סודאן האנגלו-מצרית

סודאן האנגלו-מצרית (בערבית: السودان الإنجليزي المصري) הייתה מדינת חסות משותפת של הממלכה המאוחדת ומצרים בצפון אפריקה בין השנים 1899 עד 1956, אך בפועל מדינת החסות הייתה בשליטה בריטית מלאה ומצרים קיבלה השפעה במקרים ספציפים. סודאן האנגלו-מצרית קיבלה עצמאות ב-1956, משנת 2011 פוצלה סודאן לסודאן ולדרום סודן.

עד שנת 1914, מצרים הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. במהלך המאה ה-19 הרחיבה מצרים את שליטתה בסודאן עד האגמים הגדולים של אפריקה. בשנת 1881 פרצה המלחמה המהדית בסודאן, ובשנת 1882 פלשו הבריטים למצרים, וכך מצרים הפכה למדינת חסות של בריטניה. לאחר מכן כוחות בריטיים ומצרים כבשו בהדרגה את סודן. בשנת 1899 הם הסכימו רשמית להקים מדינת חסות משותפת: מצרים על בסיס שלטונה הקודם בסודן ובריטניה על בסיס זכות כיבוש.

בין השנים 1914 ל-1922, הסולטנות מצרים וסודן, היו רשמית חלק מהאימפריה הבריטית. לאחר עצמאות מצרים בשנת 1922, בריטניה קיבלה בהדרגה שליטה רבה יותר במדינת החסות המשותפת, והוציאה את מצרים מסודאן כמעט לחלוטין עד שנת 1924. חוסר שביעות הרצון הגובר של מצרים מהסדר זה הגיע לשיאו לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

ב-1 בינואר 1956, מצרים ובריטניה ויתרו על סודאן והעניקו לה את עצמאותה.

רקע כללי

איחוד עם מצרים

בשנת 1820, צבאו של מוחמד עלי, בפיקודו של בנו אסמאעיל, כבש את סודאן. לסודאן היה קשרים לשוניים, תרבותיים, דתיים וכלכליים עם מצרים, והייתה תחת אותה ממשלה בתקופות שונות ולסירוגין מאז תקופת הפרעונים. מוחמד עלי נקט באגרסיביות של הרחבת כוחו בניסיון להחליף את האימפריה העות'מאנית.

מעורבות בריטית

מפת סודן האנגלו-מצרית

עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, חשיבותה הכלכלית והאסטרטגית של סודן גדלה, ומשכה את תשומת הלב של הממלכה המאוחדת. עשר שנים מאוחר יותר בשנת 1879, כתוצאה מהחוב שצברה ממשלת מצרים לממלכה המאוחדת התפטר איסמעיל פאשא והוחלף על ידי בנו תאופיק פאשא. אופן עלייתו של תאופיק הכעיסה מאוד את המצרים ואת הסודאנים אשר בסופו של דבר הגיע למרד העוראבי. עם נצחונו במרד, פנה תאופיק בבקשה לסיוע בריטי. בשנת 1882, על פי בקשתו של תאופיק, הפציצו הבריטים את אלכסנדריה, נמל הים העיקרי של מצרים וסודן, ופלשו לאחר מכן למצריים.

מרד המהדיסטים

הסכמתו של תאופיק לכיבוש הבריטי כמחיר להבטחת השלטון נתעבה עמוקות על ידי רבים ברחבי מצרים וסודן. הנוכחות הצבאית הבריטית בסודן הייתה מוגבלת יחסית ובסופו של דבר פרץ מרד. המרד היה בראשות המנהיג הדתי הסודני מוחמד אחמד. מוחמד רצה לא רק לגרש את הבריטים, אלא להפיל את המלוכה, שנראתה כחילונית ונטייה מערבית, ולהחליפה בממשלה איסלאמית. המרד הגיע לשיאו בנפילת חרטום ובמותו שלהגנרל הבריטי צ'ארלס ג'ורג' גורדון בשנת 1885. כוחותיו של תאופיק וכוחות בריטניה נאלצו לסגת כמעט מכל סודאן, בעוד מוחמד הקים מדינה תיאוקרטית בסודאן.

ממשלתו הדתית של מוחמד הטילה חוקים אסלאמיים מסורתיים על סודאן והדגישה את הצורך להמשיך במאבק החמוש עד שהבריטים גורשו לחלוטין מהמדינה. מוחמד נפטר שישה חודשים לאחר נפילתה של חרטום, יורשו עבדאללהי אבן מוחמד, פלש לאתיופיה בשנת 1887 וחדר עד העיר גונדר. פלישה זו הופסקה על ידי כוחותיו של תאופיק, ואחריה הובלה נסיגה מאתיופיה. משנת 1885 עד 1898 אוכלוסיית סודאן קרסה משמונה לשלושה מיליון איש בגלל מלחמות, רעב, מחלות ורדיפות.

היסטוריה

דגל המושל הכללי

לאחר סדרה של תבוסות הבריטים החליטו לחדש את השליטה בסודאן. בהנהגת כוח מצרי-בריטי משותף, אשר הוביל הוריישו קיצ'נר. לאחר הקרבות הושג הסכם בשנת 1899 הקובע את השלטון האנגלי-מצרי, לפיו סודאן אמורה להיות מנוהלת על ידי מושל כללי שמונה על ידי מצרים בהסכמת בריטניה. בעקבות מדיניות של הפרד ומשול, החלו הבריטים לחתור תחת שלטונו של מוחמד עלי.

הבריטים היו נחושים להחמיר את ההבדלים והחיכוכים בין הקבוצות האתניות השונות הרבות בסודאן באמצעות מדיניות הפרד ומשול. משנת 1924 ואילך, חילקו הבריטים את סודאן לשתי טריטוריות: אזור צפון, אשר שם נמצאו דוברי ערבית ומאמינים מוסלמים, ואזור דרום ששם היו בעיקר מאמינים נוצריים.

ביטול המדינת חסות המשותפת

גם כאשר הבריטים סיימו את כיבוש מצרים בשנת 1936 (למעט תעלת סואץ), הם שמרו על כוחותיהם בסודאן. ממשלת מצרים, הכריזה שוב ושוב על ביטול ההסכם, והכריזו כי הנוכחות הבריטית בסודאן היא בלתי חוקית, והתעקשו על הכרה בריטית מלאה על המלך פארוק כ"מלך מצרים וסודאן".

מהפכת הקצינים החופשיים היא זו שהניעה את סדרת האירועים שתסיים בסופו של דבר את הכיבוש הבריטי והמצרי בסודאן. לאחר שבוטלה המלוכה במצרים בשנת 1953, מנהיגי מצרים החדשים, מוחמד נגיב וגמאל עבד אל נאצר, האמינו שהדרך היחידה לשים קץ לשליטה הבריטית בסודאן היא שמצרים עצמה תנטוש רשמית את ריבונותה על סודאן, מכיוון שתביעתם של הבריטים לשליטה בסודאן הייתה תלויה בריבונות מצרית, המהפכנים ידעו שזה יחייב את בריטניה לסגת.

מעבר לעצמאות

דגל ארעי של סודאן אשר שימש במהלך ועידת באנדונג.

בשנת 1943 הוקמה מועצה מייעצת בצפון סודאן שהביאה רמת שלטון עצמי למחוזות הצפוניים של סודאן. בכנס שהתקיים בג'ובה בשנת 1947 הוחלט לשלב את הנהלת המחוזות הדרומיות עם אלה של הצפון. .

בפברואר 1953 הושג הסכם בין מצרים, הממלכה המאוחדת ונציגים פוליטיים סודאנים למעבר משלטון משותף לשלטון עצמי. סודאן קיבלה שלטון עצמי במרץ 1953 ואיסמעיל אל-אז'ארי הפך לשר הראשי בשנת 1954.

באוקטובר 1954 חתמו ממשלות מצרים ובריטניה על אמנה שתעניק עצמאות לסודאן ב -1 בינואר 1956. סודאן הפכה למדינה ריבונית עצמאית לאחר כמעט 136 שנה תחת שלטון מצרים ועוד 56 שנה תחת כיבוש בריטי.

מחוזות

סודן האנגלו-מצרית חולקה לשמונה מחוזות, שמונה המחוזות היו: הנילוס הכחול, דארפור, אקווטוריה, קסלה, ח'רטום, כורדופן, הצפון והנילוס העליון הגדול. בשנת 1948, מוחז בחר אל ע'זאל התפצל ממחוז אקווטריה.

נושאי משרה

מושלים

• רשימת מושלי סודן לפני עצמאות

שופטים ראשיים

• 1903–1917 Wasey Sterry (עד 1915 השופט הראשי)
• 1917–1926 רוברט היי דון
• 1926–1930 סר ברנרד האמפרי בל
• 1930? –1936? האוול אוון
• 1936–1941 תומאס פרסיבל קריד
• 1941–1944 סר הוברט פלקסמן
• 1944–1946 ססיל הארי אנדרו בנט
• 1946–1947 סר צ'ארלס ססיל ג'ורג 'קומינגס
• 1947–1950 תומאס ארתור מקלאגן
• 1950–1955 ויליאם אובראיין לינדזי
• 1955–1964 מוחמד אחמד אבו רנאט

השרים הראשיים

• 1952-1954 עבד אל-רחמן אל-מהדי
• 1954-1956 איסמעיל אל-אז'ארי

ראו גם

• יחסי סודאן-מצרים
• יחסי סודאן-בריטניה

הערות שוליים

This article "סודאן האנגלו-מצרית" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:סודאן האנגלו-מצרית. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

This page exists already on Wikipedia.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• סודאן האנגלו-מצרית in English