📝Create a new article
🏭Create a company page
🇬🇧 - in english
🇫🇷 - en français (FR)
🇵🇹 - em português (PT)
🇩🇪 - in deutsch (DE)
🇯🇵 - 日本語で (JA)

You can edit almost every page by Creating an account. Otherwise, see the FAQ.

עזתים

מתוך EverybodyWiki Bios & Wiki
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 581: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). עזתים (בערבית: سكان غزة; בתרגום: תושבי עזה) הם האוכלוסייה הערבית שגרה בשטחי רצועת עזה. לעיתים מקובל בישראל ובשאר העולם המערבי[1] להבחין בין קבוצה לבין הערבים אזרחי ישראל, שנקראים בדרך כלל ערביי ישראל, ובינם לבין הערבים בעלי תעודת זהות כתומה. השם משמש בעיקר בתקופת מלחמת חרבות ברזל ובעיקר על ידי הימין הישראלי, על מנת להבחין בינם לבין הערבים החיים ביהודה ושומרון, זאת במסגרת מדיניות הפרד ומשול.

העזתים אינם לאום, שכן כל המקשר ביניהם הוא מקום תושבותם באזור משותף, והעובדה שהם כולם ערבים. יהודים שהיו תושבי אותו אזור, לדוגמה, אינם נחשבים לעזתים, משום שאינם ערבים.

ישנו דיון בנוגע להגדרת העזתים: הטענה ההיסטורית קובעת כי כל אדם שחי ברצועת עזה לפני מלחמת העצמאות הישראלית ב-1947 וצאצאיו נחשבים עזתים, ותו לא. הגדרה זו מקובלת מבחינה מסוימת על תושבי הרצועה שאינם נכללים בה, מאחר שהם רואים עצמם כמקומיים במקום בו חיו אבותיהם, שטחים הנמצאים בתוך חלקי ארץ ישראל שבשליטת מדינת ישראל. הגדרה נוספת כוללת גם את הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות שברחו לרצועה וצאצאיהם. הגדרה זו מקובלת מאוד על העולם המערבי ועל ארגוני הטרור האנטישמיים השונים, הרואים, על פי "האמנה הלאומית", זכות שיבה לכל ערבי שחי מאז 1947 בגבולות המנדט הבריטי, גם אם לא הגדיר את עצמו כך.[2] על פי ההגדרה היבשה של המילה "עזתים", ועל פי התרגום של המילה הערבית, העזתים הם רק תושבי הרצועה בהווה, כאשר כל היוצא ממנה למגורי קבע במקום אחר – מאבד את הגדרתו כעזתי. הגדרה זו היא המקובלת ביותר, בעיקר בישראל ובשפה העברית. ההגדרות כולן כוללות גם את תושבי רפיח המצרית כשהייתה חלק מרפיח, ואת הערבים תושבי התוחמת הצפונית, שאינה חלק מחבל עזה המקורי. העזתים, לחלק מהדעות, לא רואים עצמם כלאום בפני עצמו.

לעזתים הייתה מדינה עצמאית בין השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007 למלחמת חרבות ברזל ב-2023. המדינה אמנם לא הוכרה כמדינה על ידי אף גורם, ונחשבה על פי הסכמי אוסלו לחלק מהרשות שהם יצרו ולא כחלק עצמאי, אך הייתה עצמאית בפועל. דמוקרטיה לא הייתה בה, אם כי שלטון חמאס.

ניב השפה הערבית שבו מדברים העזתים (לרבות ערביי ישראל) הוא הניב הדרומי בערבית הלבנטינית.

מקור השם ומשמעותו[עריכה]

מקור שמם של העזתים הוא בעיר עזה, בירת רצועת עזה והעיר הגדולה ביותר בה.

תאוריות על מוצא הפלסטינים[עריכה]

מאז המאה ה-20 מתנהל דיון בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים, בעניין מוצאם של ערביי ארץ ישראל, במיוחד הפלאחים – סוגיה שתפשה לה מקום בתודעה הלאומית הפלסטינית הנפרדת מהלאומיות הערבית הכללית.[3]

התאוריה "הכנענית"[עריכה]

התאוריה הכנענית הועלתה על ידי מספר חוקרים אירופאיים בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובהם קלוד קונדר הבריטי ושארל קלרמון-גנו הצרפתי. חוקרים אלו הבחינו בין שלוש קבוצות שחיו בארץ ישראל באותה העת: הבדואים, אותם ראו כ"ערבים אמיתיים" וצאצאי הכובשים הערביים; תושבי הערים; והפלאחים, עובדי האדמה היושבים בכפרים. קלרמון-גנו כתב כי הפלאחים אינם ממוצא יהודי, שכן מלחמות השמד שניהלו הקיסרים הרומים נגד היהודים, ולאחר מכן רדיפות הקיסרים הנוצרים נגד היהודים, מחקו כל זכר ליהדות האתנית והפוליטית בארץ ישראל, ואינם ממוצא יווני, שכן שנותרו בהם עקבות של יסודות שמיים, ולפיכך "נותר לקבוע שהפלאחים של ארץ ישראל הם נציגיהם המודרניים של השבטים הקדומים שבני ישראל מצאו יושבים בארץ, ובהם הכנענים".[4][5][6]

כחלק מרטוריקה הנשמעת לעיתים כנגד טענת היהודים לקדימות בזיקה לארץ ישראל, טוענים גם כמה דוברים פלסטיניים כי שורשיו הביולוגיים של העם הפלסטיני המודרני נעוצים בכנענים, היינו עמים שישבו בארץ כנען עוד קודם שהתבסס בה עם ישראל. לדוגמה, הפוליטיקאי הפלסטיני פייסל חוסייני פרסם לוח שנה בו נכתב כי "היבוסים, שהיו בין עמי כנען השמיים, הם אבותיהם של הפלסטינים בני זמננו".[7]

אחד הקשיים בתאוריה זאת היא שאין לאוכלוסייה הערבית פלסטינית שום סממן תרבותי ולשוני ואף לא מסורת המעידה על שייכות כלשהי אל העמים הכנענים.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרוש מקור] קושי נוסף טמון בכך שעד תחילת המאה ה-20 האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל נהגה לראות את ראשיתה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 לספירה ולא הגדירה את עצמה כיישות לאומית נפרדת משאר חלקי העולם הערבי. ההיסטוריון והארכאולוג האמריקני אריק קליין, המתמחה בתקופות הברונזה והברזל בארץ ישראל ובמזרח הקרוב הקדום, כותב כי "הטענות הללו לפיהן הפלסטינים המודרניים הם צאצאי היבוסים הקדומים מועלות ללא כל ראיה תומכת. על-אף שחלק יחלקו על כך, היסטוריונים וארכאולוגים הגיעו למסקנה שרוב הפלסטינים המודרניים, אם לא כולם, כנראה קשורים יותר לערביי ערב הסעודית, תימן, ירדן ומדינות אחרות מאשר ליבוסים, לכנענים או לפלשתים הקדומים".[7]

התאוריה "היהודית"[עריכה]

גישה נוספת היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית או השומרונית החקלאית, "עם הארץ", שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני.[8][9] ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בספרם של דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי: "הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה [...] בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מסים. [...] האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו [...] האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא". לצד זאת, הם הוסיפו כי "לא כל הפלאחים מוצאם מן היישוב החקלאי המקורי", ושכן "מלבד התוספת הוודאית של יסודות ערבים צרופים, שנטמעו במרוצת הזמן בקרב האוכלוסייה המקומית, זרמו לארץ ישראל, במשך אלף וחמש מאות השנים האחרונות, ללא הרף בני עמים שונים מכל חלקי תבל: פרסים, מונגולים, צ'רקסים, פרנקים, מצרים, וחלק מהם נשארו בארץ ואט-אט נתמזגו ביישוב המקומי".[10][11] באחד מספריו המאוחרים יותר של בן צבי, "אוכלוסינו בארץ", הוא שב וחזר על ההסתייגות: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם", אך "הרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם".[12]

במאה הראשונה העם היהודי היווה רוב בארץ ישראל, אולם המרידות ברומא ובייחוד מרד בר כוכבא הביאו להידלדלות מהותית של האוכלוסייה היהודית בארץ יהודה. במהלך דיכוי המרד יהודים רבים נהרגו, נעקרו מבתיהם או נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית, וישובים רבים חרבו.[13][14] לאחר המרד מרכז הכובד היהודי בארץ עבר לגליל, שם חווה היישוב היהודי פריחה, וכן יישובים יהודים המשיכו להתקיים בדרום הר חברון ובמישור החוף, אך היישוב היהודי בגליל דעך משמעותית בתקופה הביזנטית.[15] לפי הערכות עדכניות, היהודים נעשו למיעוט בארץ ישראל במהלך המאה ה-4,[16] ובסוף המאה ה-5 היוו רק כ-10% מכלל האוכלוסייה בארץ,[17] או כשמינית מכלל התושבים בתחילת המאה ה-7.[18] לטענת ההיסטוריון משה גיל, כדי לקבל את הסברות בדבר מוצאם היהודי של ערביי ארץ ישראל, יש להניח שהייתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה כלשהי, אולם לדבריו "אין במקורות – יהודיים, נוצריים או מוסלמיים – ידיעה כלשהי על התאסלמות המונית של יהודים במקום ובזמן כלשהם, אלא אם כן מדובר בהמרת דת מאונס", וממילא "אין ידיעות כאלה על ארץ ישראל" ולכן "אין סיבה לחשוב שערביי ארץ ישראל היו צאצאי יהודים".[19] ישנן עדויות על התנצרות של יהודים אינדיבידואלים בתקופה הביזנטית,[15] וכן ישנן ראיות לכך שאירעה התאסלמות המונית של האוכלוסייה הכפרית השומרונית תחת השלטון המוסלמי,[20][21][22] אך לא ניתן להשליך מכך על האוכלוסייה היהודית. בה בעת, ידוע על חמולות בעלות רקע יהודי (כדוגמת חמולת מח'אמרה בדרום הר חברון)[23][24] או שומרוני (באזור שכם)[25][26] שהתאסלמו, וכן מסורות על מוצא יהודי ומנהגים יהודים תועדו במספר כפרים ביהודה ובשומרון.[27]

בעשורים האחרונים התפרסמו מספר מחקרים בתחום הגנטיקה של אוכלוסיות שעסקו בקשר הגנטי בין יהודים לפלסטינים. במחקר שפורסם בשנת 2010 ועסק ב"מבנה הגנום הכולל של העם היהודי", הפלסטינים שנבדקו התקבצו גנטית קרוב לבדואים, ירדנים וסעודים. זיקה גנטית זו, לפי החוקרים, תואמת את התאוריה שלקבוצות אלו "מוצא משותף בחצי האי ערב".[28] מחקר אחר שפורסם באותה השנה הדגים כי הפלסטינים, לצד הבדואים, הדרוזים וקבוצות דרום אירופאיות, הם השכנים הגנטיים הסמוכים ביותר לרוב האוכלוסיות היהודיות.[29] מחקרים גנטים נוספים שפורסמו בעשורים האחרונים הדגימו שברמה הפטרנלית (הפלוגרופ Y) קיים קשר גנטי מובהק בין יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים לבין הפלסטינים; אותם מחקרים הראו שיהודים מעדות אלו קרובים יותר גנטית לערביי ארץ ישראל מאשר לשכניהם הלא-יהודים בארצות הגולה.[30][31] על-פי אחד המחקרים, ממצאים אלו מתיישבים עם הסברה ש"חלקם או רובם של הערבים המוסלמים בארץ ישראל הם צאצאיהם של תושבים מקומיים, בעיקר נוצרים ויהודים, שהתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית".[32][33][34][31]

הגירות מוסלמים לארץ ישראל[עריכה]

חלק מהמוסלמים הגיעו לארץ ישראל במהלך הגירה מצפון אפריקה והגירה מטורקמניסטן ואף הגירת בוסנים מוסלמים. שמות המשפחה של רבים מהפלסטינים מעידים על כך שמוצאם מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת: "שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.אל-מסרי" ו"מסארווה" (מצרי), "אל-פיומי" (שמעיד על מוצא מהעיר פיום במצרים), מעיראק (למשל: "אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חלבי"), לבנון (למשל: "אל-לובנאני"), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), טורקי (למשל: "עות'מאן"), אפגניסטן (קונדוז), בחריין, עומאן וערב הסעודית (למשל: "שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.אל-חיג'אזי" או "אגבאריה" ששורשיו בעיר אע'בר שבגבול תימן-סעודיה). באזור ואדי עארה קיימת אוכלוסייה גדולה שממוצאה ממהגרים שהגיעו ממצרים במהלך המאה ה-19.[35] שמות משפחה אחרים מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי ו"מוגרבי" למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאם הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישני) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19. בקרב הפלסטינים קיים שם המשפחה "אל-הינדי" שבערבית פירושו הוא "ההודי". לפי מסורתם של יושבי הכפר הערבי טנטורה מהתקופה העות'מאנית, מקורם הוא בקבוצת משפחות שהיגרו לארץ ישראל ממקום בחבל טנטור בהודו במהלך המאה ה-19.[36]

האסכולה היוצאת כנגד הלאומיות הפלסטינית והצגתה כמי שתמיד התקיימה ברחבי ארץ ישראל מצביעה גם על מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, הדלילה ביישובים ועל גבולות השטח הבנוי של הערים העולה ממפה זאת, ירושלים 1000 מ' על 1000 מ' וחיפה 900 מ' על 420 מ'. הם מציינים גם צילומים מסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, שבהם הארץ שוממה, מדברית ובלתי מעובדת, ויישוביה מעטים ודלי אוכלוסין וכי גם אתרים קדושים לאסלאם כגון מסגד אל-אקצא היו מוזנחים ולא מתוחזקים. עוד הם נעזרים בעדויות של מי שסיירו בארץ ישראל ערב שיבת ציון המודרנית של העליות הציוניות, כמו הסופר מארק טוויין,[37] הרוזן הצרפתי וולני, הארכאולוג לורנס איש ערב וקלוד קונדר שניהל את המשלחת הבריטית לחקר ארץ ישראל.

בין השנים 1922 עד 1931, בתקופת המנדט הבריטי, חלו הגירות של ערבים ומוסלמים משלל מדינות אל ארץ ישראל בעיקר לצורכי פרנסה.[38] לפי ההיסטוריון והסופר הגרמני, וילס די הס, שחי במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים תושביה הנוצרים והמוסלמים של ארץ ישראל בזמנו היו מהמוצאים הבאים: "בלקנים, יוונים, סורים, לטינים, מצרים, טורקים, ארמנים, איטלקים, פרסים, כורדים, גרמנים, אפגנים, צ'רקסים, בוסנים, סודאנים, שומרונים, אלג'יראים, מותאווילים, טטרים, הונגרים, סקוטים, נווארים, בריטונים, אנגלים, פרנקים, רותאנים, בוהמיינים, בולגרים, גאורגים, נסטוראנים, הודים, קופטים ומארונים ועמים נוספים".[39] התאולוג וההיסטוריון האנגלי, ג'יימס ויליאם פארקס, כותב ב-1970 כי במהלך המאה ה-19 האימפריה העות'מאנית גרמה ליישוב ארץ ישראל באנשים מרחבי שטחיה, ומתאר כי עד ימיו ישנם כפרים שלמים שמזהים עצמם כצאצאי מצרים, צ'רקסים ובוסנים.[40] הארכאולוג האירי, רוברט מקאליסטר, מציין בכרך ה-20 של כתב העת "Palestine" של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה כי הארץ בימיו נתמלאה במהגרים שונים שבאו לחפש פרנסה ולעבוד בעבור המתיישבים הציונים. דבריו ראו אור גם במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה שנדפסה בין 1910 ל-1911.[41]

הלאומיות הפלסטינית[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

הפגנה של ערבים בשער שכם בירושלים ב-8 במרץ 1920. המלל בכרזות תומך בסיפוחה של ארץ ישראל לממלכתו של פייסל הראשון - הממלכה הערבית של סוריה, שהוכרזה באותו היום
מתפללים מוסלמים במסגד אל-אקצא, 1840
פלאח בשכם, 1898
משפחת פלאחים בפתח ביתה ברמאללה, צולם בעשור הראשון של המאה ה-20
פלסטינים שותים קפה

חלק ניכר מהפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה בינלאומית רחבה לכך. הלאומיות הפלסטינית טוענת להכרה כישות עצמאית הראויה לריבונות מדינית בארץ ישראל, בין השאר, כוללת ההגות הלאומית הפלסטינית את הטענה כי האוכלוסייה הערבית וקבוצות אתניות נוספות בארץ ישראל היו בעלות תודעה עצמית מאז המאה ה-19. כמו כן נכלל בלאומיות הפלסטינית אימוצה של התאוריה בדבר רצף אוכלוסייתי פלסטיני מאז העת העתיקה.

ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

הדעות על ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית חלוקות בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים. יש הסוברים כי ראשיתה של התודעה הלאומית הפלסטינית באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, בהם ההתעוררות הלאומיות באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מאנית בין הנפות: דמשק, עכו ועזה, וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים שחלש על ארץ ישראל מספר שנים ודיכא את אוכלוסייתה).[42] לטענת חלק מההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית אצל הפלסטינים, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה.

אולם רוב ההיסטוריונים חולקים על כך וממקמים את לידתה של הלאומיות הערבית הפלסטינית בשנות ה-20 של המאה ה-20, מספר שנים לאחר ראשיתה של לאומיות ערבית כללית.[43] יש הסוברים כי התודעה הקולקטיבית של העם הפלסטיני קשורה לתחילת ההתיישבות הציונית בתקופת העלייה השנייה, ואף מאוחר יותר. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו היה יהושפט הרכבי. לפי גישה זו, צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות. גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי "פלסטין" היא חלק מסוריה הגדולה. למשל, עווני עבד אל-האדי, אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".[44] גם פיליפ חתי, היסטוריון ערבי אמריקאי, התבטא ברוח דומה,[44] וכן אחמד שוקיירי, שאמר כנציג סוריה באו"ם ב-1956, כי "פלסטין אינה אלא דרום סוריה".[45][46] בנוסף, טוענים מצדדי גישה זו, כי בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל הייתה הארץ מחולקת למספר מחוזות, ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי האימפריה העות'מאנית כ"פלסטיני".

לדעת יעקב שמעוני, ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בהתפצלות מן התנועה הלאומית הערבית. תנועה לאומית מיוחדת לערביי פלסטין, כיחידה נפרדת מערביי סוריה, החלה בסוף מלחמת העולם הראשונה - כאשר ארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה,[47] לראשונה בעת החדשה. בני מוריס טוען כי שורשיהם של הארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הפוליטיים-למחצה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתן של האגודות המוסלמיות-נוצריות, תחילה ביפו ואחר כך בערים אחרות. האגודות צידדו בשלטון עצמי ושללו את הציונות.[48] מוריס טוען כי גם שנים רבות לאחר לידת הלאומיות הפלסטינית, היא נותרה "נחלתן של משפחות המעמד הבינוני והעליון", ורוב האיכרים, ורבים מקרב עניי הערים – בסך הכול כ-80% מערביי ארץ ישראל – "היו חסרי תודעה פוליטית או אידאולוגיה 'לאומית'".[43] לדבריו, הכרה לאומית מקומית החלה לחלחל בחברה הערבית בארץ ישראל בצורת תנועת המונים עממית רק בשלב מאוחר יותר, באמצע שנות ה-30, וייתכן אף רק כעשור לאחר מכן.[49]

המאבק הפלסטיני-ציוני[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

ערכים מורחבים – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

שלילת קיומו של עם פלסטיני[עריכה]

קיימת טענה כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, אלא שגם בתקופתנו אין עם כזה, ואילו ערביי ארץ ישראל הם חלק מן האומה הערבית הגדולה, ללא מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה לערבים בירדן, במצרים ובשאר מדינות ערב. תימוכין לגישה נמצאים גם בדברי המנהיגים הפלסטינים. מנהיג ארגון א-סאעקה, זוהיר מוחסן, אמר בשנת 1977 בריאיון לעיתון ההולנדי "טרוב", שהטענה לזהות פלסטינית נפרדת מועלית בשל סיבות טקטיות בלבד: "הקמת מדינה פלסטינית היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית. אני טוען כי עם כזה קיים והוא נבדל מן הירדנים. אולם למעשה, אין הבדלים בין ירדנים, פלסטינים, סורים ולבנונים. כולנו מהווים חלק של אומה אחת. רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלסטינית, משום שהאינטרס הלאומי של הערבים הוא לעודד קיום נפרד של פלסטינים לעומת הציונות... ברגע שנשיג את זכויותינו על כל פלסטין, אסור לנו לדחות אפילו ברגע את איחודן של ירדן ופלסטין".[50]

מזרחנים רבים מדברים על ההתבדלות השבטית שבתוך החברה הפלסטינית. כך לדוגמה, "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" של מרדכי קידר קוראת לחלק את השלטון הפלסטיני שביהודה ושומרון וברצועת עזה לשמונה אמירויות, משום שלדעתו הנאמנות החמולתית והשבטית חזקה אצל ערביי האזור יותר מן הרגש הלאומי. קידר מאמין שתוכניתו היא הדרך היחידה לכונן שלטון יציב שינטוש את שנאת ישראל.[51][52]

היסטוריה[עריכה]

בתקופה העות'מאנית - ראשית המאה ה-19 עד 1917[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. וכן היסטוריה היא הרבה יותר מאשר דמוגרפיה.
נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, 1851

השלטון העות'מאני, כמו הממלוכי לפניו, לא כונן מחדש את מחוז "פלסטין" ושטחו חולק לשלושה סנג'קים, שהיו כלולים בפאשאליק (פרובינציה) של דמשק.[53] אולם בחייה הדתיים של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל תפסה מקום נכבד העלייה לרגל לקברות קדושים ועריכת חגיגות סביבם. בתוך מכלול החגיגות המקומיות, בולטות חגיגות נבי מוסא, שראשיתן בימי צלאח א-דין. אלו היו מרכזות עולים לרגל מכל חלקי ארץ ישראל הדרומית והמרכזית למפגש שנתי שיצר תחושה של קשר בין חלקי הארץ.[54] במשך מאות שנים, עד המחצית השנייה של המאה ה-19, הייתה האוכלוסייה הערבית הכפרית בארץ ישראל מפולגת בין שני מחנות: קַיס ויַמַן. לפילוג זה הייתה משמעות אינטגרטיבית רחבה, משום שהוא חצה את תושבי הרי המרכז של ארץ ישראל, וכך נוצר מצב שתושבי ההר של חברון, ירושלים ושכם השתייכו לאותו מחנה ונאבקו בבני המחנה האחר. תופעה זו הייתה גורם חשוב ביצירת מגע בין תושבי אזורים שונים בארץ.[55]

על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליאון בארץ ישראל היו בתחילת המאה ה-19 פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים, ונוצרים שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות.[56]

במהלך המאה הביאו השלטונות העות'מאנים בני לאומים אחרים, ובהם בוסניאקים, ארמנים, צ'רקסים, סודאנים ואחרים, לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון במסילת הברזל החיג'אזית ולמטלות שמירה והגנה.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרוש מקור]

המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה סקר את הגירתם של שבטים בדואים לארץ ישראל בעת החדשה:

"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדואים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו ערב אבו כישכ, ערב א-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון טורקמנים, חורנים, בוסניאקים, וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם, וכן באזור חברון. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".[57]

הגידול באוכלוסייה הערבית במהלך רוב המאה ה-19 היה איטי למדי, עד 1870 הוא מוערך בכ-30%, ועל פי הערכות מנתה האוכלוסייה אז כ-350 אלף תושבים.[58] בראשית ובאמצע המאה ה-19 הורכבה האוכלוסייה בעיקר מאיכרים עניים. רבים מתו ממחלות כמו מלאריה ומבעיות של רעב ותזונה דלה. הדרכים היו משובשות מאוד, כך שגם אם היה יבול עודף לאיכר כלשהו, היה לו קשה למכור את העודפים ולהשיג רווח. השלטונות הטילו גזרות, כולל גיוס חובה של גברים צעירים לצבא העות'מאני ללחימה במדינות מרוחקות. עם זאת בתום תקופה זו החל שיפור במצב האוכלוסייה.

בשנים 1870–1947 גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בישראל באופן מהיר. בין 1870 עד 1914 האוכלוסייה הערבית גדלה ב-71%, והגיעה לגודל של 600 אלף נפשות, ומאז ועד תום המנדט הבריטי עליה של 116% - לגודל אוכלוסייה של 1.29 מיליון תושבים. כך שבין 1870 למלחמת העצמאות גדלה האוכלוסייה הערבית בישראל פי 3.7.[58] רוב הגידול נבע מריבוי טבעי, בשל ירידה מתמשכת בתמותה ויציבות בשיעורי הילודה.[58]

במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.[59]

בזמן מלחמת העולם הראשונה[עריכה]

עם הצטרפות העות'מאנים למלחמת העולם הראשונה החל משבר כלכלי חמור ורעב בארץ ישראל, סוריה ולבנון. ההשלכה המיידית של הצטרפות העות'מאנים למלחמה הייתה הפסקת התעבורה הימית לארץ ישראל, בשל השליטה הימית של מדינות ההסכמה. דבר זה הביא לקריסת ענף התיירות באזור (שעד למלחמה נהנה מזרם של צליינים, בעיקר מרוסיה).

בעוד שחורף 1914 היה מרובה בגשמים, שנת 1915 הייתה שנת בצורת, אשר אליה התווספה מכת ארבה חמורה אשר גרמה לנזקים אדירים לחקלאות. יחידות צבא נשלחו לעזור לפלאחים להילחם בנחילי הארבה, ללא הצלחה מרובה. גיוס החובה לצבא העות'מאני הותיר, בעיקר עבור היישוב הערבי, משפחות רבות ללא מפרנסים דבר שהוביל אותם לחרפת רעב. מאמצי המלחמה הביאו את הצבא העות'מאני להחרים ציוד או לקנותו בתמורה לשטרות שאיבדו את ערכם במהלך המלחמה.

במרץ 1917 הגיע הצבא הבריטי לפאתי ארץ ישראל, ועד ספטמבר 1918 נכבשה ישראל כולה בידי הבריטים. המלחמה הביאה לקץ תקופת השלטון העות'מאני במזרח הים התיכון שנמשכה כ-400 שנה, ולתחילת תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

ההתיישבות הציונית הקיפה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה את ארץ ישראל כולה, מהגליל ועד שפלת יהודה, ולכן גם התגובה הערבית השלילית כלפיה הקיפה את כל חלקי הארץ: בגליל, בחיפה, ביפו ובירושלים. העיתונים "אל-כרמל" ו"פלסטין" ניהלו מסע הסברה נגד הציונות וכך יצרו גורם חדש של שילוב בין המחוזות העות'מאניים השונים של ארץ ישראל. הגורם הציוני, אם כן, השפיע מאוד על התפתחות ההכרה בדבר ייחודה של "פלסטין", עוד לפני המלחמה, אך בעיקר אחריה.[60]

בתקופת המנדט הבריטי 1917–1947[עריכה]

מפת המנדט הבריטי בארץ ישראל
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949 חילקו את הפלסטינים שנמצאו בארץ ישראל בין שלוש מדינות: ישראל, יהודה ושומרון בשליטת ירדן ורצועת עזה בשליטת מצרים.
חיילים בריטים ממוצא הודי עורכים בדיקה לשיחים ערבים ברחובות ירושלים במהלך פרעות תר"פ, אפריל 1920

עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים ב-1917, הפכה ירושלים ממרכזו של מחוז עות'מאני למרכזה המנהלי של הארץ כולה, שהושמה תחת ממשל צבאי נפרד. עקב כך, נתחזקה בציבור הערבי במידה רבה משמעותו של המושג "פלסטין". בתחילת אוקטובר 1918 הגיעו כוחותיו של פייסל בן חוסיין לדמשק, בה הוקם ממשל כיבוש צבאי שפייסל הועמד בראשו, ובציבור הפוליטי הפלסטיני, שעד אז היה אדיש לתנועה הלאומית הערבית, גדלה והלכה התמיכה בתביעה לאחדות עם סוריה. עם התחרות בין צרפת ובריטניה לגבי עתיד השלטון בסוריה והחתירה הצרפתית לשלטון על "סוריה הגדולה", חדר לארץ ישראל המונח "סוריה הדרומית", שהיה שגור בצרפתית, ואומץ על ידי התנועה הלאומית הערבית.[61] הכתרת פייסל למלך סוריה המאוחדת במרץ 1920 עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית ברחבי ארץ ישראל.[62] הפיכת ארץ ישראל ליחידה פוליטית אחת גם הביאה להרחבת השפעתה של האליטה הירושלמית על פני הארץ כולה.[59]

בחורף ה'תר"ף-1920 התרחשו מאורעות תר"פ שבהם תקפו פלסטינים יהודים בגליל ובירושלים. יש הרואים בכך את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל.[63] אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור בתום המאורעות ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.[64] דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של הפלסטינים כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[65] לאחר מאורעות תרפ"א במאי 1921 והתפרצות אלימה בהפגנה נגד הצהרת בלפור בנובמבר אותה שנה, לא היו התפרצויות נוספות עד פרעות תרפ"ט ב-1929.[66]

בשנת 1922, לאחר שהבריטים קיבלו את מנדט חבר הלאומים – ייפוי הכוח, על ארץ ישראל, הם ערכו מפקד אוכלוסין בשטח שהיה נתון למרותם ממערב לנהר הירדן, האזור שבו קיימות מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. לפי המפקד מנו כלל תושבי האזור 757,182 נפש, מהם 590,890 מוסלמים, 83,794 יהודים, 73,024 פלסטינים נוצרים, ו-9,474 אחרים.[67]

מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500–550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600–650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.[68] ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי היה גידול רב באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מאז 1920 וכי הייתה התקדמות רבה גם בסקטור הערבי, כולל הפלחים, שהושגה בחלקה מיבוא ההון היהודי לפלשתינה וכן מהיבטים אחרים של גידול הבית הלאומי היהודי.[69] בדו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית ב-1945, מצאה הוועדה כי בין השנים 1922–1945 צמחה האוכלוסייה המוסלמית מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.[70] הגאוגרף משה ברור עסק במחקרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.[71] עוד הגיע ברור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ומהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון, והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר.

עם תחילת השלטון הבריטי, החליטו הבריטים שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו בערבית במקום בטורקית. החלטה זו הייתה מהפכנית ומחווה לזהות הלאומית הערבית.[72]

ההתארגנות הפוליטית הלאומית של הפלסטינים צמחה מתוך אגודות לאומיות שהורכבו מנכבדים מקומיים, כגון "האגודות המוסלמיות-נוצריות", שהוקמו ב-1918. אלו בחרו צירים לוועידות לאומיות (הקונגרס הערבי-פלסטיני), שבשנת 1920 החלו לבחור את "הוועד הפועל הערבי"כארגון קבוע, בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי המועצה המוסלמית העליונה, וכן בדומה היו גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים גם ארגונים כלכליים, מקצועיים ותרבותיים. בסוף שנת 1923 הציעה ממשלת המנדט להנהגה הערבית להקים "סוכנות ערבית", כנציגות מוכרת רשמית, בדומה לסוכנות היהודית, אולם הצעה זו נדחתה בתוקף, כחלק מהמדיניות ההנהגה להתנגד לכל הצעה שביססה את חוקת הארץ על הכרה בהצהרת בלפור ובהתחייבות לסייע לבית הלאומי היהודי.[73]

החל מסוף מלחמת העולם הראשונה, עשו הפלסטינים שימוש במרד הערבי של השריף חוסיין בן עלי באימפריה העות'מאנית, וכמו הערבים בסהר הפורה כולו, טענו כי הצטרפו אליו והתבססו על כך לא מעט בתביעתם לעצמאות. אלא שהידיעות על הניצחונות הטורקיים על היוונים באנטוליה בספטמבר 1922 עוררו התלהבות בקרב הפלסטינים ומוסטפא כמאל אטאטורק נתפס כמושיע האסלאם. גל השמחה הזה היה ביטוי לרגש אהדה מוסלמי לטורקים. ניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל. בנובמבר שיגר הוועד הפועל הערבי משלחת לאיסטנבול ולוועידת השלום בלוזאן, כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית.[74]

בשנות ה-20 נוצרה יריבות בין המועצה המוסלמית העליונה ובין הוועד הפועל הערבי, שהתפרק בשנת 1934, השנה שבה מת מוסא כאט'ם אל-חוסייני. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד התגבשו מפלגות מדיניות, אך הן לא מילאו תפקיד חשוב.

משפחת סכאכיני, משפחה ערבית-נוצרית, בפתח ביתה בשכונת קטמון בירושלים, שלהי שנות ה-30

בעקבות ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים, הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה, כיושב ראש הוועד. בסתיו 1936 נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים") היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שהפך לקיצוני. כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבדות של הערבים היה גדול ממספר האבדות של היהודים והבריטים. באוקטובר 1937, לאחר רצח מושל הגליל לואיס אנדרוס, פוזר הוועד הערבי העליון והוצא אל מחוץ לחוק על ידי השלטונות, וראש הוועד, אמין אל-חוסייני, נמלט ללבנון.

שנות המרד הערבי הגדול, 1936–1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הפלסטינים היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית, שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מאדולף היטלר שגרמניה תשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. בזמן מלחמת העולם השנייה התנדבו לצבא הבריטי 6,000 ערבים פלסטינים בלבד. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלסטינית משותפת במבצע אטלס. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945 חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים כללו ניסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ותעמולה.

הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל-חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו בעמדות הקיצונים שבקרב הפלסטינים.

סיום המנדט ומלחמת העצמאות[עריכה]

לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1938
עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ראש "כנופיה" במהלך המרד הערבי הגדול ומפקד הכוחות הפלסטינים באזור ירושלים במלחמת העצמאות

הממשלה הבריטית, אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באמצעים דיפלומטיים החליטה, בסופו של דבר, להחזיר את כתב המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות. האו"ם ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקו"פ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. הוועדה המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי, מדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו שוות בגודלן בערך. ההמלצה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, חלקה את השטח בין הצדדים. המדינה היהודית הייתה בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב, והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא תהיה רציפה בשטחה. כמו כן, לפי ההצעה ירושלים ובית לחם הושמו תחת שליטת האומות המאוחדות.

אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. אף על פי כן, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל והנהגתו קיבלו את התוכנית. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים באותה עת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל, ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.

חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים.[75] מיד לאחר הכרזת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות. המלחמה נערכה בין ארגונים חמושים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב, לבין היישוב היהודי ומתנדבים מחוץ לארץ, וכללה פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה, ובשלב מאוחר יותר גם ניסיונות השתלטות על יישובים. בהיסטוריוגרפיה הרבה של המלחמה, נחלקו ההיסטוריונים בהבנתה; יש הרואים בה מלחמת אזרחים, ויש הרואים בה מלחמה בין לאומים שונים על כברת ארץ אחת. עם זאת ניתן לאפיין את המלחמה ב-2 שלבים עיקריים - הראשון עיקרו קרבות בין יהודים לפלסטינים עד הכרזת המדינה, והשני הוא המלחמה של מדינת ישראל עם צבאות ערב מהכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה.

בשל הלחימה העזה, חלק מן הערבים נמלטו מהערים והכפרים בהם ישבו. חלקם נמלטו ליישובים אחרים בתחומי ארץ ישראל וחלקם למדינות ערב סמוכות. חלקם נמלטו מחשש לחייהם ובעקבות הקרבות, חלקם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק מהמקרים גורשו תושבים ערבים מיישוביהם בכוח. המלחמה הסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949.

1948–1967[עריכה]

פליטים פלסטינים עושים דרכם מהגליל, אוקטובר-נובמבר 1948

מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחונה של ישראל, אשר צבאה הדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה היהודית מעבר לגבולות שנקבעו לה בהחלטת עצרת האו"ם. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - רצועת עזה ויהודה ושומרון, עברו לשליטת מצרים וירדן, בהתאמה.

עקב המלחמה, בין 700,000 ו-750,000 ערבים-פלסטינים נמלטו או גורשו מהשטח שנותר בידי מדינת ישראל בסוף המלחמה, והם ידועים בתור פליטים פלסטינים. לדברי בני מוריס, האסון שפקד את הפלסטינים ב-1948 ("הנכבה") היה "ציון דרך חשוב בהיווצרותה של תודעה לאומית אמיתית ורחבה".[43] הפליטים הפלסטינים לא הורשו לחזור לישראל, ובמרבית מדינות ערב, למעט ירדן, הוחלט כי הפליטים וצאצאיהם לא יהיו זכאים לקבל אזרחות. בשנת 1949 הציעה ישראל לאפשר לחלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור, הציעו לאפשר לחלק מהפליטים לשחרר חשבונות בנק קפואים, ולאפשר לכ-100,000 פליטים לחזור לתחומי מדינת ישראל. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. רוב הפליטים עדיין חיים במחנות פליטים ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, מנתה האוכלוסייה הפלסטינית, תושבי קבע ופליטים, כ-1,316,000 נפש, מפוזרים בשישה אזורים: כ-670 אלף ב"גדה המערבית" (כמחצית מכלל האוכלוסייה הפלסטינית), כ-240 אלף ברצועת עזה, 146 אלף במדינת ישראל (מוסלמים ונוצרים בלבד), כ-100 אלף בלבנון, כ-70–80 אלף בעבר הירדן ("הגדה המזרחית") וכ-70 אלף בסוריה. אלפים בודדים עקרו למדינות ערביות מרוחקות יותר, כגון מצרים ועיראק. כ-80% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית, למעלה ממיליון נפש, התגורר באותה שנה בתחומי ארץ ישראל המנדטורית.[76]

במהלך שנות ה-50 העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור יהודה ושומרון. מבצע ישראלי כושל במצרים הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, כאשר בעקבותיו החלה ממשלת מצרים לממן, לאמן ולחמש יחידות פדאיון אשר מנו מתנדבים פלסטינים מרצועת עזה. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל, אשר יצאו מרצועת עזה וממצרים.

לאחר שנים רבות בהן ניהלו יחידות הפדאיון הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת 1964 נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מאז הקמתו ועד סוף שנות השמונים היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 במספר פרטים. האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.

מ-1967 ועד ימינו[עריכה]

יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, במחנה פליטים פלסטיני בדרום לבנון, 1978

במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כבשה ישראל את רמת הגולן מסוריה, את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים ואזור יהודה ושומרון מירדן (כולל מזרח ירושלים). לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע. מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל ושליטת ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה הפכו לסוגיות מרכזיות במוקד המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של התנועה הלאומית הפלסטינית. מספר ארגונים תמכו במאבק מזוין, ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. קרב כראמה ואירועי ספטמבר השחור בירדן תרמו רבות לעלייה בתמיכת הפלסטינית בקבוצות הללו, במיוחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בגלות.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף בהפעלת גל טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות מחוץ לישראל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של אנואר סאדאת ב־1977, במלחמת לבנון הראשונה מצִדה של סוריה ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום. כתוצאה מהכרה זו הוקמו יחידות של צבא השחרור הפלסטיני בכל צבאות ערב. ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטיות, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מאפשרת לאש"ף לפנות גם לערוצים דיפלומטיים, ונותנת הכשרה גם למדיניות של התפשרות.

ב-27 בינואר 1976 הטילה ארצות הברית וטו באו"ם, על הצעה ערבית להכיר בזכות הפלסטינים למדינה.[77]

ב־1977 הציע אנואר סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

ב-1982 פלשה ישראל ללבנון ותקפה ארגוני מחבלים פלסטינים שהתרכזו באזור שכונה בישראל "פתחלנד". צה"ל כבש שטח נרחב בלבנון והשתלט גם על עיר הבירה ביירות. במהלך המלחמה נהרגו רבים מאנשי אש"ף בלבנון, והאחרים גורשו לתוניס. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1985 לקו רצועת הביטחון במטרה להגן על יישובי הצפון, ונסוג שוב אל קו הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה נגד השלטון הישראלי, אשר התבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי דקירה ופיגועי ירי. בסוף 1987 מנתה האוכלוסייה הפלסטינית בכללותה, בארץ ישראל ומחוצה לה, כ-4.6 מיליון נפש.[78]

בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, שבעקבותיהם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בריכוזי האוכלוסייה שלהם ביהודה ושומרון. הוקמה הרשות הפלסטינית, בראשה עמד מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הסכמי אוסלו לא הצליחו להוביל להקמת המדינה הפלסטינית מסיבות שונות.

ב־27 בספטמבר 2000 החלו מאורעות הדמים שנודעו כאינתיפאדה השנייה, התקוממות אלימה נגד ישראל. היא כללה בתחילתה פעולות מחאה עממיות, אך במהרה הפכו פעולות טרור, לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות נגד תושבי ישראל. ישראל מצדה הרחיבה את השימוש ב"סיכול ממוקד", קרי חיסול מתוכנן של פעילי ארגוני הטרור. האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי הרוגים ופצועים, בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם מיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.

במהלך תוכנית ההתנתקות שבוצעה באוגוסט 2005 מדינת ישראל פינתה את ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון באורח חד-צדדי וללא הסכם.

בינואר 2006 ניצח חמאס לראשונה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ונציגו התמנה לרשות ממשלת הרשות. בעקבות כך גברו החיכוכים בינו לבין פת"ח, ששמר על השליטה בכוחות המזוינים של הרשות, עד שביוני 2007 השתלט חמאס על רצועת עזה. מאז הרצועה בשליטתו, בעוד שטחי הרשות ביהודה ושומרון בשליטת הגופים הכפופים לנשיא הרשות אבו מאזן.

בשמונת החודשים שבין מאי 2018 לבין ינואר 2019[79] היגרו מחוץ לרצועת עזה כ-20,000 פלסטינים[80] בשל המצב הכלכלי הקשה שהתקיים ברצועה באותה העת (53% אבטלה), תוך כדי תשלום של 1000 או 1500 דולר כדי שייקבע לאדם מועד ההגירה, רובם הביע רצון להגיע למדינות סקנדינביה ולמערב אירופה אולם היגרו בעיקר לאיסטנבול. לפי "ידיעות אחרונות" בארבעת החודשים הראשונים שבהם מעבר רפיח היה פתוח בשנת 2018 (מאי-ספטמבר) יצאו דרכו 36,000 תושבים מהרצועה - אך עד 13 בינואר 2019 שבו אליה רק 17,000 איש. כלומר, כמעט כל אדם שני שיצא בפרק הזמן הזה מרצועת עזה, בחר להגר ממנה ליעד אחר בעולם. גם מצבם של הפליטים הפלסטינים בלבנון קשה, וגם שם מתקיימת הגירה, בעזרת רשתות מבריחים. ועדת הדיאלוג הפלסטיני-לבנוני העריכו במחצית השנייה של 2018 את מספר המהגרים בכ-1500. במהלך מחאות במחנות הפליטים בתקופה זו האשימו הפלסטינים את לבנון במהלכים שונים שנועדו לעודד הגירה.[81]

דמוגרפיה[עריכה]

מדינה/אזור אומדן אוכלוסייה נכון ל-2014
יהודה ושומרון ורצועת עזה כולל מזרח ירושלים הערכות נעות בין 2,778,000[82] ל-4,700,000[83][84][85]
ירדן 3,000,000[86]
ישראל 1,600,000[87]
צ'ילה 500,000[88][89] שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרושה הבהרה]
סוריה 434,896[90]
לבנון 405,425[90]
ערב הסעודית 327,000[87]
אמריקה 225,000[91]
מצרים 44,200[91]
כווית 40,000 (הערכה)[87]
מדינות אחרות במפרץ הפרסי 159,000[87]
מדינות ערביות אחרות 153,000[87]
מדינות אחרות 308,000[87]

בין השנים 1967–1994 הממשל הצבאי הישראלי בשטחים היה אחראי על מפקדי האוכלוסין וקובץ המרשם של האוכלוסייה הפלסטינית. בהסכמי אוסלו בשנת 1993 הוחלט כי האחריות על מפקדי ומרשם האוכלוסין הפלסטיני תועבר לידי הרשות הפלסטינית והיא באמצעות הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה תעביר את קובץ מרשם האוכלוסין הפלסטיני המתעדכן לידי מנהל האזרחי.[92]

האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת מחוץ ליהודה ושומרון ולרצועת עזה

בהיעדר מפקד אוכלוסין מקיף כולל לכל האוכלוסייה הפלסטינית הפזורה בעולם, והמחלוקת סביב נתוני המפקד ומרשם האוכלוסין של הפלסטינים בטריטוריות אשר היו בעבר חלק מהמנדט הבריטי - איו"ש ורצועת עזה, מסתמכים הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה הפלסטינית על אומדנים. לפי אונר"א בשנת 2015 חיו בירדן 2,117,361 פליטים פלסטינים, רובם אזרחים.[93] בשנת 2009, לבקשת אש"ף, ירדן שללה את אזרחותם של אלפי פלסטיניםשגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרוש מקור].

ההגירה הפלסטינית לדרום אמריקה החלה מסיבות כלכליות אשר היו קיימות בארץ ישראל עוד טרם הסכסוך הערבי-ישראלי. כמחצית מהמהגרים הפלסטינים באמריקה הלטינית חיים בצ'ילהשגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרוש מקור]. באל סלוודור ובהונדורס חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה ובשתי המדינות הללו היו בעבר נשיאים ממוצא פלסטיני (אנטוניו סאקה באל סלבדור ורוברטו קרלוס פלורס בהונדורס). בבליז, בה יש מספר קטן יותר של פלסטינים, יש שר ממוצא פלסטיני - סעיד מוסא. שאפיק ג'ורג' האנדל, הפוליטיקאי ומנהיג הגרילה לשעבר מאל סלבדור, היה בנם של מהגרים פלסטינים.

הגירה חיצונית[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

דת[עריכה]

מתפללים ערבים מוסלמים בכיפת הסלע (צולם ב-2006)

94% מהפלסטינים הם מוסלמים, ו-6% נוצרים.[94]

מבין המוסלמים, 85% הם סונים והאחרים שיעים ואחמדים.

קיימת הגירה משמעותית של פלסטינים נוצרים משטחי ארץ ישראל, עקב התנכלויות מצד המוסלמיםשגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.[דרוש מקור]. אוכלוסיית הפלסטינים הנוצרים בשטחי הרשות הפלסטינית מהווים רק כ-3%. לעומת זאת, רוב הפלסטינים שהיגרו לארצות הברית, אמריקה המרכזית ואירופה הם נוצרים.

ראו גם[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.{| class="toccolours metadata" style="float: left; width:auto; max-width: 175px; font-size: 90%;line-height:110%;padding:0.1em;" |- ! style="text-align: center; padding:0.2em 0.2em 0.2em 0.3em; vertical-align:middle;" colspan="4" | עיינו גם בפורטלים: |- | 

|| פורטל המזרח התיכון

|- | 

|| ההיסטוריה

|-





|}

לקריאה נוספת[עריכה]

  • Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, Columbia University Press, New York, 1997, 309 pp.[95]

קישורים חיצוניים[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת תסריט: היחידה "Sister project links" אינה קיימת.

הערות שוליים[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

  1. ↑ Are Arab Israelis having their political moment?, וושינגטון פוסט, ספטמבר 2019; Netanyahu’s Fate May Depend on Israeli Arab Voters, הניו יורק טיימס, ספטמבר 2019
  2. ↑ סעיף 5, בתוך: יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, עמ' 16.
  3. ↑ זאב גלילי, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח, הגיון בשיגעון, 1 בינואר 2012
  4. ↑ Charles Clermont-Ganneau, “The Arabs of Palestine,” Palestine Exploration Fund Quarterly 7 (1875)
  5. ↑ Assi, S. (2018). The Original Arabs: The Invention of the “Bedouin Race” in Ottoman Palestine. International Journal of Middle East Studies, 50(2), 213–232. doi:10.1017/s002074381800003x
  6. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.H. H. Kitchener, Lieut. R. E., The Arabs in Palestine, Palestine Exploration Quarterly 7, 1875-10-01, עמ' 202-203 doi: 10.1179/peq.1875.022
  7. ↑ 7.0 7.1 שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  8. ↑ מקורות וניתוח של גישה זו בספרו של שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, עמ' 177–181.
  9. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.דוד בן־גוריון, לבירור מוצא הפלחים, פרויקט בן־יהודה, ניו-יורק, קיץ תרע"ז (לוח אחיעבר, שנה ראשונה. עמוד 118–127)
  10. ↑ דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, עמ' 196–198.
  11. ↑ כך גם קבע במאמרו "לבירור מוצא הפלחים" או "לתולדות הפלחים" (אלול תרע"ז). הביוגרף של בן-גוריון, מיכאל בר-זוהר (בן-גוריון, כרך א, פרק יד, עמ' 304; עמ' 604, הערה 7), מכנה אותו "מאמר נשכח" וכותב שבן-גוריון הביא בו "אותות ומופתים כדי לבסס את הנחתו".
  12. ↑ יצחק בן-צבי, אוכלוסינו בארץ, עמ' 39.
  13. ↑ Mor, M. The Second Jewish Revolt: The Bar Kokhba War, 132-136 CE. Brill, 2016. P471/
  14. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  15. ↑ 15.0 15.1 שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  16. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  17. ↑ יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמ' 357.
  18. ↑ ירון דן, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך 5, חלק ג, עמ' 324.
  19. ↑ משה גיל, ההיסטוריה של ארץ־ישראל, כרך 6: שלטון המוסלמים והצלבנים, חלק א, עמ' 49.
  20. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Milka Levy-Rubin, New Evidence Relating to the Process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period: The Case of Samaria, Journal of the Economic and Social History of the Orient 43, 2000, עמ' 257–276
  21. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  22. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  23. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.יצחק בן צבי, שאר ישוב: מאמרים ופרקים בדברי ימי הישוב העברי בא"י ובחקר המולדת, תל אביב: הוצאת דבר, תרפ"ז, עמ' 407
  24. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.The killers of Yatta, The Jerusalem Post | JPost.com, ‏08/07/2016 (בen-US)
  25. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  26. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  27. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Jewish-Roots Arabs in Israel, Israel National News, ‏2009-08-10 (בEnglish)
  28. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  29. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  30. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  31. ↑ 31.0 31.1 שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  32. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  33. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  34. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
  35. ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
  36. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.יצחק שכטר, ‏שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Article_45.5.pdf רישום הקרקעות בארץ-ישראל במחצית השנייה של המאה הי"ט, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, 1987
  37. ↑ בספרו: "תמימים בנכר", בפרק: "מסע תענוגות לארץ הקודש", עמוד 82
  38. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.מעיין הס-אשכנזי, ‏שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Article_116.5.pdf ההגירה הערבית לשרון בתקופת המנדט, קתדרה תמוז, תשס"ה
  39. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Wills De Hass, History, Germany: John of Wurzburg, Reinhold Rohricht edition, 1906, עמ' 41, 69, 258
  40. ↑ Parkes, James William, History of the Peoples of Palestine, Hammondsworth, Great Britain, 1970, p. 212
  41. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Daniel Pipes, The 11th Encyclopædia Britannica on Who Is a Palestinian, Daniel Pipes (בEnglish)
  42. ↑ ברוך קימרלינג, פלסטינים: עם בהיווצרותו (יחד עם יואל שמואל מגדל).
    יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 14–16.
  43. ↑ 43.0 43.1 43.2 בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 194.
  44. ↑ 44.0 44.1 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Who are the Palestinians?, Ynetnews, ‏2010-09-13 (בEnglish)
  45. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.מועצת הביטחון תמשיך היום בדיון, דבר, שגיאה: זמן שגוי
  46. ↑ בן דרור ימיני,יום הנכבה וההונאה, פורסם במעריב, 15 במאי 2010
  47. ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 12: התנועה הערבית הלאומית, עמ' 240.
  48. ↑ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם קורבנות 42
  49. ↑ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 33.
  50. ↑ "מוחסן לעיתון הולנדי: אין עם פלשתינאי". פורסם ב"דבר" ב-4 באפריל 1977.
  51. ↑ אתר nrg, "שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.הפתרון של ד"ר מוטי קידר: שבע אמירויות ביו"ש, באתר nrg‏", שרה העצני-כהן, 8 ביולי 2016
  52. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.רועי וקסלר, הפתרון לסכסוך: איחוד אמירויות פלסטיניות, באתר הארץ, 24 בינואר 2017
  53. ↑ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם צמיחת התנועה הלאומית 4
  54. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, מבוא, עמ' 5.
  55. ↑ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם צמיחת התנועה הלאומית 6
  56. ↑ מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל",סקירה חודשית 1, 1975, עמ' 29.
  57. ↑ יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית, עמ' 15.
  58. ↑ 58.0 58.1 58.2 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.גדי גילבר, ‏שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Article_45.1.pdf מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, עמ' 45-43.
  59. ↑ 59.0 59.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 169.
  60. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, מבוא, עמ' 7.
  61. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 56–59.
  62. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 77.
  63. ↑ נדב שרגאי, "כך הכל התחיל", "ישראל היום", 25 במרץ 2013
  64. ↑ בני מוריס, קורבנות, עמ' 100.
  65. ↑ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13, 16.
  66. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 108–109, 162.
  67. ↑ 1922 Census of Palestine - דו"ח המפקד שנערך ב-23 באוקטובר 1922
  68. ↑ ראו: באתר מיפורום
  69. ↑ מתוך דו"ח ועדת פיל: The Arab population shows a remarkable increase since 1920, and it has had some share in the increased prosperity of Palestine. Many Arab landowners have benefited from the sale of land and the profitable investment of the purchase money. The fellaheen are better off on the whole than they were in 1920. This Arab progress has been partly due to the import of Jewish capital into Palestine and other factors associated with the growth of the National Home. In particular, the Arabs have benefited from social services which could not have been provided on the existing scale without the revenue obtained from the Jews
  70. ↑ דוח הוועדה האנגלו-אמריקאית, פרק רביעי.
  71. ↑ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 2, 1975, עמ' 72–81.
  72. ↑ תום שגב, ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 290.
  73. ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 280–281.
  74. ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 128–129, 131–133.
  75. ↑ תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.
  76. ↑ גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870 (ספטמבר 1989), בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, משרד הביטחון 1996, עמ' 203–204.
  77. ↑ חיים יבין, יובל לישראל
  78. ↑ גד גילבר, מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של הפלסטינים – 1987-1870, עמ' 205.
  79. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.אליאור לוי, שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.articles/0,7340,L-5445874,00.html הבריחה מעזה: התופעה שחמאס מנסה להסתיר את ממדיה, באתר ynet, 13 בינואר 2019
  80. ↑ גל ברגר בתוכנית הפתיחה של "קלמן וסג"ל", כאן 11, 13 בינואר 2019.
  81. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.יאוש והגירה מלבנון ומעזה, הפורום לחשיבה אזורית
  82. ↑ יעקב פייטלסון, התהליכים הדמוגרפיים בארץ ישראל (1800–2013), עדכון נייר העמדה 1, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2013
  83. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.אליאור לוי, שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.articles/0,7340,L-5205206,00.html הלמ"ס הפלסטיני בנתונים עדכניים: 4.7 מיליון חיים בגדה ובעזה, באתר ynet, 28 במרץ 2018
  84. ↑ לאומדנים אחרים ראוPopulation, Housing and Establishment Census-2007, נתונים ראשוניים, באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
  85. ↑ מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.(הקישור אינו פעיל)
  86. ↑ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם קורדסמן
  87. ↑ 87.0 87.1 87.2 87.3 87.4 87.5 Drummond, 2004, p. 50.
  88. ↑ Chile tiene la comunidad palestina más grande fuera del mundo árabe, unos 500.000 descendientes.
  89. ↑ Chile: Palestinian refugees arrive to warm welcome.
  90. ↑ 90.0 90.1 באתר האו"םשגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.(הקישור אינו פעיל)
  91. ↑ 91.0 91.1 Cohen, 1995, p. 415.
  92. ↑ על פי דיון בוועדת משנה של ועד החוץ והביטחון, 7 ביוני 2016
  93. ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.אונר"א, Where We Work - Jordan (באנגלית)
  94. ↑ הנתונים על שייכות דתית של פלסטינים מבוססים על הספר "Culture and Customs of the Palestinians", המוזכר כאן, וכן על מחקר של מכון פיו, המוזכר כאן.
  95. ↑ ביקורת: שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.יוסף נבו, ‏שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Article_92.8.pdf במסעף שרשי הזהות הפלסטינית, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 192-188

שגיאת לואה ביחידה יחידה:בקרת_זהויות בשורה 1016: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). קטגוריה: עזה קטגוריה: רצועת עזה


This article "עזתים" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:עזתים. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

👍🏻 Facebook Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !


Read or create/edit this page in another language[עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.everybodywiki.com/index.php?title=עזתים&oldid=110506"
License CC BY-SA 3.0
Powered by MediaWiki