סולומון (שלמה) משה
סולומון (שלמה) משה (באנגלית: Solomon Moshe; נולד ב-1937) הוא שורד שואה, המתגורר היום בכפר סבא ומשתתף בקהילה בכך שהוא משתף בחוויותיו מן השואה. סולומון שם לעצמו מטרה להקדיש את חייו להנצחת שואת יוון ולאו דווקא רק את סיפורו האישי.
קהילת יהודי אתונה[עריכה]
לפי הספריה הדיגיטלית של מטח, לפני מלחמת העולם השנייה חיו באתונה, עיר הבירה של יוון, בין 3000 ל־4000 יהודים. "לפני המלחמה לא כל כך חשנו באנטישמיות", מספר סולומון, "התייחסו ליהודים כאל עם שווה לשאר האוכלוסייה."
על פי אתר "זכור", לאחר השתלטות הנאצים על אתונה, רב הקהילה הראשי אליהו ברזילי, הוזמן בידי הנאצים להקים מועצת יודנראט שתובל בראשותו. הרב ברזילי סירב, מיהר לספר לקהילה על תוכניותיהם של הנאצים, וקרא ליהודים להימלט על נפשם בכל דרך אפשרית כל עוד הדבר מעשי. הרב ברזילי עשה הסכם עם ארגון המחתרת היוונית, 'חזית השחרור הלאומית', לחלץ כל יהודי שירצה בכך ולסייע פיזית וכלכלית למי שהיה זקוק לעזרה. כ-3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר. בין המשפחות שהצליחו להשיג זהויות בדויות ולצאת מהעיר הייתה משפחתו המצומצמת של סולומון, פירוט רב על מסעיהם במהלך השואה נמצא בפסקה שכותרתה "החיים בזמן המלחמה".
בניגוד לרוב המקומות באירופה בהם הושמדו היהודים כליל, באתונה וסביבתה ניצלו יהודים רבים. ערב השואה חיו בה כ-3,500 יהודים, ובתום השואה, היו בה כ-5,000 יהודים, כולל עקורים שהיגרו לעיר. בעקבות השואה הפכה אתונה למרכז העיקרי של יהודי יוון במקום סלוניקי. בשנת 2010 נחנכה בעיר אנדרטת אתונה לשואה, לזכר יהודי יוון שנספו בשואה.
משפחה[עריכה]
סולומון משה נולד בבית יהודי באתונה, יוון, הממוקמת במזרח אירופה. אביו היה בעל חנות נעליים, ואמו הייתה בעלת דוכן בשוק. סולומון היה בן יחיד. מילדותו הצטיין בספורט. ב-1941 אביו אושפז בבית חולים וב-1943 אביו נפטר ממחלת השחפת. בתקופה זו גר עם עם דודתו ואמא שלו. סולומון מספר על קשר פתוח עם אמא שלו, קשר מלא באהבה ותשומת לב. לאחר החלפת זהויותיהם לזהויות הבדויות שקיבלו מסיוע מהמדינה, סולומון הפך לניקולס ניקולאקיס, ואמו אסתרינה הפכה לקריסטינה, שמות שאפשרו להם להמשיך ולהסתובב באזורי יוון. "אמי חשדה שיגלו שאנחנו יהודים למרות שהיו לנו מסמכים מזויפים עם שמות נוצרים וכל כמה שבועות עברנו למקום אחר. נדדנו בין בתים, ממסתור אחד לאחר … לעיתים אמי אפילו הציגה אותה כחירש-אילם", סולומון מספר על משפחתו. לפני המלחמה, למד סולומון כילד רגיל בבית ספר יהודי למשך שנתיים.
החיים בזמן המלחמה[עריכה]
אתונה נכללה בשטח שנועד להיכבש בידי האיטלקים ומצב היהודים שם היה טוב בהרבה ממצב היהודים בשטחים הגרמניים. על פי סולומון, מאמצי לוחמת האיטלקים היו גרועים ופחות נחושים בהרבה מאלה של הגרמנים. החיילים האיטלקים היו עסוקים יתר על המידה בעצמם ובנשים יווניות, במקום בכבישה אותה נשלחו בידי הגרמנים לבצע.
בית מסתור ראשון[עריכה]
לאחר שסולמון, אימו ודודתו קיבלו זהויות חדשות מן המחתרת היוונית הם החלו לברוח ונאלצו לעבור לבית אחר. לאורך תקופה זו המשפחה עברה בין מספר בתים. האחראית ללקיחת שכר הדירה בדירה הראשונה אליה עברו, האמינה שלמשפחתו של סולומון יש הרבה כסף מכיוון שעברו דירה ולקחו את כל רכושם, "אתם, יש לכם כסף", סולומון מצטט. דבר זה הדאיג את אמו של סולומון לכן החליטה שהיה צריך לעבור למקום מסתור אחר. כמה ימים לאחר מכן, אימו של סולומון ביקשה ממנו לצאת החוצה ולהשתעל. סולומון המבולבל לא הבין את מטרת הבקשה. אמו המשיכה להפציר בו להשתעל, לאחר מכן היא פנתה לבעל הדירה והסבירה לו שהרופא אמר שהאקלים במקום המגורים לא טוב בשביל סולומון וככה מצליחה למצוא סיפור כיסוי לבריחה ממקום זה.
בית מסתור שני[עריכה]
החוויה המשמעותית ביותר אשר זכורה לסולומון מהבית השני היא כשאישה שלא זיהה התקרבה לאימו, וסיפרה לה על סוכן גרמני שנמצא בקרבתם. לפי דברי האישה, הגבר חיפש נערים אשר מבלים את זמנם במחתרות בלחימה נגד גרמנים, זאת על מנת להסגירם לגרמנים ולקבל תגמול כספי על עבודתו. לאחר שהייה באורך חמישה חודשים בבית השני, דאגותיה של האמא התרבו יתר על המידה והמעבר לבית השלישי החל.
בית מסתור שלישי[עריכה]
בבית השלישי סולומון הלך עם אמו למכולת מכיוון שבתור ילד בלי חברים, ללא שום מסגרת היה לו משעמם. הוא רצה לצאת מהבית, וכאשר הם נכנסו למכולת הם שמעו 2 רכבים נאצים ולאחר מכן יריות והמון צעקות. הנאצים אז הרגו בכיכר העיר שישה גברים ששהו בכיכר, בדיעבד מספר סולמון שהנאצים הרגו את אותם עוברי אורח "למען יראו ויראו" סולומון (2022) משום שהמחתרת היוונית פוצצה יום לפני כן רכב נאצי עם שני חיילים ומפקד נאצי. כאשר סולומון חזר הביתה הוא ראה את דודתו בוכה ושאל אותה מה קרה, היא אמרנ לא שתופסים יהודים שולחים אותם לפולין ורוצחים אותם, כילד סולומון נשאר עם המון שאלות "מה עשינו לגרמנים?", "למה תופסים אותנו?", "איפה זה פולין?" ו"למה הורגים אותם?". לאחר כמה זמן סולומון מספר, על השיחרור, על הצלצולים בפעמוני הכנסיות והצעקות הצוהלות של התושבים.
החיים לאחר המלחמה[עריכה]
החיים ביוון[עריכה]
לאחר המלחמה, חזר סולומון ללמוד בבית ספר עממי. לאחר תקופה מסוימת בה למד בבית ספר זה, עבר סולומון לבית ספר נוצרי בעוד שעבר לגור בבית יתומים יהודי לתקופה של שנתיים. בית יתומים זה נועד לילדים יהודיים אשר הוריהם היו צריכים לעבוד בחוץ. אמו של סולומון חזרה לעבוד בדוכן גדול בשוק המקומי, שם היא מכרה בגדי נשים וילדים בעיקר. לאחר כשנתיים, עבר סולומון לגור עם משפחה אומנת. אמו הכירה את משפחה זו מכיוון שראש המשפחה עבד עם אביו של סולומון לפני המלחמה. בזמן זה (שנות ה-50), עלתה דודתו של סולומון לארץ, מה שגרם לסולומון ואמו לחשוב על עלייה גם הם. למרות רצון זה, אמו של סולומון הייתה נחושה שייסם את לימודיו בבית הספר ויקבל תעודת בגרות. בזמן לימודיו, סולומון היה תלמיד וספורטאי מצטיין ולא הרגיש שום אנטישמיות. בשנת 1956, כשהיה בן 19, עלו סולומון ואמו על מעברה לתל אביב. סולומון פספס שנה אחת בלימודיו לכן עלה רק בגיל 19 במקום 18. לאחר שישה חודשים במעברה, הגיעו לארץ. סולומון ידע מעט עברית מכיוון שלמד בבית ספר יהודי בכיתה א ובכיתה ב, ובנוסף התפלל מעט בעברית לפני כן.
העלייה לארץ[עריכה]
לאחר עלייתו לארץ, הכיר סולומון את אריאלה אשתו ונישא לה. להם נולדו שני ילדים (שמוליק והדס) ושלושה נכדים כיום. סולומון, כמו המון ניצולי שואה אחרים, מחשיב הישג זה כניצחונו על הנאצים. הקמת משפחה גדולה בארץ ישראל הינה הוכחה חותכת עבור ניצולי השואה, שלמרות ניסיונם החרוץ של הנאצים להשמיד את זכרם של היהודים, ניסיון זה היה כושל.
כיום[עריכה]
כיום, מקדיש סולומון את זמנו בכדי להשכיל ולחנך את הדור הצעיר על שואת יהודי יוון וגם על סיפורו האישי. הוא פעיל בעמותת אלומה אשר פועלת בהנחלת מורשת זיכרון השואה והגבורה ולהנצחתה לדורות הבאים. בשיתוף עם עמותה זו, פוגש סולומון תלמידי תיכון במטרה לספר את סיפורו של יהודי יוון. לאורך השנים, השתתף סולומון במספר רב של פעילויות המכוונות לדור הצעיר בפרט. סולומון שיחק בהצגות, העביר הרצאות ולקח חלק בעוד שלל פעילויות חינוכיות לאורך השנים.
"בולדוג"[עריכה]
כשתלמידים מתיכון הרצוג שאלו את סולומון אם היו לו חברים במהלך המלחמה, הוא ענה בהתלהבות "רק את 'בולדוג' היה לי כחבר". לאחר שסולומון פנה לחדר הצמוד לסלון, הוא חזר עם בובת צמר ישנה בצורת דובי. סולומון סיפר למראיינים בהתרגשות שבימים הבודדים ובלילות הארוכים הוא שיחק עם הבובה, אותה הוא כינה 'בולדוג'. "החזקתי את הדובי כי הוא הדבר היחיד שהחזיק אותי בתקופת השואה" - סולומון משה (2022).
סולמון נישא לאראלה, נולדו להם שני ילדים ושלושה נכדים, שגם יצרו קשר עמוק עם הדובי. השנים עברו, והילדים כינו את הדובי "יומבו". הדובי כבר החל להתפורר והשנים נתנו בו אותותיו. כשסולומון כאמור ביקש להעביר את סיפורו ואת הדובי שלו ל"יד ושם", הילדים והנכדים סירבו: "סבא, הדובי שמר עליך, עכשיו תפקידנו לשמור עליו", אמרו. הדובי החדש (הימני) שניתן לראות בתמונות הינו שחזור של 'בולדוג' המרופט, שהוענק לסולומון ב2018 בידי העיתונאית ליהיא לפיד, יו"ר עמותת סביון.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- [1], באתר (המרכז לטכנולוגיה חינוכית, יהודי יוון בשואה)
- [2], כתבה בעיתון (“צומת השרון”, אודות סולומון)
- [3], באתר (אתונה, אתר בית התפוצות)
- [4], באתר (קהילת אתונה, אתר "זכור")
This article "סולומון (שלמה) משה" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:סולומון (שלמה) משה. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
