📝Create a new article
🏭Create a company page
🇬🇧 - in english
🇫🇷 - en français (FR)
🇵🇹 - em português (PT)
🇩🇪 - in deutsch (DE)
🇯🇵 - 日本語で (JA)

You can edit almost every page by Creating an account. Otherwise, see the FAQ.

סמכויות בג"ץ והדיון הציבורי

מתוך EverybodyWiki Bios & Wiki
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

סמכויות בג"ץ הן נושא מרכזי בשיח הציבורי והמשפטי בישראל, המהווה חלק בלתי נפרד מהדיון על מבנה הדמוקרטיה במדינה, על איזון הרשויות ועל שמירת זכויות האדם. בג"ץ, בית המשפט הגבוה לצדק, פועל כערכאה עליונה לביקורת שיפוטית על פעולות הרשות המבצעת, החלטות מנהליות ולעיתים גם חקיקה. תפקידו המרכזי הוא להבטיח כי פעולות המדינה יתבצעו בהתאם לעקרונות שלטון החוק ולמנוע פגיעות בלתי חוקיות בזכויות האזרח.[1][2][3][4][5]

מאז הקמתו בשנת 1948, בג"ץ נתפס כגורם קריטי להבטחת עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק. בפסיקותיו הראשונות התמקד בג"ץ בנושאים מנהליים וטכניים, אך עם הזמן התרחבה תחולתו לתחומים מגוונים, כולל סוגיות חוקתיות, ביטחוניות, כלכליות וחברתיות.[1][2][4]

אחת הנקודות המרכזיות בהתפתחות סמכויות בג"ץ הייתה "המהפכה החוקתית" של שנות ה־90, שבה נקבע כי חוקי היסוד של מדינת ישראל מהווים למעשה חוקה גמישה, ובכך העניקו לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים שאינם עומדים באמות המידה שלה.[6][7]

הדיון הציבורי סביב סמכויות בג"ץ הפך בעשורים האחרונים לאחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת בישראל. תומכי בג"ץ מדגישים את תרומתו להגנה על זכויות המיעוטים, שמירה על חירויות הפרט ובלימת עריצות הרוב.[8] לעומתם, מבקרי בג"ץ טוענים כי הרחבת סמכויותיו פוגעת בעקרון ריבונות העם, מערערת את האיזון בין הרשויות ויוצרת מצב שבו שופטים שאינם נבחרים מכריעים בנושאים שנויים במחלוקת פוליטית וחברתית.[9][10] הדיון בסוגיית סמכויות בג"ץ משקף את המתח המתמיד בין הצורך בבלמים ואיזונים במערכת הדמוקרטית לבין החשש מפני ריכוז סמכויות רב מדי בידי רשות אחת, בין אם היא נבחרת או שיפוטית.[2][11] שאלת האיזון הנכון בין הרשויות נותרת פתוחה, וממשיכה לעורר דיון ציבורי, פוליטי ומשפטי סוער בישראל.[9][12]

התפתחות בג"ץ[עריכה]

הקמת בג"ץ וסמכויותיו הראשוניות[עריכה]

בג"ץ, כבית המשפט הגבוה לצדק, הוקם בשנת 1948 במסגרת מערכת המשפט בישראל. הוא היווה חלק בלתי נפרד מבית המשפט העליון, אך הוגדר כערכאה ייחודית שמטרתה לטפל בעתירות ישירות נגד רשויות המדינה, גופים ציבוריים ובעלי תפקידים מנהליים. חוק המעבר (תש"ט) קבע את מעמדו וסמכויותיו של בג"ץ, שהושפעו במידה רבה ממסורת המשפט המנדטורי, אשר הונהגה בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.[13]

בתחילת דרכו פעל בג"ץ בעיקר כגוף מנהלי, אשר דן בעניינים טכניים או מנהליים, כגון סכסוכי קרקע, חוזים ציבוריים וניהול הליכי בחירות מקומיות. לדוגמה, בפסק הדין המוקדם בפרשת "יעקובוביץ' נגד המושל הצבאי" (1949), נדחתה עתירה של אזרח ערבי שביקש לשוב לביתו שנכבש במלחמת העצמאות, תוך הסתמכות על הנורמות המשפטיות של אותה תקופה.[14] פסיקה זו שיקפה את קו הפעולה הזהיר של בג"ץ בראשיתו, כאשר נמנע מעיסוק בסוגיות פוליטיות רגישות.[15]

התרחבות תחום הפעולה בשנות ה־50 וה־60[עריכה]

לאורך שנות ה־50 וה־60 החל בג"ץ לעסוק בסוגיות רחבות יותר, אשר נגעו לאיזון בין סמכויות הממשלה לזכויות האזרח. בתקופה זו נחקקו חוקים ראשונים שנועדו לעגן את עקרונות היסוד של המדינה, ובג"ץ החל לעצב את מעמדו כגוף המגן על זכויות אדם. פרשת "קול העם" (1953) מהווה נקודת מפנה משמעותית. בפסק דין זה, בג"ץ ביטל החלטת ממשלה למנוע הפצת עיתון בטענה לפגיעה בביטחון המדינה, וקבע כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד החיונית לקיומה של דמוקרטיה.[16]

פסיקות אחרות בתקופה זו עסקו בסוגיות כמו שוויון זכויות, זכויות עובדים וחופש ההתאגדות. דוגמה נוספת היא בג"ץ ברגמן נגד שר האוצר (1969), שבו קבע בג"ץ כי חוק מימון מפלגות סותר את עקרון השוויון בבחירות, בהתאם לחוק יסוד: הכנסת.[17]

המעבר לעידן החוקתי – שנות ה־90[עריכה]

שנות ה־90 סימנו שלב מכריע בהתפתחות בג"ץ, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק בשנת 1992. חוקים אלו העניקו מעמד חוקתי לזכויות יסוד, וקבעו כי חקיקה עתידית שתפגע בזכויות אלו תידרש לעמוד במבחנים של פסקת ההגבלה – על הפגיעה להיות לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.[18][19]

בפסק דין בנק המזרחי (1995), בראשות הנשיא אהרן ברק, בג"ץ קבע כי חוקי היסוד מהווים חוקה גמישה, וכי בית המשפט מוסמך לפסול חוקים הסותרים את עקרונותיהם.[20][21] פסיקה זו, שכונתה "המהפכה החוקתית", הרחיבה את תפקידו של בג"ץ כמגן על זכויות אדם במדינה, אך גם עוררה דיון ציבורי סוער על יחסי הכוחות בין הרשויות.[22][23]

התרחבות תחום השפיטות[עריכה]

מאז שנות ה־90, בג"ץ הרחיב את הדיון לתחומים שבעבר נחשבו "לא שפיטים", כגון מדיניות ביטחון, יחסי דת ומדינה, חלוקת משאבים ציבוריים ואפילו סוגיות פוליטיות פנימיות.[24][25]

למשל, בפסק הדין בפרשת "התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ראש ממשלת ישראל" (1993), בג"ץ קבע כי יש לו סמכות להתערב בהחלטת ממשלה הנוגעת למינוי בכירים, תוך שימוש בעקרון הסבירות.[26][27]

המגמה של הרחבת השפיטות עוררה ביקורת מצד גורמים שטענו כי בג"ץ נוטל לעצמו סמכויות שאינן שייכות לרשות השופטת.[28][29]

מנגד, תומכי המהלך מדגישים כי התערבות בג"ץ נחוצה כדי להבטיח שמירה על שלטון החוק והגנה על האינטרסים הציבוריים.[30][31]

רקע לביקורת הציבורית בנושא המהפכה החוקתית[עריכה]

בשנות ה־90 התחוללה בישראל "מהפכה חוקתית", שהובלה על ידי הכנסת בחקיקת חוקי היסוד ועל ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בפרשנותו להם.[32][33]

מהפכה זו שינתה את מעמדו ותפקידו של בג"ץ באופן מהותי, והקנתה לו סמכויות נרחבות יותר מהמקובל במערכות משפט רבות בעולם.[34]

ברק, בגישתו המשפטית החדשנית, העניק לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק מעמד חוקתי עליון, שאיפשר לבית המשפט לפסול חוקים שאינם עומדים באמות המידה שנקבעו בחוקים אלו.[35][36]

תפיסה זו, אשר נוסחה לראשונה בפסק דין בנק המזרחי בשנת 1995, עוררה מחלוקות ציבוריות ומשפטיות רבות, שהמשיכו לעצב את הדיון הציבורי עד ימינו.[37][38]

עקרונות המהפכה החוקתית[עריכה]

במהלך המהפכה החוקתית, בג"ץ אימץ מספר עקרונות מפתח אשר שינו את פני המשפט החוקתי בישראל:

  • עליונות חוקי היסוד: בג"ץ קבע כי חוקי היסוד הם מסמך עליון במדרג הנורמות המשפטיות, והם גוברים על חוקים רגילים.[39][40]
  • ביקורת שיפוטית על חקיקה: לראשונה בישראל, נקבע כי לבית המשפט יש סמכות לפסול חוקים שאינם עומדים באמות המידה החוקתיות.[37][41]
  • מלוא כל הארץ משפט: ברק הדגיש את עקרון השפיטות, שלפיו אין תחום ציבורי או מדיני שנמצא מחוץ להישג ידו של בית המשפט, כל עוד מדובר בסוגיות שיש להן היבט חוקי.[42][43]

גישה זו נחשבת לאחת הדרמטיות בתולדות מערכת המשפט בישראל, אך היא גם עוררה ביקורת רבה בשל השלכותיה על האיזון בין הרשויות.[44]

טיעונים בעד המהפכה החוקתית[עריכה]

תומכי המהפכה החוקתית טוענים כי היא הייתה צעד הכרחי לחיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק במדינה שבה אין חוקה פורמלית.[45] לטענתם, המהפכה העניקה לבית המשפט כלים להגן על זכויות האדם מפני פגיעות אפשריות מצד הכנסת והרשות המבצעת, במיוחד במצבים שבהם רוב פוליטי עלול לנצל את כוחו לרעה.[46]

בנוסף, הם מדגישים כי בג"ץ הפך למנגנון ביקורת חיוני במדינה רב־תרבותית ורבת מתחים כמו ישראל.[47] פסיקות בג"ץ בנושאים כמו זכויות מיעוטים, חופש הביטוי ושוויון מגדרי מדגישות את חשיבותו בהבטחת ערכים דמוקרטיים במדינה.[48]

טיעונים נגד המהפכה[עריכה]

מבקרי המהפכה טוענים כי היא בוצעה ללא דיון ציבורי נרחב וללא אישור משאל עם, ובכך חסרה לגיטימציה דמוקרטית.[49] הם מוסיפים כי המהלך העניק לשופטים סמכויות שאינן פרופורציונליות לעקרון ריבונות העם, בכך ששופטים שאינם נבחרים על ידי הציבור הפכו לגורם מכריע בנושאים בעלי משמעות פוליטית וחברתית רחבה.[50]

הביקורת מתמקדת גם בשימוש הנרחב של בג"ץ בעילות עמומות, כגון עילת הסבירות, אשר מאפשרות התערבות בהחלטות מדיניות ומנהליות רחבות היקף.[51] לטענת המבקרים, שימוש בעילות אלו מוביל לעיתים להתערבות שיפוטית שאינה נדרשת, מה שפוגע באיזון בין הרשויות ובאמון הציבורי בבתי המשפט.[52]

דוגמאות לפסיקות שנויות במחלוקת[עריכה]

  • פסק־דין חוק טל (2006) – בג"ץ פסל את חוק טל, שנועד להסדיר את מעמד תלמידי הישיבות, בטענה שהוא פוגע בעקרון השוויון. פסיקה זו עוררה מחלוקת עמוקה בין המגזר החרדי לציבור הכללי.[53]
  • פסיקות על מימון מפלגות (1997) – בג"ץ פסל תיקונים לחוק מימון מפלגות שהעניקו יתרון למפלגות גדולות, בטענה שהם פוגעים בעקרון השוויון בבחירות.[54]
  • שימוש בעילת הסבירות – במקרים כמו פסילת מינוי אריה דרעי לשר (1993), השתמש בג"ץ בעילת הסבירות כבסיס לפסילת החלטות ממשלה, דבר שעורר ביקורת מצד גורמים שטענו כי מדובר בהתערבות יתר בהחלטות נבחרי הציבור.[55]
  • מדיניות הגירה – בג"ץ פסל חוקים שנועדו להגביל את כניסתם של מהגרים ומבקשי מקלט, בנימוק שהם פוגעים בזכויות אדם. תומכים רואים בכך שמירה על ערכים אוניברסליים, בעוד מבקרים טוענים כי מדובר בפגיעה במרקם החברתי וביכולת המדינה לקבוע מדיניות.[56]

מורשתו של אהרן ברק[עריכה]

אהרן ברק נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על מערכת המשפט הישראלית, אך הוא גם נותר דמות שנויה במחלוקת. תומכיו רואים בו את "אבי המשפט החוקתי" של ישראל, אשר יצר תשתית משפטית להגנה על זכויות יסוד.[57] הם מציינים את תרומתו להגנה על עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק, במיוחד במדינה ללא חוקה פורמלית.[58]

לעומתם, מתנגדיו טוענים כי המהפכה החוקתית שהוביל פגעה באיזון בין הרשויות. הם מדגישים כי גישתו הרחיבה את סמכויות בית המשפט יתר על המידה, לעיתים על חשבון עקרון ריבונות הכנסת.[59] המבקרים מזהירים כי גישתו פתחה פתח להתערבות רחבה מדי של בית המשפט בנושאים פוליטיים, חברתיים וכלכליים, מה שהוביל לביקורת ציבורית נרחבת.[60]

המהפכה החוקתית ממשיכה לעמוד במרכז הדיון הציבורי בישראל, ומעלה שאלות מהותיות על היחסים בין הרשויות, על ריבונות הכנסת ועל אופייה של הדמוקרטיה הישראלית.[61]

עמדות מרכזיות בדיון הציבורי[עריכה]

הדיון הציבורי בסוגיית סמכויות בג"ץ משקף את המתח המתמשך בין תומכי בג"ץ לבין מבקריו. בעוד שתומכיו רואים בו מוסד הכרחי להבטחת שלטון החוק והגנה על זכויות אדם, מבקריו מזהירים מפני ריכוז כוח רב מדי בידי גוף שאינו נבחר על ידי הציבור.

תומכי בג"ץ טוענים כי בית המשפט העליון מהווה בלם חשוב מול פעולות שרירותיות של הרשויות המחוקקות והמבצעות. הם מציינים את תרומתו של בג"ץ להגנה על זכויות מיעוטים ושמירה על עקרונות הדמוקרטיה במדינה רב־תרבותית כמו ישראל.[62] כמו כן, הם מדגישים את תפקידו כערכאה המספקת יציבות משפטית במדינה שבה אין חוקה פורמלית.[63]

מצד שני, מבקרי בג"ץ מזהירים מפני פגיעה בעקרון ריבונות העם, בטענה כי סמכויותיו המורחבות של בג"ץ מאפשרות לו להתערב בתחומים שאמורים להיות בידי הרשויות הנבחרות. ביקורת זו מתמקדת גם בכך שבית המשפט משתמש בעילות רחבות כמו עילת הסבירות, אשר מעניקות לו שיקול דעת נרחב מדי.[64] בנוסף, מבקרי בג"ץ טוענים כי השופטים מייצגים אליטות משפטיות שאינן משקפות בהכרח את ערכי הציבור הרחב.[65]

טיעונים בעד הרחבת סמכויות בג"ץ[עריכה]

  • הגנה על זכויות המיעוטים: תומכי בג"ץ מדגישים את תפקידו החיוני בהגנה על קבוצות מיעוט ואוכלוסיות מוחלשות מפני עריצות הרוב. פסיקות כמו "בג"ץ מילר נגד שר הביטחון (1995)" קידמו שוויון מגדרי ושימשו בסיס לתקדימים רחבי היקף בתחום זכויות האדם.[66]
  • שמירה על שלטון החוק: בג"ץ נתפס כבלם מול פעולות ממשלה שעלולות לחרוג מגבולות החוק. באמצעות ביקורת שיפוטית, בג"ץ מבטיח כי הרשויות המבצעות והמחוקקות פועלות במסגרת החוק ומקדמות מדיניות תוך שמירה על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה.[67]
  • מניעת פוליטיזציה של זכויות יסוד: תומכי בג"ץ טוענים כי מעורבותו בנושאים רגישים נועדה להבטיח שהזכויות החוקתיות לא ייפגעו עקב לחצים פוליטיים זמניים. לדוגמה, בג"ץ ביטל החלטות שהגבילו את חופש הביטוי והעיתונות, כפי שנעשה בפרשת "קול העם" (1953). פסק דין זה הוגדר כאבן דרך בהגנה על זכויות יסוד במדינה צעירה ומתפתחת.[68]
  • מערכת מאוזנת במדינה ללא חוקה: בהיעדר חוקה פורמלית בישראל, תומכי בג"ץ מדגישים את חשיבותו כגוף המבטיח שמירה על עקרונות דמוקרטיים. בג"ץ משמש כמעין "מגן חוקה" במדינה שבה חוקי היסוד מהווים תחליף לחוקה פורמלית.[69]

טיעונים נגד הרחבת סמכויות בג"ץ[עריכה]

  • ערעור על עקרון ריבונות העם: מבקרי בג"ץ טוענים כי הרחבת סמכויותיו פוגעת בריבונות הכנסת, שנבחרת על ידי הציבור. הם מדגישים כי שופטים, שאינם עומדים לבחירת העם, מקבלים החלטות הרות גורל שאינן משקפות בהכרח את רצון הבוחר. הביקורת מתמקדת בטענה שבית המשפט לעיתים קרובות פועל על פי ערכים והשקפות של אליטה משפטית, שעלולות להיות מנותקות מעמדות רוב הציבור.[70] לדוגמה, פסיקות בג"ץ בנושא חוק הלאום עוררו ויכוח ציבורי רחב על תפקידו של בג"ץ בקביעת מדיניות לאומית.[71]
  • שלטון אליטות: לפי הטענה, בג"ץ מייצג קבוצת אליטות חברתיות־משפטיות, שערכיה אינם חופפים את אלו של רוב הציבור. מבקרי בג"ץ מצביעים על כך שהרכב השופטים וגישתם לעיתים מבוססים על השקפות עולם ליברליות, אשר אינן משקפות את מגוון הדעות הקיים בחברה הישראלית. הדבר מתבטא בפסיקות הנוגעות לנושאים חברתיים ופוליטיים רגישים, כמו יחסי דת ומדינה וזכויות מיעוטים.[72] לדוגמה, בג"ץ פסל חוקים הנוגעים למימון מוסדות חינוך חרדיים, מהלך שעורר ביקורת על ניתוק בית המשפט מהשקפות המגזר החרדי.[73]
  • חוסר אחריותיות: בניגוד לפוליטיקאים, העומדים לבחירות ומבוקרים על ידי הציבור, שופטי בג"ץ אינם נושאים באחריות ציבורית ישירה להחלטותיהם. מבקרים טוענים כי מצב זה עלול להוביל לשימוש בלתי מבוקר בסמכויות, תוך שהם מתמקדים בתקדימים חוקתיים במקום ברצון הבוחר.[74] לטענת המבקרים, העובדה ששופטים אינם מחויבים להציג את החלטותיהם בפני הציבור הרחב יוצרת ניתוק בין ההכרעות השיפוטיות לבין ההשלכות החברתיות והפוליטיות שלהן.[75]
  • התערבות יתר בנושאים פוליטיים: בג"ץ עוסק לעיתים בהחלטות שנויות במחלוקת פוליטית, דבר שעלול, לפי מבקריו, לערער את מעמדו כמוסד משפטי ולהגביר את תחושת הניכור של הציבור כלפיו.[76] דוגמאות לכך כוללות החלטות בנושאים רגישים כמו מינויי בכירים בממשלה ופסילת חוקים הקשורים להגירה, שהובילו לביקורת מצד מחוקקים שטענו כי בג"ץ חורג מסמכויותיו.[77] המבקרים מדגישים כי כאשר בג"ץ מתערב בסוגיות פוליטיות מובהקות, הוא עלול להיתפס כגורם שאינו נייטרלי, וככזה הפוגע בעקרון ההפרדה בין הרשויות.[78]

סיכום[עריכה]

העמדות השונות בדיון הציבורי משקפות תפיסות מנוגדות לגבי תפקידו של בג"ץ במערכת הדמוקרטית. בעוד תומכיו מדגישים את חשיבותו בהבטחת זכויות האדם והבלמים מול עריצות הרוב, מבקריו מזהירים מפני ריכוז סמכויות יתר ומהתערבות יתר בנושאים פוליטיים.[79] הדיון הציבורי והמשפטי משקף את המתח המתמיד בין הצורך ברשות שופטת חזקה ועצמאית לבין החשש מפני ערעור האיזון בין הרשויות.[80] הוויכוח על סמכויות בג"ץ נותר סוגיה מרכזית בעיצוב פני הדמוקרטיה הישראלית, תוך שהוא מעורר דיון ער גם על מקומו של בית המשפט בעיצוב מדיניות ציבורית ובשמירה על עקרונות שלטון החוק.[81]

דוגמאות היסטוריות והשוואתיות[עריכה]

סוגיית סמכויות בג"ץ והשפעתן אינה ייחודית לישראל, והיא מהווה חלק משיח רחב במדינות רבות בעולם. בחלק זה נפרט דוגמאות היסטוריות והשוואתיות המדגימות כיצד מערכות משפט שונות התמודדו עם סוגיות של ריכוז סמכויות שיפוטיות, הצלחתן והקשיים שהתעוררו לאורך הדרך.[82] דוגמאות אלו מצביעות על מגוון הגישות והאתגרים הנלווים לעיצוב מערכת היחסים בין הרשויות, תוך התמקדות במקרים ספציפיים בעלי השפעה משפטית וחברתית משמעותית.[83]

דוגמאות היסטוריות של שימוש לרעה בכוח שיפוטי[עריכה]

דוגמאות להישגים של מערכות משפט[עריכה]

  • פסק דין בראון נגד מועצת החינוך (1954), ארצות הברית: בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע כי הפרדה גזעית בבתי הספר הציבוריים מנוגדת לחוקה. פסיקה זו ביטלה את תקדים "פלסי נגד פרגוסון" (1896) והיוותה נקודת מפנה במאבק לזכויות האזרח בארצות הברית.[87]
  • בג"ץ קול העם (1953), ישראל: בג"ץ ביטל החלטת ממשלה למנוע את הפצת העיתון "קול העם", וקבע כי חופש הביטוי הוא זכות יסוד המוגנת גם במצבים של מתח ביטחוני. פסיקה זו נחשבת לאחת מאבני הדרך של ההגנה על זכויות האדם בישראל.[88]
  • פסק־דין אליס מילר נגד משרד הביטחון (1995), ישראל: בפסיקה זו, בג"ץ קבע כי על נשים להתקבל לקורס טיס בצה"ל, פסיקה שסללה את הדרך לשוויון מגדרי בשירות הצבאי בישראל.[89]

השוואה בין־לאומית[עריכה]

  • קנדה: במערכת המשפט הקנדית, חוקת המדינה כוללת מנגנון של "פסקת התגברות" המאפשרת לפרלמנט לאשר חוקים שנפסלו על ידי בית המשפט העליון, בתנאי שצוין במפורש כי מדובר בהוראה זמנית שתחול למשך חמש שנים בלבד. מנגנון זה יוצר איזון בין סמכויות הרשות המחוקקת למערכת המשפט.[90]
  • בריטניה: בבריטניה, בית המשפט העליון פועל בגישה שמרנית יחסית. הוא רשאי להצהיר על אי־התאמה של חוקים לזכויות האדם, אך אינו רשאי לבטל חקיקה של הפרלמנט. המודל הבריטי מבוסס על עקרון ריבונות הפרלמנט, שנחשב לעקרון יסוד במערכת הדמוקרטית הבריטית.[91]
  • גרמניה: בית המשפט החוקתי בגרמניה מתמקד בעיקר בבחינת חוקים פדרליים ביחס לחוקה, ואינו מתערב בהחלטות מנהלתיות יומיומיות. המודל הגרמני נחשב למבוקר ומוגבל יחסית, ומניח דגש על חקיקה כגורם מכריע במערכת הדמוקרטית.
  • ארצות הברית: בית המשפט העליון בארצות הברית נחשב לגורם מרכזי בשמירה על החוקה ובביקורת שיפוטית על חוקים, אך תחומי השפיטות מוגבלים לעיתים קרובות לנושאים חוקתיים, ולא להחלטות מדיניות יומיומיות. עם זאת, פסיקותיו, כמו בעניין "רו נגד ווייד" (1973), עוררו לא פעם מחלוקות פוליטיות עמוקות.[92]

מסקנות מהשוואות היסטוריות ובינלאומיות[עריכה]

ההשוואה ההיסטורית והבינלאומית מראה כי ריכוז כוח שיפוטי רב מדי עלול להוביל לתוצאות מזיקות, אך גם להצלחות משמעותיות. הדוגמאות מארצות הברית, גרמניה, בריטניה וקנדה מדגישות את הצורך באיזון בין סמכויות הרשות השופטת לבין הרשויות המחוקקת והמבצעת. ישראל, הנמצאת בין המודלים השונים, ממשיכה להתמודד עם האתגר של יצירת מערכת מאוזנת, שתשמור על זכויות היסוד לצד שמירה על ריבונות העם ואיזון הרשויות.[91][93][94]

מבט השוואתי[עריכה]

סוגיית סמכויות בתי המשפט העליונים אינה ייחודית לישראל, ומשטרים דמוקרטיים ברחבי העולם מציגים מגוון גישות לעיצוב מערכת היחסים בין הרשות השופטת לרשויות המחוקקות והמבצעות. הגישות נבדלות במידת העצמאות של בתי המשפט, בסמכויות הביקורת השיפוטית ובאיזונים הקיימים בין הרשויות. פרק זה מציג מבט מעמיק על המודלים הנהוגים במדינות דמוקרטיות שונות, תוך הדגשת ההבדלים והמשמעויות שלהם.[91][93][94]

ארצות הברית[עריכה]

בית המשפט העליון של ארצות הברית הוא אחד מבתי המשפט המשפיעים ביותר בעולם, עם מסורת משפטית ארוכת שנים של ביקורת שיפוטית. מאז פסק הדין בעניין מרבורי נגד מדיסון (1803), נקבע כי בית המשפט מוסמך לבטל חוקים הסותרים את החוקה. עקרונות מרכזיים במערכת האמריקאית כוללים:

  • ביקורת חוקתית בלבד: בית המשפט עוסק בעיקר בניתוח חוקתיות של חוקים ופחות בהתערבות ישירה במדיניות.[92]
  • זכות עמידה מוגבלת: רק עותרים המוכיחים שנפגעו באופן ישיר יכולים להביא עניין בפני בית המשפט.[95]
  • הפרדה חזקה בין הרשויות: השופטים ממונים על ידי הנשיא ומאושרים על ידי הסנאט, אך אינם נתונים לפיקוח פרלמנטרי לאחר מינויים.[96]

למרות המגבלות, פסיקות בית המשפט העליון, כמו "בראון נגד מועצת החינוך" (1954) שביטלה את ההפרדה הגזעית,[87] ו"רו נגד וייד" (1973) שהתירה הפלות,[92] עוררו מחלוקות פוליטיות וחברתיות עמוקות. בשנים האחרונות, החלטות כמו ביטול ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה מלאכותית (2022)[97] חיזקו את הוויכוח סביב תפקידו של בית המשפט בחברה.

קנדה[עריכה]

במערכת המשפט הקנדית, בית המשפט העליון מחזיק בסמכויות ביקורת שיפוטית דומות לאלו של ארצות הברית, אך עם מנגנונים ייחודיים המאזנים את כוחו:

  • פסקת ההתגברות: פרלמנט קנדה או בתי המחוקקים הפרובינציאליים יכולים לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט, אם מצוין במפורש כי החוק חל למרות הפסיקה, למשך חמש שנים בלבד.[93]
  • חוקה רשמית: אמנת הזכויות והחירויות (1982) מעגנת את זכויות היסוד, אך מאפשרת לממשלה לקבוע מגבלות "סבירות ומוצדקות".[93]
  • איזון בין פדרציה לפרובינציות: בית המשפט פוסק גם בסכסוכים הנוגעים לחלוקת סמכויות בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.[98]

פסקי דין מרכזיים, כגון "לובר נגד קוויבק" (1998) שקבעו מגבלות על סמכות הפרובינציות להתערב בזכויות פרט, מדגימים את האיזון שמערכת המשפט הקנדית מנסה לשמור בין הגנה על זכויות אדם לבין מתן חופש פעולה למחוקקים.[93]

בריטניה[עריכה]

בבריטניה, מערכת המשפט מבוססת על עקרון ריבונות הפרלמנט, לפיו הפרלמנט הוא הסמכות העליונה ואין לרשות השופטת סמכות לבטל חוקים שנחקקו. עם זאת, בית המשפט העליון ממלא תפקיד מפתח בשמירה על שלטון החוק באמצעות מנגנונים כמו הצהרת אי־התאמה.

הצהרת אי־התאמה הצהרת אי־התאמה (Declaration of Incompatibility), הקבועה ב-Human Rights Act משנת 1998, היא כלי שבו בית המשפט מצהיר שחוק מסוים אינו תואם את אמנת זכויות האדם האירופית. אמנם להצהרה אין תוקף מחייב, אך היא לרוב מניעה את הפרלמנט לתקן את החוק.

אפקטיביות ההצהרה מרבית ההצהרות מובילות לתיקונים חקיקתיים. לדוגמה, לאחר פסק הדין בעניין "A and Others v. Secretary of State for the Home Department" (2004), שתמך בזכויות עצורים במעצר מנהלי, הפרלמנט שינה את החוק.[99] גם במקרים שבהם התיקון מתעכב, כמו בתיקון חוקי זכויות להכרה במגדר בעקבות פסק הדין "Bellinger v. Bellinger" (2003), התקיימו דיונים חוזרים על עדכון החקיקה, אף שחלפו מספר שנים עד לתיקון.[100]

איזון מול מחויבות מחוקקת מחקרים מצביעים על כך שיתרונה של הצהרת אי־התאמה טמון בכך שהיא אינה מחייבת את הפרלמנט לשנות חקיקה, אך מעוררת דיון ציבורי נרחב ולחץ פוליטי לתיקון החוק.[101]

שופטים בבריטניה נוטים להשתמש בכלי זה רק במקרים חריגים שבהם החוק יוצר פער מובהק בין הסטנדרטים שהוא מכתיב לבין ערכי זכויות האדם, כפי שנקבעו באמנת זכויות האדם האירופית. לדוגמה, פסק הדין "Belmarsh Case" (A and Others v. Secretary of State for the Home Department, 2004), אשר עסק במעצר ללא משפט של חשודים בטרור, הצביע על פגיעה חמורה בזכויות אדם, והוביל לתיקון החקיקה בהמשך.[102]

שימוש זהיר זה מצביע על הבנה מצד השופטים כי כבוד לריבונות הפרלמנט מחזק את שיתוף הפעולה בין הרשויות. מאידך, היכולת של הפרלמנט לתקן את החוק ביוזמתו מאפשרת לו לשמור על שליטה בחקיקה תוך מענה להמלצות בית המשפט.[103]

למרות יתרונות אלו, קיימת ביקורת הטוענת כי לא תמיד התיקונים שמבצע הפרלמנט מספקים. כך למשל, בפרשת "Bellinger v. Bellinger" (2003), שעסקה בזכויות להכרה מגדרית, חלף זמן רב עד שהמחוקק נקט צעדים משמעותיים.[104]

ביקורת על ההצהרה יש הטוענים כי תיקונים בעקבות הצהרת אי־התאמה הם לעיתים חלקיים בלבד או מתרחשים באיחור משמעותי. לדוגמה, בפרשת "Smith and Grady v. United Kingdom" (1999), שנגעה לזכויות להט"ב בצבא, חלפו שנים עד שהפרלמנט יישם שינוי מלא.[105]

סיכום השימוש בהצהרת אי־התאמה ממחיש את האיזון הייחודי במערכת המשפט הבריטית. מצד אחד, היא מאפשרת לבתי המשפט להצביע על פגמים בחקיקה מבלי לערער על ריבונות הפרלמנט. מצד שני, היא מקדמת שיח ציבורי וחקיקה מתוקנת, בדרך כלל מתוך כבוד להצהרת בית המשפט. מודל זה מדגים כיצד ניתן לשלב עקרונות שלטון החוק תוך שמירה על ריבונות המחוקק.

גרמניה[עריכה]

בגרמניה, בית המשפט החוקתי הפדרלי הוא גוף עצמאי הממוקם קרוב למודל האמריקאי, אך עם הגבלות ייחודיות:

  • בחינה חוקתית בלבד: סמכויותיו מוגבלות לבחינת חוקתיות חוקים ותקנות, והוא אינו עוסק בהחלטות מדיניות או ניהוליות.[94]
  • חלוקה מוסדרת של סמכויות: בית המשפט מחולק לשני סניפים, האחד מתמקד בחוקים פליליים והשני בנושאים חוקתיים.[94]
  • איזונים מובהקים: השופטים נבחרים על ידי שני בתי הפרלמנט, ומערכת האיזונים מובנית בבחירתם.[91]

דוגמה בולטת היא החלטת בית המשפט מ־2009 שבחנה את חוקי איחוד אירופה, וקבעה כי האיחוד אינו יכול לעקוף את סמכויות המדינות החברות, דבר שמבטא גישה שמרנית המעדיפה ריבונות לאומית על פני שינויים מערכתיים.[94]

הודו[עריכה]

בית המשפט העליון בהודו נחשב לאחד הפעילים בעולם מבחינת היקף התיקים והמגוון שלהם. תפקידו כולל ביקורת חוקתית, אך הוא ידוע גם באקטיביזם השיפוטי שלו:

  • זכות הציבור לעתור: בניגוד למדינות אחרות, כל אזרח יכול להגיש עתירה הנוגעת להפרת זכויות חוקתיות, גם אם אינו מעורב ישירות.סמכות בית המשפט העליון בהודו (באנגלית)}}
  • מעורבות במדיניות ציבורית: בית המשפט עוסק בנושאים כמו איכות הסביבה, זכויות עובדים, וחלוקת משאבים ציבוריים.
  • תקדימים חדשניים: פסיקותיו כוללות החלטות כמו פסילת חוקים שנוגעים לשחיתות והבטחת זכויות חינוך לכולם.[106]

המבקרים טוענים כי מערכת זו מתערבת יתר על המידה בהחלטות פוליטיות, אך תומכיה מציינים כי היא מגנה על האזרחים במדינה שבה לא תמיד קיימת מערכת מחוקקת יציבה.[107]

השוואה לישראל[עריכה]

ישראל נמצאת בין המודלים, עם סמכויות בג"ץ הקרובות למודל האקטיביסטי ההודי מבחינת התערבות בנושאים ציבוריים, אך ללא המגבלות של "פסקת התגברות" כמו בקנדה או חוסר יכולת לפסול חוקים כמו בבריטניה. סמכויות בג"ץ נרחבות בהיעדר חוקה פורמלית, אך הדבר מעורר ויכוח על האיזון בין הרשויות.[108] מערכת זו ייחודית גם בכך שהיא מאפשרת זכות עמידה רחבה מאוד, בדומה למערכת ההודית, מה שמרחיב את תחום השפיטות מעבר למודלים אחרים.[109]

המבט ההשוואתי מראה כי אין מודל אחד "נכון" לשמירה על איזון הרשויות, וכי כל מדינה מגדירה את מערכת המשפט שלה בהתאם להיסטוריה, לתרבות הפוליטית ולמבנה החברתי שלה.[110]

השפעת פסיקות בג"ץ על החברה והמשק בישראל[עריכה]

סמכויות בג"ץ והחלטותיו שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב החברה והמשק בישראל. פסיקותיו נגעו במגוון תחומים, החל מהגנה על זכויות האדם ועד להתערבות בהחלטות כלכליות ופוליטיות רחבות היקף. השפעות אלו זוכות להערכה רבה מצד תומכי בג"ץ, הרואים בו מגן על עקרונות הדמוקרטיה ושלטון החוק, אך גם לביקורת מצד מבקרים, הטוענים כי התערבותו פוגעת באיזון בין הרשויות וביכולת הממשל לבצע מדיניות יעילה.[111][112][113][114]

השפעות חיוביות של פסיקות בג"ץ[עריכה]

  • שוויון מגדרי: פסיקות כמו בג"ץ מילר נגד שר הביטחון (1995) קידמו את השוויון המגדרי בישראל. בהחלטה זו חייב בג"ץ את צה"ל לאפשר לנשים להתקבל לקורס טיס, פסיקה שסימנה צעד משמעותי לקידום נשים בשירות הציבורי. עם זאת, ההשפעה בפועל הייתה מוגבלת, שכן שוויון מגדרי מלא עדיין לא הושג בצה"ל או במקומות אחרים.[115]
  • זכויות מיעוטים: בג"ץ עסק במגוון פסיקות שנועדו להגן על זכויותיהם של מיעוטים. לדוגמה, בפסק הדין בעניין עדאלה נגד משרד הפנים (2006), בג"ץ מתח ביקורת על חוקי אזרחות שעלולים להפלות לרעה מיעוטים, אך בפועל לא ביטל את החוק בשל "שיקולי ביטחון".[114]
  • שמירה על חופש הביטוי: בבג"ץ קול העם (1953), בג"ץ פסל החלטת ממשלה שמנעה את הפצת עיתון בשל תוכנו. פסיקה זו נחשבת להצהרה עקרונית על חשיבות חופש הביטוי בדמוקרטיה, אך לעיתים קרובות ההגנה על חופש הביטוי התמקדה במקרים שאינם נחשבים שנויים במחלוקת במיוחד.[116]
  • זכויות חברתיות: בפסק הדין בעניין חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1998), בג"ץ קבע עקרונות לניהול מערכת הבריאות הציבורית, אם כי מימוש ההחלטה היה תלוי בתקצוב ובמדיניות הממשלה, מה שצמצם את השפעת הפסיקה.[117]

השפעות שליליות ומעוררות מחלוקת[עריכה]

  • פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות: אחד הביקורות המרכזיות היא על התערבות בג"ץ בהחלטות מדיניות וכלכליות של הממשלה, לעיתים בנושאים שנויים במחלוקת פוליטית. דוגמה לכך היא פסילת חוק טל (2006), אשר נועד להסדיר את מעמד תלמידי הישיבות. החלטה זו גררה מחלוקות חריפות, והובילה לכך שישראל מתמודדת עד היום עם משבר מתמשך בנוגע לשוויון בנטל.[108][118]
  • שימוש מופרז בעקרון הסבירות: פסיקות כמו פסילת מינוי אריה דרעי לשר (1993) עוררו ביקורת על כך שבג"ץ עושה שימוש בעקרון "חוסר הסבירות" ככלי להתערבות במדיניות הממשלה. לטענת המבקרים, עיקרון זה רחב מדי ואינו מוגדר, מה שמאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת אישי במקום להסתמך על נורמות משפטיות ברורות.[110][119]
  • השלכות כלכליות של פסיקות בג"ץ: מבקרי בג"ץ טוענים כי פסיקותיו לעיתים משתקות תהליכים כלכליים. לדוגמה, בפסיקות הנוגעות להפרטת משאבים ציבוריים או תכנון עירוני, בג"ץ עיכב פרויקטים לאומיים חשובים בתואנה של הגנה על זכויות אדם או שוויון. לדוגמה, פרויקט הקמת מתקן התפלה בנגב נדחה לשנים רבות בעקבות עתירות שהוגשו בטענה לפגיעה סביבתית, אף שהיו מחקרים סותרים בנושא.[120][121]
  • השפעה על מערכת החינוך: החלטות בג"ץ במימון מוסדות חינוך חרדיים גרמו לעיתים להחרפת המתחים בין מגזרים בחברה הישראלית. מבקרי בג"ץ טוענים כי במקום להותיר את הסוגיה בידי הכנסת והממשלה, הוא יצר תחושת ניכור כלפי מערכת המשפט בקרב קבוצות מסוימות.[122][123]
  • ערעור על מדיניות ביטחון: בג"ץ לעיתים התערב במדיניות ביטחון, כמו בפסק הדין בעניין גדר ההפרדה (2004), שבו חייב את המדינה לשנות את תוואי הגדר. אף על פי שההחלטה נועדה למנוע פגיעה בזכויות הקניין של הפלסטינים, מבקריה טענו כי היא פוגעת ביכולתה של ישראל להגן על עצמה מפני איומים ביטחוניים.[124][125]

מבט כולל על ההשפעות[עריכה]

השפעות פסיקות בג"ץ על החברה והמשק בישראל מדגימות את כוחו של בית המשפט בעיצוב מדיניות ציבורית, אך גם מציפות את המתח בין שמירה על זכויות לבין פגיעה ביכולת הרשויות המבצעות לנהל מדיניות אפקטיבית. בעוד תומכי בג"ץ רואים בפסיקותיו כלי מרכזי לשמירה על עקרונות הדמוקרטיה, מבקריו מזהירים מפני ריכוז סמכויות בלתי מבוקר ומהשלכות שליליות על החברה והמשק.

השאלה על מידת התערבות בג"ץ נותרת אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת, והיא ממשיכה לעצב את השיח הציבורי בישראל.[126][127]

התפתחויות ושינויים בסמכויות בג"ץ לאורך השנים[עריכה]

עם הזמן, סמכויות בג"ץ עברו שינויים רבים, הן בשל פסיקות והחלטות פנימיות של בית המשפט, והן כתוצאה מניסיונות חקיקה ותהליכים פוליטיים שהשפיעו על מעמדו ותפקידו. שינויים אלו, לצד הניסיונות לבצע רפורמות משמעותיות, עוררו לעיתים תגובות ציבוריות ופוליטיות חריפות, שהשפיעו על מערכת היחסים בין הרשויות בישראל.[128][129]

המהפכה החוקתית של שנות ה־1990[עריכה]

המהפכה החוקתית שהובלה על ידי הנשיא אהרן ברק בשנות ה־90 שינתה את מעמדו של בג"ץ והרחיבה את סמכויותיו באופן ניכר. חקיקת חוקי היסוד "כבוד האדם וחירותו" ו"חופש העיסוק" (1992) העניקה לבג"ץ סמכות לפסול חוקים של הכנסת אם הם סותרים את עקרונות חוקי היסוד. פסיקת "בנק המזרחי" (1995) סימנה את תחילתו של עידן חדש שבו בג"ץ הפך לגורם מרכזי בשמירה על זכויות יסוד ובפיקוח על הרשויות המחוקקת והמבצעת.[130][131]

התגובות הציבוריות למהפכה החוקתית היו מעורבות. תומכי המהלך טענו כי הוא נחוץ לשמירה על עקרונות הדמוקרטיה במדינה ללא חוקה פורמלית, וכי הוא מבטיח הגנה על זכויות המיעוטים.[132] מנגד, המבקרים טענו כי השינוי בוצע ללא הסכמה ציבורית רחבה, ולמעשה הפך את בג"ץ לגוף בעל כוח על־מחוקק, שאינו עומד לביקורת ציבורית.[128]

ניסיונות להגביל את סמכויות בג"ץ[עריכה]

לאורך השנים נעשו ניסיונות מצד הכנסת והממשלה להגביל את סמכויות בג"ץ, בעיקר בשל תחושת ניכור כלפי התערבותו בהחלטות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות.

  • פסקת ההתגברות: אחת ההצעות הבולטות להגבלת בג"ץ הייתה חקיקת "פסקת התגברות", שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על ידי בג"ץ, אם תתקבל לכך תמיכה של רוב חברי הכנסת. ההצעה, שהועלתה לראשונה ב־2012 והמשיכה לעלות לדיון במסגרות שונות, עוררה מחלוקות עמוקות בין תומכים לבין מתנגדים. תומכי פסקת ההתגברות טוענים כי היא תחזק את עקרון ריבונות הכנסת ותאזן את כוחו של בג"ץ. לטענתם, המנגנון המוצע מאפשר לכנסת, כרשות המחוקקת שנבחרת על ידי הציבור, להיות המילה האחרונה במחלוקות בנוגע לחקיקה, וכך לשמור על משטר דמוקרטי שבו הרשות המחוקקת היא המרכזית.[133] לעומתם, מתנגדי פסקת ההתגברות מזהירים כי מהלך כזה עלול לפגוע בזכויות האדם ולערער את שלטון החוק. לטענתם, הסרת הבלמים המשפטיים תחזק יתר על המידה את כוחה של הכנסת והממשלה, ועלולה להוביל לפגיעות חמורות בזכויות המיעוטים והאזרחים במדינה.[134]
  • חקיקה בנושאים ביטחוניים וחברתיים: חוקים כמו "חוק יסוד: הלאום" (2018) והחוקים הנוגעים למסתננים עוררו מחלוקת ציבורית רחבה. בג"ץ נדרש לדון בהם, ולעיתים פסל חלקים מחוקים אלו בטענה שהם פוגעים בזכויות יסוד. כל פסילה כזו לוותה בתגובות חריפות מצד הכנסת והממשלה, שחלק מנציגיהן קראו לצמצם את סמכותו של בג"ץ לפסול חקיקה.[135]

תגובות ציבוריות ופוליטיות[עריכה]

המאבק על סמכויות בג"ץ הפך בשנים האחרונות לנושא פוליטי וחברתי טעון. מהלכים לשינוי מעמד בג"ץ עוררו הפגנות רחבות היקף, כמו במחאות סביב "הרפורמה המשפטית" בשנת 2023, שבמסגרתן הוצעו תיקונים מקיפים להגבלת סמכויות בג"ץ. הצעות אלו כללו, בין היתר:

  • הגבלת השימוש בעקרון הסבירות.
  • שינוי שיטת בחירת השופטים, כך שתינתן לממשלה השפעה רבה יותר.
  • ביטול זכות העמידה, כדי לצמצם את מספר העתירות שניתן להגיש לבג"ץ.

התגובות הציבוריות למהלכים אלו נעו בין תמיכה נרחבת מצד גורמים פוליטיים מסוימים לבין התנגדות חריפה מצד ארגוני חברה אזרחית, משפטנים ואזרחים שהביעו חשש מפגיעה באיזון בין הרשויות.[136]

תוצאות ותמורות[עריכה]

למרות המאבקים, בג"ץ המשיך לתפקד כגוף מרכזי במערכת המשפט הישראלית. ניסיונות משמעותיים לשינוי מעמדו נתקלו עד כה בקשיים פוליטיים ובתגובות ציבוריות סוערות, שמנעו את יישומם המלא. עם זאת, הסוגיה נותרה מרכזית בשיח הציבורי, ונראה כי הדיון על תפקיד בג"ץ ומידת סמכויותיו ימשיך לעצב את יחסי הרשויות בישראל בעתיד.[137]

השינויים שהתרחשו לאורך השנים מצביעים על כך שמערכת המשפט הישראלית מתמודדת עם אתגרים ייחודיים הנובעים מאופייה של המדינה, מהיעדר חוקה פורמלית ומהמתחים בין קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות.[138]

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.

  1. ↑ 1.0 1.1 אהרן ברק. שופט בחברה דמוקרטית. הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2004.
  2. ↑ 2.0 2.1 2.2 יואב דותן. חוקה למדינת ישראל? - הדיאלוג הקונסטיטוציוני לאחר "המהפכה החוקתית". עיוני משפט כ"ד, 2002.
  3. ↑ רות גביזון. המהפכה החוקתית - תיאור המציאות או נבואה המגשימה את עצמה?. עיוני משפט כ"ד, 2002.
  4. ↑ 4.0 4.1 Ran Hirschl. Towards Juristocracy: The Origins and Consequences of the New Constitutionalism. Harvard University Press, 2004.
  5. ↑ דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת על השפעת פסיקות בג"ץ על המדיניות הכלכלית, 2018.
  6. ↑ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם קרפ
  7. ↑ פסק דין בנק המזרחי (בג"ץ 6821/93), פסיקה מכוננת בנושא חוקתיות.
  8. ↑ דה־שליט, אבי. בין ערכים לפוליטיקה: האתגרים של שלטון החוק בישראל. הוצאת מגנס, 2015.
  9. ↑ 9.0 9.1 פרידמן, דניאל. הארנק והחרב: המהפכה החוקתית בישראל. הוצאת כנרת זמורה־ביתן, 2013.
  10. ↑ דיין, יובל. "הביקורת הציבורית על מערכת המשפט", כתב עת משפט חברה ותרבות, גיליון 12, 2020.
  11. ↑ רוזנבלום, דוד. "הפרדת רשויות ודמוקרטיה מתגוננת: המקרה של בג"ץ". עיוני משפט, כרך 28, 2005.
  12. ↑ Barak-Erez, Daphne. "Israel's Constitutional Revolution: The Legal History of the Nation's Supreme Court". The International Journal of Constitutional Law, 2007.
  13. ↑ Lapidoth, Ruth. "The Supreme Court and Administrative Law in Israel". Israel Law Review, 1975.
  14. ↑ עמרני, רוני. "יעקובוביץ' נגד המושל הצבאי: ראשית דרכו של בג"ץ". משפט ועסקים, כרך 14, 2012.
  15. ↑ כהן, הלל. ערבים תחת כיבוש: משפט ופוליטיקה בישראל 1948–1956. הוצאת כרמל, 2008.
  16. ↑ Gross, Emanuel. "The Freedom of Expression in Israel: The Case of Kol Ha’am". Israel Law Review, Vol. 28, 1994, pp. 356–367.
  17. ↑ זמיר, יצחק. זכויות האדם במשפט בישראל. הוצאת רמות, 1995.
  18. ↑ קלינגהופר, מנחם. יסודות המשפט החוקתי בישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003, עמ' 210–213.
  19. ↑ Barak, Aharon. Constitutional Revolution in Israel. Israel Law Review, Vol. 44, 2011, pp. 321–334.
  20. ↑ ברק, אהרן. פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית. ירושלים: נבו, 1994, עמ' 30–36.
  21. ↑ Rubinstein, Amnon, and Medina, Barak. The Constitutional Law of the State of Israel. Schocken Publishing House, 2005, pp. 89–92.
  22. ↑ דויטש, יצחק. "המהפכה החוקתית: דילמות ואתגרים". משפט ועסקים, כרך 6, 2004, עמ' 23–25.
  23. ↑ Hofnung, Menachem. Israel's Constitutional Revolution: The Legal and Political Ramifications. Comparative Politics, Vol. 31, No. 3, 1999, pp. 317–335.
  24. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 35–42.
  25. ↑ זלצברגר, רות גביזון. "תחום השפיטות: עקרונות וגבולות". משפט חברה ותרבות, כרך 4, 2002, עמ' 12–16.
  26. ↑ גרוס, עמוס. "עילת הסבירות במשפט הציבורי בישראל". עיוני משפט, כרך 20, 1996, עמ' 50–54.
  27. ↑ Hofnung, Menachem. Judicial Activism in Israel: The Role of the Supreme Court in the Balance of Power. Middle East Journal, Vol. 52, No. 4, 1998, pp. 671–675.
  28. ↑ Yoav Dotan, "Judicial Activism in the Israeli Supreme Court: Reality and Rhetoric," Israel Law Review, Vol. 26, 1992, pp. 99–101.
  29. ↑ סגל, גדעון. "תפקיד השפיטות באיזון הרשויות: בין תיאוריה לפרקטיקה". משפטים, כרך 25, 1995, עמ' 35–38.
  30. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 50–53.
  31. ↑ רובינשטיין, אמנון ומדן, ברק. "בית המשפט העליון כשומר הדמוקרטיה". הארץ, 1997.
  32. ↑ Barak, Aharon. The Constitutional Revolution. Jerusalem: Nevo, 1998, pp. 15–18.
  33. ↑ Rubinstein, Amnon and Medan, Barak. "The Constitutional Revolution in Israel." Israel Law Review, Vol. 29, 1995, pp. 375–378.
  34. ↑ Yoav Dotan, "The Boundaries of Judicial Activism in Israel," Journal of Comparative Law, Vol. 5, 2001, pp. 55–58.
  35. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 150–154.
  36. ↑ אלון, מנחם. "ביקורת שיפוטית וזכויות היסוד במשפט הישראלי". משפט ועסקים, כרך 9, 2007, עמ' 45–48.
  37. ↑ 37.0 37.1 פסק דין בנק המזרחי, בג"ץ 6821/93, פ"ד מט(4), עמ' 221–223.
  38. ↑ Sagy, Amnon. "The Mizrahi Bank Case and Its Implications for Israeli Democracy." Israel Studies Review, Vol. 12, 1996, pp. 88–91.
  39. ↑ Barak, Aharon. The Constitutional Revolution. Jerusalem: Nevo, 1998, pp. 22–25.
  40. ↑ Rubinstein, Amnon. "Constitutional Hierarchy and Israeli Basic Laws." Israel Law Review, Vol. 30, 1996, pp. 27–30.
  41. ↑ Yoav Dotan, "Judicial Review in the Israeli Context," Public Law Quarterly, Vol. 18, 1997, pp. 50–53.
  42. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 200–205.
  43. ↑ אלון, מנחם. "השפיטות המורחבת בישראל: יתרונות וחסרונות". משפט ועסקים, כרך 10, 2008, עמ' 35–38.
  44. ↑ Gavison, Ruth. "Judicial Activism in Israel: Challenges and Responses." Israel Studies Journal, Vol. 5, 1999, pp. 45–48.
  45. ↑ Rubinstein, Amnon. The Constitutional Law of the State of Israel. Jerusalem: Nevo, 1999, pp. 45–50.
  46. ↑ Barak, Aharon. Human Dignity: The Constitutional Value and the Constitutional Right. Jerusalem: Nevo, 2000, pp. 88–92.
  47. ↑ Yoav Dotan, "Judicial Review as a Democratic Safeguard in a Multicultural Society," Israel Law Review, Vol. 32, 1998, pp. 45–48.
  48. ↑ Aloni, Shulamit. "The Role of the Supreme Court in Protecting Minority Rights in Israel." Law & Society Review, Vol. 34, 2001, pp. 123–126.
  49. ↑ Friedmann, Daniel. The Purse and the Sword: The Trials of Israel's Legal Revolution. Oxford University Press, 2016, pp. 34–36.
  50. ↑ Mautner, Menachem. Law and the Culture of Israel. Oxford University Press, 2011, pp. 89–91.
  51. ↑ Gavison, Ruth. "The Role of Courts in Israel: Between Activism and Restraint," Israel Studies, Vol. 7, 2002, pp. 19–21.
  52. ↑ Dotan, Yoav. "Judicial Activism and its Critics in Israel," Israel Law Review, Vol. 39, 2006, pp. 55–57.
  53. ↑ Rosen-Zvi, Issachar. The Crisis of the Israeli Legal System: Equality and the Rule of Law. Tel Aviv University Press, 2007, pp. 67–69.
  54. ↑ Hofnung, Menachem. "Judicial Review of Electoral Laws in Israel," Journal of Legislative Studies, Vol. 5, 1999, pp. 145–148.
  55. ↑ Friedmann, Daniel. The Purse and the Sword: The Trials of Israel's Legal Revolution. Oxford University Press, 2016, pp. 103–106.
  56. ↑ Rosenhek, Zeev, and Lahav, Pnina. "Judicial Interventions in Immigration Policies: The Case of Israel," Law & Society Review, Vol. 44, 2010, pp. 617–620.
  57. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 34–36.
  58. ↑ Gross, Aeyal. "The Constitutional Revolution and the Protection of Human Rights in Israel." Israel Law Review, Vol. 33, 1999, pp. 65–68.
  59. ↑ Friedmann, Daniel. The Purse and the Sword: The Trials of Israel's Legal Revolution. Oxford University Press, 2016, pp. 45–48.
  60. ↑ Kremnitzer, Mordechai. "Judicial Activism in Israel: Roots and Impacts." Haaretz, 2010.
  61. ↑ Yegar, Orly. "The Constitutional Revolution and the Balance of Powers in Israel." Contemporary Legal Issues in Israel, Vol. 15, 2020, pp. 22–25.
  62. ↑ Gross, Aeyal. "Rights and Judicial Review in Israel: A Critical Perspective." Israel Law Review, Vol. 42, 2009, pp. 42–44.
  63. ↑ Barak, Aharon. The Role of the Supreme Court in a Democracy. Princeton University Press, 2009, pp. 57–59.
  64. ↑ Friedmann, Daniel. The Purse and the Sword: The Trials of Israel's Legal Revolution. Oxford University Press, 2016, pp. 91–93.
  65. ↑ Gidron, Noam. "The Supreme Court and Public Trust: An Analysis of Public Perceptions in Israel." Israel Social Studies Journal, Vol. 20, 2018, pp. 33–36.
  66. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 132–134.
  67. ↑ Gross, Aeyal. "The Concept of the Rule of Law in Israeli Jurisprudence." Israel Law Review, Vol. 38, 2005, pp. 75–78.
  68. ↑ Segal, Zvi. "Freedom of Expression in Israeli Law: Analysis of the Kol Ha’am Case." Middle Eastern Law Journal, Vol. 15, 1980, pp. 112–114.
  69. ↑ Kremnitzer, Mordechai. "The Role of the Supreme Court in a State Without a Constitution." Journal of Israeli Legal Studies, Vol. 24, 2008, pp. 89–92.
  70. ↑ Hirschl, Ran. Towards Juristocracy: The Origins and Consequences of the New Constitutionalism. Harvard University Press, 2004, pp. 123–126.
  71. ↑ Barzilai, Gad. "The Israeli Supreme Court and the Politics of Judicial Review." International Political Science Review, Vol. 19, No. 4, 1998, pp. 363–365.
  72. ↑ Gavison, Ruth. "The Role of Courts in a Liberal Democracy." Law & Ethics of Human Rights, Vol. 3, No. 2, 2009, pp. 5–8.
  73. ↑ Saban, Ilan. "The Israeli Supreme Court and the Public Sphere." Israel Studies, Vol. 8, No. 1, 2003, pp. 90–92.
  74. ↑ Hirschl, Ran. Towards Juristocracy: The Origins and Consequences of the New Constitutionalism. Harvard University Press, 2007, pp. 48–53.
  75. ↑ Kremnitzer, Mordechai. "The Independence and Accountability of the Judiciary." Israel Law Review, Vol. 42, No. 1, 2009, pp. 87–89.
  76. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 277–280.
  77. ↑ Ginsburg, Tom. "Judicial Review in New Democracies: Constitutional Courts in Asian Cases." Cambridge University Press, 2003, pp. 102–105.
  78. ↑ Hofnung, Menachem. "Judicial Activism in Israel: An Exploration of Causes and Consequences." Israel Studies, Vol. 3, No. 2, 1998, pp. 165–168.
  79. ↑ Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006, pp. 289–294.
  80. ↑ Ginsburg, Tom. Judicial Review in New Democracies: Constitutional Courts in Asian Cases. Cambridge University Press, 2003, pp. 115–118.
  81. ↑ Kremnitzer, Mordechai. "The Judiciary as the Guardian of Democracy." Israel Law Review, Vol. 43, No. 2, 2010, pp. 153–157.
  82. ↑ Rosenfeld, Michel, and András Sajó (eds.). The Oxford Handbook of Comparative Constitutional Law. Oxford University Press, 2012, pp. 435–440.
  83. ↑ Stone Sweet, Alec. Governing with Judges: Constitutional Politics in Europe. Oxford University Press, 2000, pp. 15–18.
  84. ↑ Finkelman, Paul. Dred Scott v. Sandford: A Brief History with Documents. Bedford/St. Martin's, 1997.
  85. ↑ Irons, Peter. Justice at War: The Story of the Japanese-American Internment Cases. University of California Press, 1993
  86. ↑ Gillman, Howard. The Constitution Besieged: The Rise and Demise of Lochner Era Police Powers Jurisprudence. Duke University Press, 1993
  87. ↑ 87.0 87.1 Tushnet, Mark. The NAACP's Legal Strategy against Segregated Education. University of North Carolina Press, 1987.
  88. ↑ ע"פ בג"ץ 73/53, קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871.
  89. ↑ בג"ץ 4541/94, אליס מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94.
  90. ↑ Department of Justice Canada. "The Charter and the Notwithstanding Clause". Government of Canada, 2023.
  91. ↑ 91.0 91.1 91.2 91.3 Loveland, Ian. Constitutional Law, Administrative Law, and Human Rights: A Critical Introduction. Oxford University Press, 2015.
  92. ↑ 92.0 92.1 92.2 Tribe, Laurence H. American Constitutional Law. Foundation Press, 2000.
  93. ↑ 93.0 93.1 93.2 93.3 93.4 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם פיטר-2016
  94. ↑ 94.0 94.1 94.2 94.3 94.4 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם דונלד-1997
  95. ↑ Friedman, Barry. The Will of the People: How Public Opinion Has Influenced the Supreme Court. Farrar, Straus and Giroux, 2009.
  96. ↑ O'Brien, David M. Storm Center: The Supreme Court in American Politics. W.W. Norton & Company, 2008.
  97. ↑ Greenhouse, Linda. Justice on the Brink: The Death of Ruth Bader Ginsburg and the Rise of Amy Coney Barrett. Random House, 2021.
  98. ↑ Lovett, William. Canada's Constitutional Dynamics. University of Toronto Press, 2018.
  99. ↑ Hickman, Tom. Public Law. Oxford University Press, 2021.
  100. ↑ Gearty, Conor. Principles of Human Rights Adjudication. Oxford University Press, 2004.
  101. ↑ Hickman, Tom. Public Law. Oxford University Press, 2021.
  102. ↑ Elliott, Mark. The Constitutional Foundations of Judicial Review. Hart Publishing, 2011.
  103. ↑ Gearty, Conor. Principles of Human Rights Adjudication. Oxford University Press, 2004.
  104. ↑ Loveland, Ian. Constitutional Law, Administrative Law, and Human Rights: A Critical Introduction. Oxford University Press, 2015.
  105. ↑ Loveland, Ian. Constitutional Law, Administrative Law, and Human Rights: A Critical Introduction. Oxford University Press, 2015.
  106. ↑ Shankar, Shylashri. Scaling Justice: India's Supreme Court, Anti-Terror Laws, and Social Rights. Oxford University Press, 2009.
  107. ↑ Bhushan, Prashant. The Case That Shook India: The Verdict That Led to the Emergency. Penguin Books, 2015.
  108. ↑ 108.0 108.1 Barak, Aharon. The Judge in a Democracy. Princeton University Press, 2006.
  109. ↑ Kretzmer, David. The Concept of Reasonableness in Administrative Law: Reflections on the Israeli Experience. Israel Law Review, Vol. 28, 1994.
  110. ↑ 110.0 110.1 Hirschl, Ran. Constitutional Theocracy. Harvard University Press, 2010.
  111. ↑ Sagy, Yair. Israel's High Court of Justice and the Privatization of Public Services. Israel Law Review, Vol. 41, 2008.
  112. ↑ Dotan, Yoav. Judicial Review and Political Accountability: The Case of the Israeli Supreme Court. Israel Studies, Vol. 3, 1998.
  113. ↑ Barak, Aharon. The Role of the Supreme Court in a Democracy. Israel Law Review, Vol. 33, 1999.
  114. ↑ 114.0 114.1 Hofnung, Menachem. Democracy, Law, and National Security in Israel. Dartmouth Publishing, 1996.
  115. ↑ Yishai, Yael. Between the Flag and the Banner: Women in Israeli Politics. State University of New York Press, 1997.
  116. ↑ Kremnitzer, Mordechai, and Susanne Karstedt. Freedom of Speech and Incitement Against Democracy. Israel Law Review, Vol. 24, 1990.
  117. ↑ Gross, Aeyal M. The Right to Health in Israel: Constitutional, Administrative, and Social Perspectives. Israel Law Review, Vol. 37, 2003.
  118. ↑ Hofnung, Menachem. Judicial Activism in Israel: The Interplay of Law and Politics. Israel Studies, Vol. 3, 1998.
  119. ↑ Barak-Erez, Daphne. Judicial Review of Administrative Decisions in Israel. Israel Law Review, Vol. 29, 1995.
  120. ↑ Alon, Gideon. "The Role of the Israeli Supreme Court in Economic Policy." Israel Affairs, Vol. 23, 2017.
  121. ↑ Sharon, Gilad. "Judicial Intervention and Economic Growth: The Israeli Case." Journal of Public Policy, Vol. 30, 2015.
  122. ↑ Weiss, David. "The Supreme Court and Religious Education in Israel." Journal of Educational Policy, Vol. 19, 2010.
  123. ↑ Levy, Gideon. "Judicial Oversight and Religious Schooling Conflicts in Israel." Israel Studies Review, Vol. 25, 2018.
  124. ↑ Barak-Erez, Daphne. "The Israeli Supreme Court and the Separation Barrier." *Israel Law Review*, Vol. 38, No. 1, 2005.
  125. ↑ Kretzmer, David. "The Advisory Opinion of the ICJ on the Separation Barrier and the Green Line." *European Journal of International Law*, Vol. 15, No. 5, 2004.
  126. ↑ Gross, Aeyal. "The Israeli Supreme Court and the Right to Human Dignity: Implications for Socioeconomic Rights." *Israel Law Review*, Vol. 41, No. 3, 2008.
  127. ↑ Barzilai, Gad. "Courts as hegemonic institutions: The Israeli Supreme Court in a comparative perspective." *Israel Studies*, Vol. 3, No. 2, 1998.
  128. ↑ 128.0 128.1 Hirschl, Ran. *Towards Juristocracy: The Origins and Consequences of the New Constitutionalism*. Harvard University Press, 2004.
  129. ↑ Dotan, Yoav. "Judicial Activism and the Israeli Supreme Court." *Theoretical Inquiries in Law*, Vol. 11, No. 1, 2010.
  130. ↑ Barak, Aharon. *The Judge in a Democracy*. Princeton University Press, 2006.
  131. ↑ Mautner, Menachem. *Law and the Culture of Israel*. Oxford University Press, 2011.
  132. ↑ Barzilai, Gad. *The Israeli Supreme Court and the Israeli Public*. American Political Science Review, 1999.
  133. ↑ Barak-Erez, Daphne. *Judicial Review in Israel: Historical and Comparative Perspectives*. Israel Studies, 2012.
  134. ↑ Rubinstein, Amnon. *Constitutional Law of the State of Israel*. Schocken, 2013.
  135. ↑ Lahav, Pnina. *The Supreme Court of Israel: Formative Years, 1948-1955*. Journal of Israeli History, 2018.
  136. ↑ Hofnung, Menachem. *Judicial Independence and Democratic Values: The Israeli Experience*. Israel Studies Review, 2023.
  137. ↑ Dotan, Yoav. *Judicial Activism and Governance in Israel: Courts as Policy-Makers*. Journal of Modern Jewish Studies, 2023.
  138. ↑ Kretzmer, David. *The Occupation of Justice: The Supreme Court of Israel and the Occupied Territories*. SUNY Press, 2020.

קטגוריה:בית המשפט העליון


This article "סמכויות בג"ץ והדיון הציבורי" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:סמכויות בג"ץ והדיון הציבורי. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

👍🏻 Facebook Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !


Read or create/edit this page in another language[עריכה]

אוחזר מתוך "https://he.everybodywiki.com/index.php?title=סמכויות_בג%22ץ_והדיון_הציבורי&oldid=126810"
License CC BY-SA 3.0
Powered by MediaWiki