, המה שאלוהו למה השיב תשובה כזאת, ענה להם כי מורא עלה על ראשו שמא יסתיהו היצר לבקש עבור צורכי גופו ושאר ענייני העולם הזה השפל והכלה ואז ייצא שכרו בהפסדו. שבו בני המשפחה והקשו אם כן שהייתה עת - רצון כזו למה לא בקשת עבור כלל ישראל שיושעו ויגאלו ממחרפיהם ולוחציהם, לשמע שאלתם החל ה'סבא קדישא' להתאנח מאוד ולהתאונן מפני מה לא זכר לבקש עבור כלל ישראל, הוא אמר להם כי נתקיים בי באותו זמן, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל. דבר המעשה קנה לו עד מהרה פרסום רב, ורבינו התכנה מאז בפי קהל אנ"ש: 'עמוד האש'[כ].

עם הרבי רבי בונים

קשר איתן ונסתר היה טווי בין תרי הני מאורי אור אשר העניקו חמה בקומתם, רבינו ה'סבא קדישא' מסטריקוב מזקני צדיקי הדור, והרבי רבי בונים מפשיסחא בכיר תלמידיו של 'היהודי הקדוש' וממשיך דרכו. מספר פעמים ביקר הרר"ב בסטריקוב וקיבל את מרותו של רבינו עליו, מאידך רבינו חרד לכבודו של הרבי רבי בונים, הכל ידעו כי דרכו של רבינו לתת את ידו לבאים לפניו רק כשהיא עטופה במגבת, היחיד שלכבודו הסיר הרבי את המגבת ולחץ את ידו כשהיא גלויה היא הרבי רבי בונים. (על המשך המעשה בלחיצת ידו של הרבי רבי העניך מאלכסנדר, ראה לקמן).

באותה הזדמנות הבחין רבינו כי ראייתו של הרבי רבי בונים קשה עליו, הוא אמר לו: 'תנו לי פדיון ואחזיר לכם את כוח הראיה כמקדם'. ענה הרב"ב אינני צריך לכך, כי מה שאני זקוק אני רואה בעיני הרוח[כא].

בפעם אחרת שחסה הרבי רבי בונים בסטריקוב, ורבינו היה רגיל לברך את הבאים אליו בברכה שתהיה להם די פרנסתם ב'פרנסת הנפש, הרבי רבי בונים אמר לרבינו כי הוא זקוק גם ל'פרנסת הגוף' חוץ מ'פרנסת הנפש', נענה רבינו ואמר לו: אני מברך את כולם בברכת פרנסת הנפשות, אך אם הרבי רבי בונים אומר שזקוק גם לברכה בפרנסת הגוף, וודאי שאברכו גם בגוף וגם בנפש ויהיו כפליים בידו[כב].

באחת הפעמים שהגיע הרר"ב לרבינו בחג השבועות הודיעו משם רבינו בבית המדרש לאחר שסיימו את סעודת ליל החג, שלשה תקנות אותם יש לקיים, והם: א' שכל אחד יהיה ער כל הלילה וילמד. ב' שלא ידברו שום דיבור חול כל הלילה עד אחר גמר התפלה בבוקר. ג' באור הבוקר ילך כל אחד לטבילת המקוה לכבוד היום. באותו זמן שהכריזו את הדברים לא נכח הרבי ר' בונם בבית המדרש מחמת שבגמר הסעודה עוד קודם הכרוז הרגיש עייף הוא הלך לחצר ביהמ"ד החיצונה ושכב שם על העשב והדשא וישן כל הלילה, כשהאיר הבוקר בעת שכבר שבו החסידים מטבילת המקווה הבחינו שהוא ישן ורצו להקיצו בגין התקנה, ניסו בכה וניסו בכה וללא הועיל, כשראו כי אינו מתעורר, ומאידך לקרוא לו ולהעירו לא יכלו מצד התקנה, רמזו לו ללא דיבור שיבין שצריך הוא לקום משנתו. לאחר התפלה בבוקר כשישב רבינו לסעודה הביט בפני כל המסובים על שולחנו הטהור, ואמר בזה"ל: מכל האנשים אף אחד לא קיים בשלימות את השלושה תקנות, כי אם הרבי רבי בונים[כג].

אחד מחסידי הרבי רבי בונים היה החסיד רבי מאיר משדליץ אשר לפרנסתו עסק במסחר, מסחרו התפרס על פני מקומות רבים וארצות שונות, ולצורך כך היה נודד ממקום למקום ומארץ לארץ להיפגש עם סוחרים שכמותו ולהשתתף בירידים השונים שהתקיימו מעת לעת. באחת מנסיעותיו הזדמן לו לר' מאיר לעבור דרך העיר סטריקוב, הוא סבר והחליט הלא בעיר זו גר הרה"ק רבי פישל, אכנס אפוא אליו ואקבל ברכה, נכנס ר' מאיר לרבינו ותיכף התחילו לדבר בלימוד ולעסוק בחסידות, לאחר שנוכח רבינו כי ר' מאיר הוא כלי מחזיק ברכה בתורה וחסידות, שאלו מה מעשיך בכאן, ענה ר' מאיר כי הוא נוסע להשתתף ביריד הגדול המתקיים בליפציג בימים הקרובים. לשמע זאת התפלא רבינו מאוד, איש מלא וגדוש בתורה וחסידות כמוך יעסוק בהבלי עולם הזה הכלה, היה זה לזרא עוד מאוד לרבינו שאפילו בצורת מטבע לא היה מכיר, לראות יהודי תלמיד חכם וחסיד מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה. מתפלא אני מאוד אליכם אמר רבינו לר' מאיר, הלא טוב לכם לזנוח עסק זה, ולשקוע בלימוד בבית המדרש, וכך האריך עליו בתוכחה עוד זמן רב. ר' מאיר שמע את תוכחת רבינו והחריש, לאחר מכן נפרד ממנו ונערך להמשך הנסיעה, אך הדרך ירט לנגדו ובאחד מבתי המלון בהם התאכסן בוצעה פשיטה של גנבים באישון ליל והם גנבו את כל סחורתו של ר' מאיר, ובין לילה הוא הפך לעני ואביון. ר' מאיר לא ידע את נפשו, הוא כלל לא קישר את הדברים לתוכחתו של רבינו, אל היריד ממילא לא היה לו עבור מה לנסוע, הוא סיבב את עגלתו ועשה את הדרך לכיוון פשיסחא, שם נכנס לפני הרבי רבי בונים וסיפר לו את כל המוצאות אותו ובכה על מר גורלו. ויהי כאשר סיפר לרר"ב את כל הפסדו הגדול, החל הרר"ב לשואלו היכן בדיוק היה ואצל מי ביקר עוד, אמנם מתחילה לא סיפר ר' מאיר על הביקור אצל רבינו כי סבר שאין כל קשר בין הדברים, אך כשרבו שאל אותו היכן עוד היה הוא סיפר על הביקור ועל תוכחתו של רבינו.

לשמע זאת נענה הרר"ב ואמר, אהה, אצל הרבי רבי פישלי שאינו מכיר צורת מטבע היית וחשבת שהוא יניח לך ללכת לדרכך, הלא בראותו את מצבך ומדרגתך ברוחניות ללא כל ספק כי הא יקח ממך את 'מדרגותיך' בגשמיות, ודין גרמא לך שהגנבים יגנבו את כל רכושך, ואז ברכו הרר"ב כי ה' ימלא חסרונו ואט אט שב ר' מאיר למעמדו הראשון[כד].

ובא הכהן

לקרבה מיוחדת במינה זכה הרה"ק רבי שלמה מראדומסק אצל רבינו, בימי בחרותו הסתובב ה'תפארת שלמה' אצל צדיקי הדור להקביל את פניהם, באחד הימים הזדמן למעונו של רבינו ועשה שם פרק זמן, לקראת פרידתו ונסיעתו משם סמך רבינו את שתי ידיו על ראשו וברכו, ה'תפארת שלמה' היה עדיין בחור ועדיין לא בא בברית האירוסין, אך רבינו קרא לו ואמר לו: 'בחור בוא נא הנני מברכך קודם החופה לפני חתונתך'. ה'תפארת שלמה' היה אז כלי מוכשר לקבל ברכה, כי הייתה זו הפעם היחידה שראה את רבינו, והזדמנות נאותה להשפיע עליו מברכתו שכן בזמן שנישא כבר נתבקש רבינו למנוח"ע. ברכתו זו של רבינו אשר ניתנה לו עוד טרם נישואיו החלה לפעמו בקרבו, וכמה פעמים בימי חייו היה רגיל לומר כי מאותה הפעם הרגיש בנפשו קדושה וטהרה עצומה מכח ברכתו של אותו צדיק, התפא"ש ראה בו כרב מובהק בהכירו תיכף את בחינת קדושתו ומדרגתו. בספרו הוא מביא אמרות קודש מרבינו ואלו דבריו: (תפארת שלמה מועדים - אבות א): 'כמו שידענו זה מבחי' אדומ"ו הצדיק האלקי ר' פישלי מסטריקעוו זי"ע שמעולם לא הי' יכול להאמין ששום אחד מישראל יחטא ויעבור איזה עבירה, וכל מה שהגידו לו הכל היה מכזב כי לא האמין כי אמר שכל איש מישראל לא יחטא וזהו מגודל קדושתו ודביקותו בהש"י האוהב עמו ישראל. וכבר נאמר (במדבר כג כא) "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". לכך הנה הצדיקים ההולכים לפני ה', הנה עיני ה' אל הצדיקים גם כן אינם רואים שום חטא על ישראל כל הימים כנ"ל, ע"כ[כה].

רושם אותם ימים נותר בו ב'תפארת שלמה' למזכרת נצח לכל ימי חייו, וכוחה של אותה ברכה המשיך ללוות אותו, גלל כן העריץ וכיבד ה'תפארת שלמה' את נכדיו של רבינו, מסופר כי פעם אחת בעת שהגיע אליו אחד מנכדי רבינו, ציווה התפא"ש למשמשו שיכבדו ויקרבו בכל מיני כיבוד, הוא אמר אז כי מכוח הברכה של רבינו הוא מרגיש בכל יום ויום הרגשה חדשה יותר מיום שלפניו בתוספת מוסיף והולך וגדול[כו].

אחד מנכדי רבינו העניק את סידור התפילה של רבינו כמזכרת קודש לבעל ה'תפארת שלמה', והדבר היה יקר בעיניו במאוד מאוד, ואת תפלתו קבע מני אז ואילך באותו הסידור[כז]. עוד זאת יצוין כי מנהג נפלא היה לבעל ה'תפארת שלמה' והוא לרשום את שמות נשמות הצדיקים אשר חיו לפניו, הוא מונה והולך מאדם הראשון שת הבל, עובר לאבות הקדושים משה רבינו אהרן הכהן שמות הנביאים והמלכים, תנאים ואמוראים, גאונים ובעלי התוספות, ראשוני המקובלים ותלמידיהם, הבעש"ט ותלמידיו וכו' ונשמת מו"ר הרבי רבי אפרים פישל ז"ל מסטריקוב.

בני הרה"ק מראדומסק כותבים בהקדמתם לספר 'תפארת שלמה' על המועדים והנה אבינו זצ"ל מעודו היה מתאבק בעפר רגלי הצדיקים הקדושים והובא דבריהם בספרו, ה"ה הרב הקדוש אדמו"ר רבי פישלי מסטריקעוו זצ"ל ואדמו"ר רבי ר' מאיר זצ"ל מאפטא בעהמח"ס 'אור לשמים' ואדמו"ר רבי ר' ישעיה זצ"ל מפשעדבורז.

יהב ליה ידיה

לפתחו של רבינו השכימו רבים מבין צדיקי הדור, המה כפפו את קומתם בפניו וקיבלו ממנו את שקיבל מרבותיו תלמידי הבעל שם הקודש, וזאת בהיות רבינו מקבל שלישי מהבעש"ט שכן היה תלמידו של המגיד ממעזריטש תלמידו וממשיך דרכו של מייסד החסידות. בין הבאים אל רבינו היה הרבי רבי בונים מפשיסחא אשר רגלו הייתה רגילה בבית המדרש בסטריקוב, באחת משבתות השנה בא הרר"ב בלוויית תלמידו הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר, דרכו של רבינו הייתה לתת את ידו לברכת 'שלום עליכם' כשהיא מעוטפת במגבת, כל הבאים לפניו היו לוחצים את ידו כשמגבת חוצצת בין ידו לידם, ברם בבוא הרבי רבי בונים, הסיר רבינו את המגבת מפני כבודו, והגיש לו את ידו כמו שהיא חשופה, לחץ הרר"ב את ידו של רבינו, ואדהכי והכי הקדים גם הרבי רבי העניך והגיש את ידו ללחוץ את יד רבינו הגלויה. הביט רבינו ממושכות באברך הצעיר שלימים היה הרבי מאלכסנדר, ושאל את הרבי רבי בונים, מי האברך הזה, ענה הרר"ב, אני מקבלו על אחריותי, (בנו"א מסופר שאמר, אברך חכם הוא) לשמה התשובה נחה דעת רבינו.

מנהגו של רבינו היה כי באם חש באחד מבני בית המדרש שאכל לפני התפילה, לא היה יוצא להתפלל עד שההוא הלך מביהמ"ד, ובאותה השבת חש הרבי רבי העניך חלישות גדולה בלבו, הוא הרגיש כי אם לא יטעם משהו כעת לא יחזיק מעמד עד סוף התפילה, לפיכך התפלל תפילת שחרית ביחידות, לאחר שסיים את התפילה טעם משהו לחזק את ליבו ולאחר מכן נכנס לבית המדרש לקריאת התורה ומוסף, בקריאת התורה קרא רבינו לרבי רבי העניך שיעלה לעליית כהן, כאשר עלה לברך על התורה נתן בו רבינו את עיניו המפלחות כליות ולב והביט בו ממושכות, מיד נפלה עליו אימה ופחד וחרדה גדולה, עד שחש כי חלב אמו נקרש בקרבו מגודל הפחד והאימה שנפלה עליו[כח].

באותה פגישה שאל רבינו את הרבי רבי העניך מדוע בשעת שמחה שותים יין שרף דווקא, הלא העיקר היא הברכה ברכת 'שהכל נהיה בדברו' ואותה יכולים לצאת גם בשתיית מים בלבד. השיב הרר"ה אם באמת זוכרים ש'הכל' נהיה בדברו, אז ראויים עבור כך ללגימת יי"ש, ותשובתו נוסח בית פשיסחא נשאה חן בעיני הרבי מסטריקוב[כט].

לימים נהיה רבי העניך מאלכסנדר למחותנו של רבינו, בכך שבנו רבי יחיאל פישל ממאלעניץ נשא לאשה את בתו של רבי צבי קוזלבסקי (רבי הירש פריץ) מפשיסחא חתן הגה"ק רבי יעקב מבזעז'ין בן רבינו. 

וטהר ליבנו

עבודת הלב זו תפלה אצל רבינו הייתה בהתפשטות הגשמיות מכל וכל, את נפשו נתן בתפלתו וזו נאמרה במסירות נפש וגוף, בשעת התפילה היה שוכח את עצמו מכל וכל בהתלבות אשר יצאה מליבו הטהור, פעמים רבות היה תופס בעמוד התפילה אשר עמד לפניו ומרוב דביקות בה היה נתון כלל לא חש היה מנענו אנה ואנה, החסידים חששו כי כובדו של העמוד יכריע את כוחו של רבינו וכי חלילה יארע לו משהו, על כן התקינו עמוד כבד במיוחד שבכדי להזיזו נדרשו מספר גברתנים, אך רבינו בתפילתו לא חש בשינוי העמוד ולא בכובד הבלתי רגיל, ובדביקות בה היה נותן תפס את העמוד כדרכו ונענענו אנה ואנה ויהי לפלא[ל]. 

ריכוזו בתפילה היה להפליא, כמה לא חלי ולא מרגיש גברא בכל הנעשה מסביבו, אחד מחסידיו סיפר כי הבחין פעם בהיותו בזמן התפילה בבית המדרש הבחין שדבורה נעמדה על מצחו של רבינו ועוקצת אותו, כך במשך מספר רגעים הדבורה מצצה מדמו, הכל ראו את פני רבינו מאדימים והולכים אך הוא אפילו לא זז ממקומו ולא חש בכלל בכאבים ובעקיצה[לא].

אך לעומת זאת בפעם אחרת בעת שעמד רבינו בתפילה חש כי כל המוחין וההשגות נלקחו ממנו והוא אינו יכול להתפלל בהתלהבות כהרגלו, ציווה רבינו את משמשיו כי יחפשו ויראו מה מונע ממנו להתפלל, חיפשו בכל פינות הבית עד שמצאו עכבר מת מונח באחת הזוויות ומהרו לסלקו אל החוץ, אז ידעו הכל כי טומאת העכבר מן השמונה שרצים חצצה ומנעה ממנו להתפלל כדרכו בהתפשטות הגשמיות[לב].

הוא ימליץ טוב בעדינו

רבינו בחייו הרבה ללמד זכות ולפעול ישועה והרווחה לעמך בית ישראל, ביותר הייתה דאגתו נתונה על אחינו בית ישראל הנתונים במיטת חוליים ומונחים על ערש דוי, שתעלה ארוכה לחוליים ורפואה למכתם. מנהגו היה כי בכל לילה לפני שעלה על יצועו היה נוטל כוסית יי"ש מברך עליה ברכת שהכל ושותה מעט ואז אומר: 'לחיים רבונו של עולם שאתה הוא מקור וחי החיים יהיה לך א גוטע נאכט'. פעם פירש את מעשיו ואמר, כי כוונתו היא שיהיה לכל החולים במחלות מאת אחב"י רפואה שלימה במהרה, כי על פי דרך הטבע בלילות המחלה מתגברת ולחולים נהיה יותר ויותר קשה, והלא על השי"ת נאמר בכל צרתם לו צר, ובאם ליהודים קשה הלא גם לו יתברך צר וקשה, ולכן אני מבקש שתהיה הרווחה ובריאות כאן ומתוך שכאן יהיה לילה טוב ליהודים גם כלפי שמיא יהיה יותר נחת רוח ותענוג[לג].

חתונת נשואת ראש

אחד מן המעמדים מלאי ההוד שנחרתו על דפי ההיסטוריה של תולדות החסידות לדורותיה הייתה החתונה הנודעת באוסטילא, שם נישאו בנו של הרה"ק רבי דן מראדוויל, חתן הרה"ק ה'אוהב ישראל' מאפטא, ובן הרה"ק רבי יצחק מראדוויל בן המגיד הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. עם בתו של הרה"ק רבי יוסף מהורבישוב, בן הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז. לשמחת החתונה נועדו כל צדיקי ומנהיגי הדור לבוא וליטול חבל ולהשתתף בשמחה הגדולה. וזאת גם לסיבת מיקום העיירה אוסטילא, על גבול שלושת המדינות, פולין, רוסיה ותחום הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וצדיקים רבים חישבו לבוא.

אף רבינו ה'סבא קדישא' חישב להגיע ורגלו הייתה רגל ישרה לילך למקום החתונה, בבוא היום הגדול כבר המתינה מחוץ לביתו העגלה שהייתה אמורה לקחת אותו, רבינו ביקש אז ממשמשיו כי ימתינו לו עד שישוב מטבילת טהרה במקווה ולאחר מכן יסעו, ברם כששב רבינו מהטבילה אמר לאנשיו כי הוא מתחרט ואינו נוסע, המה התפלאו מאוד ביודעם כי הוא משתוקק מאוד לבוא ולהשתתף בחתונה, הם ניסו להציל מפיו מה היא הסיבה בגינה החליט לחזור בו. ענה להם רבינו כי בשהותו במקווה נאמר לו כי העיר סטריקוב בסכנה גדולה, ואם כן איך יסע וישאיר כאן את כולם לבדם.

תחת השתתפותו בשמחה הכין רבינו מכתב לכבוד קדושת המחותנים בו התנצל על אי השתתפותו, ומסר את המכתב בידי חסידו ר' משה אקאנאווסקי מאנשי שלומו שעשה את דרכו לחתונה. בתוך המכתב נרשם ברכת מזל טוב למחותנים ולמשפחות משני הצדדים, וכן נכתב שם את סיבת אי ההגעה לחתונה וזאת בגין מה שראה שעירו עומדת בסכנה.

בבוא השליח ר' משה אל העיר אוסטילא כבר הייתה העיר מלאה אדם שהמתינו למעמד החתונה, ואף ברחבי העיר כבר הורגשה צפיפות רבה, וכל שכן שאזור מקום החתונה היה צפוף ביותר וכמעט שלא היה שייך לעבור בינות לאנשים. ר' משה התאמץ בכל כוחותיו ובמשך מספר שעות דחק את עצמו במסירות נפש עד שהגיע במרחק מסוים אל מקום ראש המסובים הלא הוא ה'אוהב ישראל' מאפטא, בעמדו שם ממרחק החל ר' משה לצעוק תנו נא לי לעבור הנני שליח מ'הסבא קדישא' מסטריקוב ובידי מכתב עבור הרבי ה'אוהב ישראל', משום כבודו של הרבי מאפטא הניחוהו לגשת אליו, והוא הגיש לו את המכתב, נטל הרבי את המכתב וקרא, ובהגיעו לשורות שרבינו הס"ק כותב כי אינו יכול לבוא כי העיר סטריקוב בסכנה, החל לתת בשחוק פיו, ואמר בלשון תמיהה: 'ראו נא עד כמה תוכל הסכנה להיות כל כך גדולה, הלא כמה גדולה כל העיר סטריקוב'. כל הצדיקים המסובים בשמעם המילי דבדיחותא אשר יצאו מפי קדשו שחקו כולם, אחר כך קרא הלאה עד שהגיע לפריסת שלום שכתב ה'סבא קדישא' אליו שמברכו שהשי"ת ישמרהו מכל מכשול, ואז נתלהב ה'אוהב ישראל' בהתלהבות דקדושה ואמר: 'שמעו נא וראו את גודל כוחו של האי 'סבא קדישא' מסטריקוב הוא רואה שם בעירו כל מה שנעשה פה', ואז סיפר להם ה'אוהב ישראל' מה שקרה עמו לפני זמן קצר, כי כאשר הגיע לחדר אשר בו ישבו כל הצדיקים וחיכו לתחילת מעמד החופה, הלך הוא בעצמו להדליק מנורת שמן לכבודם, ובתוך כדי שהדליק את המנורה נפלה חתיכת פתילה בוערת על ידו והוא נכווה מכך, ועל זה כתב לו ה'סבא קדישא' שהשי"ת ישמרהו מכל מכשול, ויהי לפלא.

ואכן לגבי מה שראה ה'סבא קדישא' שהעיר סטריקוב עומדת בסכנה, באמת כך הווה ואחר איזה ימים נתהוותה שריפה גדולה בעיר סטריקוב ונשרפו ר"ל כמעט כל בתי העיר[לד].

בקרב קדושים

כל גדולי דורו וקדושי ישראל המה ראו כן תמהו מגודל קדושתו ודביקותו בהשי"ת, נכבד למאוד היה רבינו בקרב כל צדיקי דורו הכל חרדו ויראו לשמו בפיהם נתכנה לגודל קדושתו כהדא 'עולה תמימא', בפי אנשי הדור היה נקרא במורא ה'סבא קדישא'. בהערצה רבה אמרו אחריו תלמידיו הקדושים שהיו בעצמם למנהיגי עדות קדושות לימים, את הנאמר בגמ' (ברכות נח:) על האמורא שמואל שאמר על עצמו 'נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, ואילו רבינו נהירין ליה שבילין דארעא כשבילי דרקיע, היינו שהוא מכיר את העולם הזה רק מהשבילים הנמצאים במרום [לה].

מי לנו גדול מהרה"ק ה'חוזה מלובלין' שגם הוא העיד: 'שאין בנמצא איש שיהיה תמיד בדביקות בהשי"ת כמו ה'סבא קדישא מסטריקוב'. 

המגיד מקוזניץ פעם השמיע בלשון ערומים בדרך צחות, על שמו של רבינו אשר כונה בפי רבים רבי פישעל'ע, כי לפלא הוא בעיניו שכך הוא נקרא שהרי הוא הינו דג גדול! (על משקל של פיש - דג, פישעל'ע דג - קטן)[לו].

בין המיצרים

הנהגת קודש סיגל רבינו לעצמו ובמשך כל ימי נשיאותו היה יוצא מביתו בשלושת השבועות שמי"ז בתמוז על ליום תשעה באב, ועושה אותם מחוץ לעירו וביתו, בכל פעם היה במקום אחר ובעיר אחרת, פעמים שהה אצל הרבי מלובלין פעם היה אצל המגיד מקוזניץ ופעמים אצל היהודי הקדוש מפשיסחא, עם בואו לכל אחד מאלו החצרות הכל הלכו ברגש ובמורא מפני כבוד זקן זה שקנה חכמה, בבוא לחצר הקודש בפשיסחא היה היהודי מבטל את עצמו ואת הנהגתו כלפיו ובמשך כל השבת היה יושב כתלמיד בפני הרב.

באחת הפעמים הגיע רבינו ללובלין היה זה בשבוע שחל בו ת"ב, כל באי בית המדרש רגשו גם נעו מפני כבודו, מבית הרבי נשלח לברר האם יש בין החסידים אי-מי שסיים מסכת למען יוכלו לערוך סעודה גדולה לפני רבינו, משנענה בחיוב ציווה שימהרו ויכינו סעודה גדולה בה יטלו חלק כל התלמידים. בעת הסעודה ישב רבינו בראש המסובים שלצידו יושב הרבי מלובלין וגדולי התלמידים יישובים סביב סביב, בבית הרבי ידעו כי רבינו אינו נוהג לאכול בשר בהמה כלל, ואילו בשבתות וימים טובים הינו אוכל רק בשר עוף, ולכן לכבוד סעודת המצווה בהשתתפות רבינו הכינו בשר עוף בכדי שיוכל לאכול עמם, אך בכדי שיהיה הדבר ניכר למעלה מכל ספק כי בשר עוף הוא, הניחו בקערה את חלק הקורקבן למען יכיר ויראה כי מן העוף הוא, אך בעת שהניחו את הבשר לפני רבינו, ביקש לברר האם בשר בהמה זה או בשר עוף, יען כי אינו אוכל בשר בהמה, וכשמוע הרבי מלובלין את שאלתו, נפנה אל החסידים, ואמר להם: 'למדו נא איך שצריך האדם להיות דבוק בה' אף שרואה בעיניו הגשמיים מה שמונח בקערה, מכל מקום מגודל דביקותו אינו מבחין לדעת מה הוא, ראו נא עד היכן מגיעה דביקותו הגדולה של הסבא קדישא בהשי"ת, סיים הרבי מלובלין את דבריו[לז].

ת'קבר ב'שיבה ט'ובה

בערוב ימיו התעלה רבינו במדרגותיו והפליג בלימוד זכות וסנגוריה על כלל-ישראל והוסיף ודבק בסירובו לשמוע על חטאי אנשים, כי לא האמין בשום אופן שאדם מסוגל לחטוא במזיד ולא מתוך אונס. הוא הגיע לשנות זקנה ושיבה ועד ליומו האחרון למרות חולשתו ומחלותיו המשיך בעבודתו הקדושה, מקורביו הרגישו כי ייסורים מדאיבים פוקדים אותו מבלי להרפות אך הוא בעצמו לא התאונן מאומה ולא גילה לאיש את כאביו ואף סירב להזדקק לרופאים ורפואות כלשהן והזדכך בייסורים של אהבה.

כשעמד בשערי גבורות, ביום חמישי לפר' שמות טו"ב בטבת שנת תקפ"ב, נתבקש רבי פישל לישיבה של מעלה, הצדיק אבד למגינת לבם של רבבות חסידי פולין שראו בו אחד משיירי כנסת הגדולה. במסע הלוויה שהתקיים בעיר סטריקוב השתתפו כל גדולי הדור שבאו לטול חלק בדרכו האחרונה של רבינו שריד לדורות קדומים[לח].

בנו הצדיק הנסתר רבי יעקב מבזעז'ין סירב לקבל עליו את נשיאות עדת החסידים בתוקף רב, ושושלת אדמו"רי זיכלין שעמדה מחלציו הם שהמשיכו את אורו של רבינו גם בשנים שלאחר פטירתו.

קברו נכרה בבית העלמין אשר בעיר סטריקוב ואהל מיוחד הוקם על קברו, מקום ציונו היה תל תלפיות לבני העיר אשר בכל עת צרה וצער באו להשתטח על קברו ולבקש להוושע בזכות הצדיק הטמון באדמתו.

לימים עת כיהן בעיר הרה"ק רבי זאב וואלף מסטריקוב, נפל בנו רבי יחיאל איכל לחולי קשה בן ל"ח שנה היה אז אך מחלתו גברה עליו והוא נפטר בדמי ימיו, אביו קרא לאנשי החברא קדישא וציום לכרות לו קבר בסמוך למקום ה'סבא קדישא', הלכו אנשי הח"ק ולאחר זמן שבו ואמרו, לא מצאנו מקום סביבות האהל כי הכל מלא כבר מקברים אחרים. אמר להם הרבי אם כן אני אלך עמכם, ואבדוק טוב טוב האם יש מקום, בבואו לשם בדקו ומצאו כי ישנו עדיין מקום קטן פנוי, ולשם הובא רבי יחיאל איכל למנוחת עולם, והיה זה לפלא ולאות בני הדור, לראות איך התרחב המקום ונעשה לרבי יחיאל איכל מקום קבורה[לט]. עוד זאת יצוין כי ביום פטירתו של רבינו נתבקש למנוח"ע גם החייט אשר התאמץ לכבוד רבינו כמסופר לעיל ואף הוא הובא לקבורה בסמוך למקום קבורת רבינו[מ].

בימים שלאחר פטירת רבינו התקיימו הספדים בעיר סטריקוב במשך שלשה ימים, הכל עמדו על גודל האבדה ועל דמותו של רבינו אשר העולם נחסר ממנה, זמן מה לאחר פטירתו התעורר הרה"ק רבי משה מקוזניץ להספיד ולבכות את פטירתו של רבינו, בדברי ההספד הוא מעורר את הציבור לשוב בתשובה ולחוש בעצמם כי הצדיק אבד לדורו וכל איש ואיש צריך לשים אל ליבו לשוב ולהתעורר בתשובה, בתוך דבריו הוא שוזר ממעלותיו של רבינו, ואלו דבריו שם תחת הכותרת: דרוש והספד לפטירת הצדיק הקדוש בוצינא קדישא איש אלקים קדוש מהו' אפרים פישל בן הרב מהו' אריה לייב זצלה"ה מסטריקוב. בתוך ההספד נרשם: ...אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, פי' כי ה' מדרכו להטיב, ולמה תצא כזאת לפניו ליקח מאתנו פתאום צדיק הדור עמודא דעלמא קיימא עליו... קדוש ה' כזה שהיה פרוש ומובדל מן העולם הזה לגמרי, לא טעם לחם בכל ימות השבוע, ומשבת לשבת לא נטל ידיו ללחם לסעודה, וגודל הסיגופים של איש הזה שהיה מסגף ומצער נפשו כל ימיו ומקבל על עצמו ייסורים של אהבה אין לשער ולספר ותקצר היריעה מהכיל. ומתבטא שם: אנו כאין נחשבים נגד צדיק קדוש ה' כזה ונחשבנו כבהמה נגד מעלתו הגדולה[מא].

זרעו לברכה

שמות ומספר צאצאיו של רבינו היוו במשך השנים האחרונות תעלומה גדולה, דעות שונות ומסורות מסוימות הועלו במשך השנים, אך לאחר עבודת מחקר ואיסוף חומרים על ידי העוסקים במלאכה ונכדי רבינו הועמדו הדברים על דיוקם, ואנו נביא כאן את מסקנת הדברים בצורה ברורה ותמציתית.

רבינו הותיר אחריו ברכה את בניו כדלהלן:

א. רבי יעקב (יעקלי) שפירא מבזעז'ין.

מסופר כי לאחר פטירת רבינו ראו רבים בבנו רבי יעקב כראוי להעמיס על שכמו את אדרת ההנהגה, אך הוא התחמק מכך בתוקף ולא אבה לקבל על עצמו את תפקיד ההנהגה עד אחרית ימיו, חסידים רבים באו וחסו בצילו אך הוא מעצמו לא נהג בגינוני רבי וחסידים רק כשווה בין שווים. גם הרבי רבי העניך מאלכסנדר חסה בצילו לאחר פטירת הרר"ב משך תקופה של י"ח שבועות. גדולי הדור הרבו לשבחו ולפארו בכל עת מצוא, הרה"ק רבי יצחק מווארקא אמר אודותיו: 'אזוי וויא אן אקס וויסט נישט פון זיין יארזמע, אזוי ווייסט עהר נישט וואס פאר א יודישקייט עהר פארמאגט, (בתרגום = כמו שבהמה אינה יודעת מטיב מאכליה, כך אין רבי יעקב יודע כמה יראת שמים טמונה בו)[מב]. הוא עסק למסחרו כסוחר בבדים בקבלנות עבור הצבא. לימים עבר להתגורר בעיר פיעטרקוב בה נפטר ביום י"ט סיון תקצ"ד ויש מציינים שנת ת"ר.

ב. רבי יצחק שפירא אבד"ק ז'ארנוב.

ג. ר' אליהו פרומער.

ד. מרת איטא אשת רבי ראובן כשר אבד"ק אויאזד.

ה. מרת דבורה (אשר לא נודע מי היה בעלה בזוו"ר), ובזיווג שני נישאה לר' יצחק איציק זשיכלינסקי מזיכלין

הבת מרת דבורה אשר מחלציה קמה שושלת בית זיכלין, אודות נישואיה מסופר כי רבינו נזדמן לעיר טשערווינסק שם התגורר יהודי שנקרא בפי כל רבי שמואל רש"י, וכאשר דרכו רגליו על מפתן ביתו אמר כי הוא מרגיש בבית זה ריח של תורה לשמה, לאחר מכן נכנס לתוך הבית וראה שם את רבי יצחק איציק בנו של רבי שמואל, וביקש ממנו כי ישדך אותו עם בתו מרת דבורה אשר התאלמנה מבעלה וגם רבי איציק היה אלמן מזיוו"ר, רבי שמואל נעתר לבקשת רבינו והשידוך קם והיה. בנם של רבי איציק ומרת דבורה היה רבי זליג, בהגיעו לפרקו בנה את ביתו עם מרת יוטל מהעיר לויביטש, שנים רבות חלפו מנישואיהם ועדיין לא נפקדו בפרי - בטן, רבי זליג כבר גמר אומר לגרש את אשתו כדין תורה, אך היא לא חפצה בכך, ואחר דין ודברים החליטו ללכת לזקנם רבינו ולהציע לפניו את הדברים, וכמצוותו יעשו, בבואם לפני רבינו התאוננו לפניו כי מזה עשר שנים ועדיין לא נפקדו בצאצאים, למשמע זאת נאנח ואמר להם: הזה החדשות אשר באתם לספר לי, הלא זה ידוע לי מכבר. ואז החלה מרת יוטל לומר לפניו, כי מאחר שהכל נואשו מכך שיפקדו בבנים, ובעלה חפץ כעת לגרשה ואחרת יקח לו ועל כך באנו לכאן, אמרה בבכייה גדולה. כשמוע הסבא קדישא את הדברים פנה לבן חתנו ואמר לו בתמיהה גדולה: זעליג'ל איך פעלת בנפשך להחליט כ"כ מהר לגרש את זוגתך, הלא אני רואה עומד מחלציכם אור גדול שיאיר את העולם.

למשמע הדברים נבהלו שניהם מאוד, כי ידעו כי כל היוצא מפי רבינו כן יקום, ובפרט שכבר נכזבה תוחלתם עד כה, בעודם עומדים ותמהים, אמר להם הסבא קדישא כי בכדי שישועתכם תצמח מהרה סעו אל המגיד הקדוש מקוזניץ שהוא יתן לכם קמיע (וזאת יצוין כי רבינו לא היה מנהגו לתת קמיעות, ובכל פעם שרצה לתת קמיע היה שולח את הזקוקים אל המגיד מקוזניץ). בבואם לקונזיץ שמח עמם המגיד, ואמר: הביטו נא כמה פקוחות עיניו של הסבא קדישא מסטריקוב ורואה בכל דבר 'באמת', ושב וכפל את תיבת 'באמת'. המגיד ברכם גם הוא שיזכו לברכה אשר בירכם זקנם ה'סבא קדישא', אמנם הוא נתן להם קמיע כי אם סגולה, ואכן לתקופת השנה נולד בן לרבי זעליג ואשתו, ונקרא שמו בישראל שמואל אבא, (וראה עוד אריכות דברים בספר 'להב אש' תולדות אדמו"רי בית זיכלין).

תלמידיו הקדושים

בין תלמידי רבינו נמנו גדולי ארץ אשר כפפו את קומתם לפניו, רבינו בדורו היה חידוש בכך שהיה מקבל שלישי מהבעש"ט ועל כן הרבה מצדיקי הדור טרחו ונסעו אליו לקבל את מרותו וללמוד מפיו, ביניהם הזכרנו לעיל את הרבי רבי בונים מפשיסחא ואת תלמידו הרבי רבי העניך מלאכסנדר, בין הבאים היה הרה"ק ה'תפארת שלמה' מראדומסק.

אחד מהתלמידים היה הגאון רבי אהרן חריף מלאסק בנו של רבי משה אב"ד פיעטרקוב, היה כיהן כדיין בבית דינו של רבי מאיר צילך אבד"ק לאסק, כינוי בפי כל היה ר' אהרן חריף. נפטר ח' מנחם אב תקצ"א בעת מגפת החולירע, את תורת הקבלה והסוד למד אצל רבינו וקיבלה מפיו ומאז היה רגיל להגיע מספר פעמים בשנה.

הגאון רבי משה אהרן כיהן כאבד"ק קוטנא, ב"ר דוב בעריש מראדזענאוו, כיהן מלפנים כאבד"ק סטריקוב ומתקצ"ב אבד"ק קוטנא, הסתופף בצל הרה"ק רבי פישל מסטריקוב והיהודי מפרשיסחא, נפטר כ"ו טבת תר"ג.

הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב נולד בשנת תקמ"ט, בצעירותו למד בפלאצק, נסע להרה"ק רבי פישל מסטריקוב ולהרה"ק הרבי רבי בונים מפרשיסחא, בשנת תקע"ט נתקבל לאבד"ק טשכנאוו והנהיג שם ישיבה גדולה, רק לעת זקנה ולאחר פטירתו של החידושי הרי"ם החל להנהיג, נפטר ה' אדר א' תרל"ה.

האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין תלמיד המהרא"ל צינץ אבד"ק פלאצק, ורבי משה יהודה ליב זילבערבערג אבד"ק קוטנא בעל 'זית רענן' בנערותו הסתופף בצל חותן זקינו הרה"ק רבי פישל מסטריקוב, וכן הסתופף עוד בצל הרה"ק רבי בונם מפרשיסחא ורבי יעקב מבזעז'ין בהרה"ק רבי פישל מסטריקוב, נפטר כ"ו אלול תרל"ט בנו ממלא מקומו הרה"ק רבי משה נתנאל.

---

[א] כל זאת על פי הספר גוטע יידן אין פולין למשה פיינקינד עמ' 128–133. וראה עוד להלן נוסח שונה

[ב] על פי הספר 'להב אש' (תשס"ח) תולדות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין וכל שושלת זיכלין, למכון שמחת עולם שם בפרק ג' הובאו תולדות רבינו בהרחבה בליקוט מספרים שונים. 

[ג] מתוך כתבה שהתפרסמה לרגל מאה שנה לפטירתו על ידי ר' י. שטשאווינסקי, אשר שמע את הדברים מזקני סטריקוב.

[ד] שם הרבנית עולה מתוך תעודת הפטירה אשר בארכיון העיר סטריקוב.

[ה] ספורי מעשיות שבסוף ספר ליקוטים חדשים.

[ו] להב אש מע' רבינו.

[ז] חסידים מספרים ח"א רפו.

[ח] ספורי מעשיות שבסוף ספר ליקוטים חדשים, שפתי קודש מע' רבינו.

[ט] להב אש מע' רבינו.

[י] על פי בית יעקב להגה"ק רבי יעקב אהרן אב"ד אלכסנדר פר' לך לך עה"פ ויצו עליו פרעה.

[יא] שמחת ישראל עמ' מח, שיח שרפי קודש ח"א אות רסד, שפתי קודש מע' רבינו, ומציין הרב קים קדיש ראקוץ כי ישנם מקומות כי הסיפור מסופר בטעות על הרה"ק רבי אורי מסטרליסק, אך גרסה זו היא הנכונה והוא שמע זאת מפי החסיד המופלג הישיש רבי אפרים שהרה"ק הרש"ב היה אצלו סנדק והוא מעשה זאת מרבותיו ואבותיו, וככל הנראה נתחלף להם סטריקוב בסטרליסק.

[יב] תורת שמחה אות שנט.

[יג] ואגב זאת נציין משיחתו של הרה"ק רבי יוסף מניישטאט בן בעל ה'מאור ושמש' להרה"ק בעל ה'תפארת שלמה' וכך אמר לו כי מקובל בידו כי המשקה יי"ש הוא רפואה, כי המשקה הזה הינו חדש בעולם ולא נזכר ממנו בש"ס ובמדרשים, רק בשעת גירוש שפאניע ופארטגאל, כאשר גורשו היהודים ממדינות אלו, שאלו אז בשמים מהיכן יהיה להם מקור לפרנסה בארץ החדשה, ואמרו שיתחדש משקה חדש בעולם, הוא משקה היי"ש והנכרים יאהבו לשתות משקה זה ובנ"י ימכרו להם ומזה תהיה עיקר פרנסתם, וסיים ה'גוטע יוד' את דבריו: וכיון שהוא משקה היורד משמים, בוודאי שהוא טובה ורפואה, אך כמו שרפואה שותים רק מעט כם כאן לשתות רק מעט, שפתי קודש מע' רבינו

[יד] להב אש מע' רבינו.

[טו] יכהן פאר דרוש ה' לשבת תשובה.

[טז] עלי תמר זרעים א עמ' צד, בית יעקב להגה"ק רבי יעקב אהרן אב"ד אלכסנדר עמ' צא.

[יז] שיח שרפי קודש ח"א אות קעד. ובנוסח שונה שהיהודי בעל המעשה היה נגר, ואף אחד מלבדו לא הצליח לפתוח תא גג הסוכה של רבינו, והוא בכוחתיו הרבים פתח את הגג, ובגים כך זכה לברכה ראה בכתבי ר"י שו"ב עמ' קמ.

[יח] סיפורי נפלאות מגדולי ישראל סיפור רלד.

[יט] להב אש מע' רבינו אות ז'.

[כ] להב אש מע' רבינו אות ו.

[כא] שמחת ישראל - אור שמחה עמ' יט.

[כב] יכהן פאר לשבת הגדול דרוש לז.

[כג] יד יוסף עמ' נט.

[כד] שבחי צדיקים דף ה.

[כה] נפלאות התפארת שלמה אות יז.

[כו] נפלאות התפארת שלמה אות יז.

[כז] אהל שלמה אות ט.

[כח] סיפורי נפלאות מגדולי ישראל סיפור רלה. ונוסח שונה במקצת בשיח שרפי קודש ח"א אות תקלט - מ.

[כט] מגדולי התורה והחסידות חלק יד עמ' כב.

[ל] מתוך כתבה שהתפרסמה לרגל מאה שנה לפטירתו על ידי ר' י. שטשאווינסקי, אשר שמע את הדברים מזקני סטריקוב.

[לא] מתוך כתבה שהתפרסמה לרגל מאה שנה לפטירתו על ידי ר' י. שטשאווינסקי.

[לב] אהל יצחק עמ' ב.

[לג] שפתי קודש עמ' טו.

[לד] להב אש מע' רבינו אות ג.

[לה] שפתי צדיקים אות צ.

[לו] מתוך כתבה שהתפרסמה לרגל מאה שנה לפטירתו על ידי ר' י. שטשאווינסקי, אשר שמע את הדברים מזקני סטריקוב.

[לז] להב אש מע' רבינו אות ב.

[לח] בארכיון סטריקוב השתמר תיעוד מפטירתו של רבינו

[לט] זר זהב עמ' צו.

[מ] גוטע יידן אין פולין למשה פיינקינד עמ' 128–133

[מא] באר משה פ' ויקרא.

[מב] גדולת הצדיקים בערכו.

משפחתו

בניו:

• רבי יעקב (יעקלי) שפירא מבזעז'ין.
• רבי יצחק שפירא אבד"ק ז'ארנוב.
• ר' אליהו פרומער.
• איטא אשת רבי ראובן כשר אבד"ק אויאזד.
• דבורה אשת ר' יצחק איציק זשיכלינסקי מזיכלין. בנם שמואל אבא הוא מייסד חסידות זיכלין.

קישורים חיצוניים

• הספר להב אש. תולדות אדמו״רי בית זיכלין.
• באתר אייוועלט

קטגוריה:תלמידי המגיד ממזריטש קטגוריה:רבנים ליטאים

This article "פישל מסטריקוב" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:פישל מסטריקוב. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• פישל מסטריקוב in English