נתן חאין
נתן (נוסון) חאין בן יעקב (ברוסית: Хайн Носон Яковлевич; 1 בינואר 1922 – 13 בפברואר 2016) היה חייל יהודי ששירת ביחידת הדיוויזיה הלטבית של צבא ברית המועצות בתור קצין, בזמן מלחמת העולם השנייה. נתן נפצע כמה פעמים במהלך המלחמה, אך ביקש לחזור לחזית. הוא קיבל מספר עיטורים והיה בין נושאי הדגל במסדר הניצחון בכיכר האדומה במוסקבה שברוסיה, ב-24 ביוני 1945[1].
ביוגרפיה[עריכה]
נעוריו[עריכה]
נתן (נוסון) חאין נולד בשנת 1922 בדאוגבפילס (בלטבית: Daugavpils) שבלטביה, לאב יעקב, שהיה פולני ועבד כמאסטר ברכבת, כמעצב אופנה וכסנדלר[1]. בילדותו, נתן גר ביחד עם קרובי משפחתו הרבים, שבסך-הכל מנו 14 נפשות.[2] המשפחה קיימה אורך חיים יהודי, דיברו ביידיש, שמרו שבת והלכו לבית כנסת בחגים[3]. כשסיים נתן את לימודיו בשפת היידיש בכיתה ז', החל לעבוד כשוליה בבית מלאכה לעור, ולאחר ארבע שנים הפך לעוזר של הבעלים. העבודה בסדנת הפרוון הייתה עונתית ונמשכה במהלך 4–5 חודשים בשנה, ולכן, כשהיה בן 13, החליט נתן להצטרף לתנועת קומסומול המחתרת של לטביה, במקביל לעבודתו[1].
נתן גילה עניין רב בפעילות הקומסומול. הוא האמין ברעיונות הקומוניסטיים ורצה לעזור במאבק למען הצדק ולמען חיים טובים יותר לאנשים העניים והמקופחים, ולכן הדביק פוסטרים ועלונים, הפיץ ספרות קומוניסטית, פעל נגד הממשלה הבורגנית המקומית, הלך לסדנאות ואסף כסף כדי לתמוך בקומוניסטים וחברי קומסומול שנמצאים בכלא, או במשפחותיהם[2].
בשנת 1940 הגיע הכוח הסובייטי ללטביה וממשלה קומוניסטית עלתה לשלטון. זמן קצר לאחר מכן התקבלה החלטה להכשיר חיילים ומפקדים לצבא החדש של לטביה הסובייטית ונשלחו מכתבים הקוראים לקומוניסטים צעירים ראויים ולחברי קומסומול דוברי רוסית להגיש מועמדות להצטרפות לאימונים צבאיים בבית הספר לחי"ר בעיר הבירה הלטבית ריגה (Рижское Пехотной Училище - РПУ)[2].
מבין תושבי דאוגבפילס, רק 14 אנשים הגישו מועמדות, מתוכם 11 לטבים ו-3 יהודים ובניהם - נתן בן ה-17, שרצה לשרת בצבא האדום עד מאוד. כשהמועמדים הגיעו לבית הספר נערכו ראיונות קבלה. לאחר ראיונו, נודע לנתן שהוא לא עבר כיוון שהיה צעיר ולא ידע רוסית וכי עליו לחזור לביתו, אך הוא סירב להכיר בכך. הוא פנה למנהל בית הספר והסביר לו את חשיבות העניין בעיניו, התחנן לקבלת משרה כלשהי כחלק משירות צבאי ופירט את תחושת הבושה שירגיש אם יאלץ לחזור לביתו. תחנוניו נענו בחיוב - והוא התקבל לבית הספר כמועמד לצוערים[2].
נתן היה מתעמל טוב והצטיין בשיעורי לחימה בכידונים עד כדי הפיכתו לעוזר מדריך בשיעורים אלו, ובשנת 1941 הפך לצוער[2][3].
בפרוץ מלחמת העולם השנייה[עריכה]
עבור תושבי לטביה, מלחמת העולם השנייה הגיעה ביוני 1941, יחד עם מבצע ברברוסה. ואכן, ב-22 ביוני 1941, נכנס בית הספר של נתן, РПУ, לכוננות מלאה במסגרתה קיבלו כלי נשק ותחמושת והתכוננו ליציאה לאזורי הקרבות. יום למחרת, ב-23 ביוני, התקדמו אנשי ה-РПУ לאזור ליד העיר לייפאיה במשאיות. שם, במרחק קילומטר מחוף הים ונמל לייפאיה, נכנס נתן לחזית בפעם הראשונה לחייו תוך לחימה במסתננים גרמנים שלבשו את מדי הצבא האדום למטרות ריגול. כשליש מהצוערים שהיו לצידו ערקו לצבא הגרמני, אך נתן ואנשיו ניצחו את הגרמנים בקרב זה, עם כי במחיר של שישה פצועים בצידם[2].
ב-30 ביוני קיבלה הקבוצה של נתן פקודה להגיע לחזית חדשה עם כמות אספקה מקסימלית. הצוערים התקדמו לאורך הגבול המפריד בין חזיתם לבין חזית האויב עם משאיות שהוקצו להם, תוך הפצצות שעתיות, עד להגעתם לעיר פסקוב שברוסיה. במהלך התקדמותם, צוערים לטביים מקומיים נטשו את הגדוד וברחו, כך שלאחר 200 קילומטרים מהדרך, נותרו פחות מ-30% מכלל הצוערים של ה-РПУ. בסופה של הדרך מספר הצוערים עמד על כמאה בלבד. על מנת להתמודד עם המחסור בחיילים עקב עריקתם של הצוערים שלא הרגישו חשיבות בלחימה למען הכוח הסובייטי, הצטרפו לשורותיהם של הלטבים, הרוסים והיהודים הקומוניסטים וחברי הקומסומול גם כ-85 צוערים אוקראינים[2].
נתן וחבריו לגדוד חזרו ל-РПУ, שם למדו עוד שבועיים-שלושה לפני שחרורם מבית הספר בדרגת "סגן". נתן הועבר לפלוגה 3 (בפיקודו של הקצין טימופייב מ-РПУ) של גדוד רובאים 191 (בפיקודו של רב-סרן אנדרסון)[2].
הלחימה בחטיבת המשמר הלטבית ה-43[עריכה]
החטיבה (או הדיוויזיה) הלטבית ה-43 (לשעבר 201) הייתה חטיבה התנדבותית, כלומר היא הייתה מורכבת ברובה ממתנדבים ולא ממגויסים. היא כללה, בין היתר, את גדוד רובאים 191 שהיה מורכב בחציו מלטבים, מרבע רוסים ומרבע יהודים, כאשר מחצית מהחיילים בפלוגתו של נתן, שהיה מפקדה, היו יהודים. הפלוגה הייתה מורכבת מארבע כיתות רובים, ומנתה בסך-הכל 130 אנשים. אימוני הלחימה בגדוד בוצעו ברמה גבוהה וכללו עבודה על טקטיקות ניהול לחימה מאחורי קווי האויב. המזון שניתן היה דל וכלל שעורה, כרוב ומנת לחם קטנה ולכן חיילים רבים פיתחו מחלות שונות הקשורות לתזונה[2].
קרבות החורף על מוסקבה[עריכה]
החטיבה הייתה מיועדת לשימוש, בראשיתה, אך ורק לקרבות לשחרור לטביה, אך עם הגעת הדיווחים על התקדמות הנאצים לעבר מוסקבה בנובמבר 1941 נשלחו הגדודים לעיר הבירה באמצעות רכבת ומשם התקדמו אל עבר החזית במשאיות. בהגיעם אל קו החזית, הגדירו מחדש את החטיבה כחטיבה רוסית וחילקו אותה לפי מחלקות, כאשר חלקן הוצבו בתעלות וחלקן על אדמה מכוסה בשלג רב, שם הוצב נתן. תנאי מזג האוויר בחזית היו קשים, שכן באותו הזמן שרר חורף ולחיילים לא היו מגפיים או מעילים מתאימים למזג האוויר באזור. בנוסף, היה קושי בסיפוק מזון לקו החזית. כמאתיים מטר ממקום התייצבותו של נתן היה יער שבו הסתתרו צלפי האויב אשר גרמו לאבדות חמורות בצידו. לאחר שהחיילים במחלקתו של נתן תפסו כמה מהם, גילו שהיה מדובר בפינים ולא בגרמנים, כפי ששיערו[2].
המזון המוגבל, מזג האוויר הקשה והאיום התמידי מצד הצלפים הפינים גרמו לכעס רב בקרב חייליו של נתן שהשתוקקו לצאת לקרב, ולאחר שבועיים של המתנה, ב-20 בדצמבר 1941, החטיבה יצאה להתקפה בקריאות הידד, ונתן הסתער קדימה בעודו יורה אל עבר אנשי אס אס באמצעות תת-מקלע. המתקפה הסתיימה בהצלחה מבחינת נתן, ובהשראת הצלחה זו התקדמו החיילים אל עבר הכפר יילגינו, ללא סיור מקדים, במחשבה שהגרמנים כבר נסוגו משם. כאשר היו במרחק של כמאה מטרים מהכפר גילו שטעו ושהגרמנים עדיין נוכחים. הגרמנים החלו לירות על הגדוד של נתן, שאיבד יותר ממחצית חייליו במתקפה זו. בעקבות כך למדו החיילים שלא למהר במתקפותיהם ללא סיור והכנה יסודית לפני כן. בסך-הכל, בקרבות על הכפר יילגינו בסוף דצמבר, 1941, איבד הגדוד של נתן כ-80% מחייליו[2].
מתקפה אחרת הייתה דומה למתקפה על הכפר יילגינו. במתקפה זו, שוב הכינו החיילים הגרמנים מארב בתוך הכפר. החיילים הגרמנים ירו אל עבר הגדוד של נתן עם תת-מקלעים. עוצמת המתקפה הגרמנית הייתה חזקה ביותר, ונתן קיבל החלטה לפתוח במתקפה על החיילים הגרמנים באמצעות כידונים. המתקפה הסתיימה בהצלחה, ולנתן הוענק עיטור הדגל האדום. עיטור זה נחשב נדיר ומכובד, שכן מתוך החטיבה רק עשרים חיילים קיבלו אותו עבור קרבות החורף של 1941 על מוסקבה ומתוכם נתן, שנפצע במהלך קרבות אלו[2].
לאחר החלמתו[1], חזר נתן לגדוד רובאים 191 ובפברואר 1942 החליף את המג"ד עקב פציעתו. נתן המשיך לפקד על גדוד זה כמג"ד עד לפציעתו בסתיו 1943[2].
מבצע סטאראיה רוסה[עריכה]
בינואר 1942 נשלחה החטיבה של נתן לעיר סטאראיה רוסה (Старая Русса), שנכבשה על-ידי הגרמנים עוד באוגוסט 1941, על מנת לכבוש אותה בחזרה. חיילי החטיבה, שמנו כ-160 אנשים, לחמו במשך כמעט שנתיים בביצות על יד העיר בתנאים הקשים ביותר, כשהם סובלים מאבדות חמורות. נתן ואנשיו סבלו מבעיות באספקת תחמושת ומזון שנשלחו אליהם במטוסים[3], מהפצצות בלתי פוסקות מצד הגרמנים ומקור עז. במהלך תקופה זו הצטמצם מספרם לכ-85 חיילים. נתן, שנפצע מרסיס ביד ימינו במהלך הסתערות הגרמנים שהובילה לסיום ניסיון הכבישה של החטיבה, עוטר בשנית בעיטור הדגל האדום על מבצעיו המוצלחים אותם ביצע כמפקד מחלקת חי"ר ועל הצטיינותו בקרב[1][2].
השיבוץ בגדוד המילואים של החטיבה הלטבית[עריכה]
בסתיו 1943 נפצע נתן באופן קשה ברגלו, ולאחר שהייה של שלושה חודשים בבית חולים מס' 1823 בעיר ואלדאי נשלח לגדוד המילואים הלטבי, שהיווה תגבורת לחטיבת המשמר הלטבית ה-43. נתן מונה כסגן מפקד גדוד הדרכה, אך מכיוון שרצה בתפקיד פיקוד עצמאי הוא ביקש ממפקד הגדוד, אלוף-משנה שפולברג, להתמנות למפקד פלוגה. שפולברג הסכים ונתן התמנה למפקד פלוגה 12 בגדוד המילואים. פלוגה זו נחשבה בעייתית שכן הייתה מורכבת ברובה מעבריינים ובעלי עבר פלילי. היא הייתה ממוקמת בחפירות על שפת ביצה והאוכל שקיבלה היה דל וכלל כרוב ודייסה בלבד. עם זאת, הצליח נתן לאמן ולקדם את פלוגתו בזמן קצר[2].
הלמידה בפקולטה הצבאית וסיום שירותו[עריכה]
לאחר שהותו של נתן במשך מספר חודשים בגדוד המילואים הלטבי הוא נשלח ללמוד בפקולטה הצבאית שבמכון המרכזי לחינוך גופני במוסקבה. הפקולטה הכשירה מורים לעתיד למקצועות צבאיים ולשירות במחלקות הצבאיות של מכוני החינוך הגופני וביצעה גיוס של הסטודנטים שבה לחזית. הלימודים בה התמקדו בתרגול לחימה תחת אש ובאימונים טקטיים[2].
לאחר סיום לימודיו בפקולטה הצבאית עבר למחלקה הצבאית של האקדמיה החקלאית בעיר ריגה, שם עבד כמרצה והפך לרב-סרן. בשנת 1948 למד מרחוק, באמצעות התכתבות, באקדמיה למשפט צבאי, והשלים ארבעה קורסים[2].
השתתפותו במצעד הניצחון ביוני 1945[עריכה]
נתן היה בין נושאי הדגל במסדר הניצחון בכיכר האדומה במוסקבה, אז בברית המועצות, ב-24 ביוני 1945. הוא צעד עם למעלה מ-200 קצינים בטור עם הפקולטה הצבאית בה למד[2].
לאחר שחרורו מהצבא[עריכה]
לאחר שהשתחרר מהצבא בשנת 1953, החל נתן ללמוד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה הממלכתית של לטביה (Латвийского Государственного Университета - ЛГУ), על אף שהוצע לו להמשיך את שירותו הצבאי בדרגת אלוף, ועבד כמנהל בקתדרת התרבות של האוניברסיטה. בשנת 1974 קיבל תואר דוקטור לפדגוגיה, והחל לעבוד כראש המחלקה לחינוך גופני וספורט באוניברסיטת לטביה וכיושב ראש פדרציית הסייף הלטבית[3][2][1].
עלייתו לארץ[עריכה]
נתן עלה לארץ בשנת 1979 ביחד עם משפחתו ועבד כמורה בבית ספר מיוחד. הוא השתתף בפעילות חברתית רבה במערכת ההסתדרותית ובברית ותיקי מלחמת העולם השנייה, ונפטר בתל אביב, בשנת 2016[1].
הערות שוליים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.הלוחם היהודי במלחמת עולם השנייה, מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
- ↑ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Интервью с ветераном ВОВ Хайн Носон Яковлевич - Артиллеристы | Я помню, iremember.ru (בрусский)
- ↑ 3.0 3.1 3.2 3.3 שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
קטגוריה:יהודים אנשי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה
קטגוריה:עולים בשנות ה-1970
קטגוריה:ישראלים ילידי ברית המועצות
קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1922
קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-2016
This article "נתן חאין" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:נתן חאין. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
