פוליטיקאי עצמאי
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
פוליטקאי עצמאי או פוליטיקאי מפלגתי הוא פוליטיקאי שאינו מזוהה עם שום מפלגה פוליטית.
ישנן סיבות רבות לכך שמישהו עשוי להתמודד כעצמאי. לחלק מהפוליטיקאים ישנן דעות פוליטיות שאינן מתיישרות עם הפלטפורמות של מפלגה פוליטית כלשהי, ולכן בוחרים שלא להזדהות איתן. חלק מהפוליטיקאים העצמאיים עשויים להיות קשורים למפלגה, אולי כחברים בה לשעבר, או שיש להם דעות שתואמות אותן, אך בוחרים לא להתמודד בשמה, או שאינם יכולים לעשות זאת מכיוון שהמפלגה המדוברת בחרה במועמד אחר. אחרים עשויים להשתייך או לתמוך במפלגה פוליטית ברמה הלאומית, אך סבורים שהם לא צריכים לייצג אותה באופן רשמי (ובכך להיות כפופים למדיניותה) ברמה אחרת.
בהתמודדות לתפקיד ציבורי, עצמאים בוחרים לפעמים להקים מפלגה או ברית עם עצמאים אחרים, ועשויים לרשום רשמית את מפלגתם או בריתם. גם במקום בו משתמשים במילה "עצמאי", בריתות כאלה משותפות למפלגה פוליטית, במיוחד אם ישנו ארגון אשר צריך לאשר את המועמדים "העצמאיים".
אוסטרליה[עריכה]
מאז 1990 היו עד חמישה עצמאיים בכל פרלמנט אוסטרלי. חלק גדול מהעצמאים היו חברים בעבר באחת מארבע המפלגות העיקריות של אוסטרליה, מפלגת הלייבור האוסטרלית, המפלגה הליברלית של אוסטרליה, מפלגת הירוקים האוסטרלים או המפלגה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 2013 מפלגה פוליטית בשם העצמאים האוסטרלים נרשמה בוועדת הבחירות באוסטרליה.
בפירוק הפרלמנט לפני הבחירות הפדרליות בשנת 2019, ישבו ארבעה פוליטיקאים עצמאיים בבית הנבחרים האוסטרלי: אנדרו וילקי, קתי מקגוואן, קרין פלפס וג'וליה בנקס. מתוכם, וילקי היה מועמד בעבר במפלגת הירוקים, מקגוואן היה במפלגה הליברלית, ובנקס נבחרה לפרלמנט כחברה במפלגה הליברלית לפני שהתפטרה מהמפלגה בנובמבר 2018. בבחירות 2019 נבחר וילקי מחדש לפרלמנט כעצמאי, בזמן שמקגוואן פרש, וגם פלפס וגם בנקס איבדו את מקומם. עם זאת, שני עצמאיים חדשים נכנסו לפרלמנט: זאלי סטגל והלן היינס.
איטליה[עריכה]
ראשי הממשלה קרלו אזגליו צ'יאמפי (1993–1994), למברטו דיני (1995–1996), ג'וליאנו אמאטו (2000–2001), מריו מונטי (2011–2013) וג'וזפה קונטה (2018 – הווה) היו עצמאיים כשהיו בתפקיד. צ'יאמפי היה גם נשיא איטליה בין 1999 ל-2006. הנשיא סרג'ו מטרלה, על אף היותו חבר לשעבר במפלגה הדמוקרטית-נוצרית ושל המפלגה הדמוקרטית, הוא נבחר לנשיא בשנת 2015 כמועמד עצמאי.
איסלנד[עריכה]
נשיא איסלנד הנוכחי, גודני יוהאנסון, הוא פוליטיקאי עצמאי.
אירלנד[עריכה]
באירלנד, פוליטיקאי עצמאי יצר חלק משמעותי בנוף הפרלמנטרי מאז הקמת המדינה: בבחירות המוקדמות לפרלמנט האירי עצמאיים היוו 7% מהמושבים בשנת 1922, 8.5% בשנת 1923, 10.5% בשנת 1927 ו-9% בשנת 1932, אם כי עם התפתחותם של מפלגות מובנות יחסית מספרם של העצמאיים דעך עם השנים.
לאחר הבחירות באירלנד בשנת 2016 היו בדאל אירן 19 ט"דים עצמאיים (צירים פרלמנטריים), המהווים כ-12% מכלל הצירים.
אזרבייג'ן[עריכה]
באספה הלאומית של אזרבייג'ן, פוליטקאי עצמאי הוא משהו מקובל וישנם הרבה חברים עצמאיים.[1]
בולגריה[עריכה]
נשיא בולגריה רומן ראדב הוא עצמאי עם תמיכה מן המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית. ראדב נבחר לנשיאות בבחירות 2016.
ברזיל[עריכה]
פוליטיקאים עצמאיים אינם רשאים להתמודד לכהונה בברזיל. החוקה משנת 1988 קובעת כי המתמודדים לפרלמנט מחויבים להיות משויכים למפלגה כלשהי.[2] עם זאת, התיקון להצעה לחוקה שהביא הסנטור העצמאי חוסה רגוף, מאפשרת מועמדות לעצמאי אשר מקבל לפחות 1% מקולות הבוחרים.[3]
גאורגיה[עריכה]
סלומה זוראבישווילי זכתה בבחירות לנשיאות גאורגיה בשנת 2018 כמועמדת עצמאית, והפכה לאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד.
גרמניה[עריכה]
יואכים גאוק, נשיא גרמניה ממרץ 2012 עד מרץ 2017 הוא הנשיא הפדרלי הראשון ללא שייכות למפלגה כלשהי והוא הפולטיקאי הבכיר ביותר במדינה שכיהן ללא שייכות מפלגתית. בבחירות לנשיאות גרמנית בשנת 2010 הוא היה המועמד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ושל מפלגת הירוקים וב-2012 היה המועמד מטעם כל המפלגות הגדולות למעט די לינקה. נשיאותו - על אף שסמכויותיו מוגבלות - הוא דבר חריג, מכיוון שפוליטיקאים עצמאיים ממלאים לעיתים נדירות תפקידים נחשבים בתולדות גרמניה, לפחות לא מאז מלחמת העולם השנייה.
בבונדסטאג, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, כמעט כולם שייכים למפלגה פוליטית.
מאז מלחמת העולם השנייה, רק שני שרים לא היו חברים במפלגה, שר החינוך הנס לויסינק (1969–1972), ושר הכלכלה ורנר מולר (1998–2002). שר המשפטים קלאוס קינקל הצטרף למפלגה הדמוקרטית החופשית בשנת 1991 זמן קצר לאחר שנבחר כעצמאי. מקרה מיוחד של הקנצלר לשעבר לודוויג ארהארד, שייכותו למפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית לא הייתה באופן מוחלט אך גם לא היה עצמאי באופן מוחלט, ואף על פי כן שימש כשר הכלכלה בין 1949 ל-1963 וכקנצלר הפדרלי בין 1963 ל-1966 ואף שימש כיו"ר המפלגה ב-1966 על אף שמעולם לא חתם על טופס השתייכות למפלגה.[4]
הודו[עריכה]
מועמדים עצמאיים יכולים להתמודד בבחירות על סמך קידום אידיאולוגיה אישית אך מעולם לא היה מועמד עצמאי הנשיא או ראש הממשלה. עצמאיים מחזיקים כיום 6 מושבים בפרלמנט ההודי.
הונג קונג[עריכה]
יותר ממחצית מהמועצה המחוקקת של הונג קונג מורכבת מעצמאיים, או חברים שהתשייכותם הפוליטיות מיוצגות על ידי חבר יחיד בבית המחוקקים.
ישראל[עריכה]
הפוליטיקאי הישראלי היחיד שנבחר לכנסת כעצמאי היה שמואל פלאטו-שרון.[5]
מלזיה[עריכה]
לעתים רחוקות נבחרו עצמאיים לאסיפות החקיקה המדיניות של דיואן רקיאט (הבית התחתון של הפרלנט המלזי). בבחירות במלזיה, מועמדים עצמאיים רבים מאבדים את מועמדותם במידה ולא הצליחו להשיג לפחות 12.5%. סנאטורים עצמאיים הם די נדירים.
בשנת 2010, קבוצה של חברי פרלמנט עצמאיים שסולקו ממפלגת הצדק העממי הקימו גוש פוליטי בשם Konsensus Bebas. תנועה זו לא החזיקה מעמד זמן רב.
החל ממאי 2018 נבחרו שלושה חברי פרלמנט עצמאיים, אך מאוחר יותר הצטרפו למפלגת פקטן הרפן ( PKR ), ובכך נוצר מצב שלא היה ייצוג עצמאי לפרלמנט באותה תקופה. עם זאת, נכון ליוני 2018 ודצמבר 2018, המספר גדל ל-13 חברי פרלמנט עצמאיים שיושבים כיום בדיואן רקיאט נכון לדצמבר 2018.
מקסיקו[עריכה]
חיימה הליודורו רודריגס קלדרון, יליד 1957, המכונה לעיתים בכינויו "ברונקו", הוא פוליטיקאי מקסיקני והמושל הנוכחי במדינת נואבו לאון שבצפון המדינה ואין לו שייכות למפלגה פוליטית. החל מה-7 ביוני 2015 נבחר למושל נואבו לאון, והפך את ההיסטוריה כשהפך למועמד העצמאי הראשון שזכה במדינה.
ניו זילנד[עריכה]
ייסוד המפלגות הפוליטיות הפורמליות, החל מסוף המאה ה-19, צמצם במידה ניכרת את מספר הפוליטיקאים העצמאיים, אם כי מספר קטן יותר של מועמדים עצמאיים המשיך להיבחר עד שנות הארבעים. אולם מאז היו מקרים מעטים של פוליטיקאים עצמאיים. שום מועמד עצמאי לא זכה או החזיק במושב בבחירות כלליות מאז 1943. פוליטיקאים אחרים הפכו לעצמאים במהלך קדנציה פרלמנטרית, אך לא נבחרו לתפקיד ככאלה.
פיליפינים[עריכה]
נולי דה קסטרו, סגן נשיא הפיליפינים לשעבר, התמודד כסנטור בשנת 2001 ללא שייכות למפלגה פוליטית. הוא ניצח במרוץ הסנאט עם הקולות הגבוהים ביותר (אז) בתולדות הפיליפינים.
החל משנת 2001 התפטרו כמה סנאטורים ממפלגותיהם על מנת להיות עצמאיים. בתחילת הקונגרס ה-15 היו מספר סנטורים עצמאיים יותר מכל מפלגה פוליטית אחרת.
בבחירות לבית הנבחרים ב-2010 נבחרו שבעה מועמדים עצמאיים, אם כי כל אלה פרט לשניים הצטרפו למפלגה פוליטית לאחר הבחירות.
פינלנד[עריכה]
בשנת 2012 נבחר סאולי ניניסטה לנשיאות פינלנד מטעם מפלגת הקואליציה הלאומית, לאחר שש שנים בתפקיד, עזב את המפלגה, התמודד כעצמאי וזכה בהן שוב הפעם כעצמאי.
פקיסטן[עריכה]
בפקיסטן ישנם פוליטיקאים עצמאיים המתמודדים בבחירות. בבחירות לפרלמנט בפקיסטן בשנת 2008 נבחרו 30 פרלמנטרים עצמאים. בשנת 2011 ארבעה מועמדים זכו במושבים באסיפה הלאומית. בבחירות בשנת 2013 תשעה מושבים אויישו על ידי מתמודדים עצמאים.
צרפת[עריכה]
במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, מרבית הפוליטיקאים הלאומיים הצרפתיים היו עצמאיים. החקיקה הראשונה בנושא מפלגות פוליטיות היא משנת 1911, אם כי רק בשנת 1928 נדרשו חברי הפרלמנט לבחור מפלגה פוליטית ורק אחרי 1945 הגיעו מפלגות פוליטיות מובנות על מנת לשלוט בעבודה הפרלמנטרית.
עם זאת, כיום נדיר שיש פוליטיקאים עצמאיים ברמה הלאומית, ולו משום שבדרך כלל עצמאים משייכים עצמם לקבוצה פוליטית קיימת. עצמאים ראויים לציון כוללים הם חוסה בובה אשר התמודד לנשיאות בשנת 2007, כמו גם עמנואל מקרון אשר היה פוליטיקאי עצמאי אך לקראת הבחירות אותם גם ניצח בשנת 2016, הקים מפלגה משלו.
קוסובו[עריכה]
אטיפטה יאהיאגה נבחר לנשיאה הראשונה והעצמאית של קוסובו בשנת 2011. היא הייתה גם המנהיגה הנשית הראשונה והעצמאית שנבחרה בכל חבל הבלקן.
קנדה[עריכה]
לא מעט חברי פרלמנט עצמאיים היו בפרלמנט של קנדה במאה ה-19, אך פחתו ככל שהמערכת הפוליטית בקנדה התגבשה. אף על פי כן, נותר מספר קטן של פוליטיקאים עצמאים. כיום, הבחירה בפוליטיקאי עצמאי מקובלת יותר בבחירות עירוניות ולא הארצית. לערים רבות אין מסורת של מפלגות פוליטיות.
קרואטיה[עריכה]
לאחר הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2015, נבחר טיהומיר אורשקוביץ' לראש הממשלה הראשון כעצמאי ללא שייכות פוליטית.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.פוליטיקה בברזיל, www.planalto.gov.br
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.PEC 6/2015 - Senado Federal, www25.senado.leg.br
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Ludwig Erhard war nie CDU-Mitglied, stern.de (בDeutsch)
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.הכנסת התשיעית, main.knesset.gov.il
This article "פוליטיקאי עצמאי" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
|
This page exists already on Wikipedia. |
