מעוז ליטוף
מעוז ליטוף היה אחד ממעוזי תעלת סואץ שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים וכונו "קו בר לב".
מעוז ליטוף שכן בקצה הדרומי של אגם המר הקטן והיה מורכב משני מעוזים קרובים.
מעוז ליטוף א' שלט על הכניסה מהאגם המר הקטן להמשך תעלת סואץ בואכה העיר סואץ.
מעוז ליטוף ב' שהיה מעוז קטן יותר שכן על גדות התעלה במרחק של קילומטר אחד דרומית ממעוז ליטוף א'.
לאחר מלחמת ההתשה ובמסגרת דילול מעוזי התעלה שהונהגה על ידי מפקד פיקוד דרום מעוז ליטוף נסגר על ידי כיסוי בחול של מרבית חלקיו.
בזמן מלחמת יום הכיפורים מעוז ליטוף היה המעוז האחרון שאויש על ידי חיילי גדוד 68 של חטיבת ירושלים.
מעוז ליטוף במלחמת יום הכיפורים[עריכה]
בקר יום המלחמה[עריכה]
שלווה פסטורלית שררה בבקרו של יום כיפור במעוז ליטוף. ובתעלת סואץ שלמרגלותיו. כאילו הכול עומד מלכת לכבוד היום הקדוש. בתוך המעוז מתוך אחד הצריפונים בוקעים קולות של תפילת יום הכיפורים הנערכת על ידי מניין קטן של חיילים. וכמו במחזה סוריאליסטי, מתארגנת קבוצה של חיילים ליציאה לסיור הבקר לאורך האגם המר הקטן בואכה המעוז השכן בוצר.
בקר יום כיפור, מזג אוויר נפלא, נוף מקסים לאורך החוף, עשרה חיילים הולכים או שמא, מטיילים, בהפגנת נוכחות "מטופשת". המחשבות בבית, במשפחה שבוודאי עושה את דרכה לבית הכנסת או מכונסת בבית, באישה ובילדים. בני המורה לביולוגיה, נפעם מהעושר של היצורים הביולוגיים ומיופיים של הצדפות והקונכיות ואוסף את הנבחרים שבהם על מנת להביאם לתלמידיו בקיבוץ.
בשעה עשר וחצי חוזרים למעוז, החברה הדתיים מסרבים לאכול ולמרות פקודת הרופא, חנוך רייבר, בחור הלומד בישיבת כפר הרואה מסרב. חנוך יהיה בצום מוחלט עד נפילתו בקרב מספר שעות לאחר מכן.
בשעה שתים עשרה, בני עולה לתצפית מול התעלה, שעתים לפני פתיחת המלחמה והתעלה שקטה, אדי המים עולים ממנה מהחום ואתה מסתכל במשקפת ורואה את אלפי סוללות התותחים, מרחוק אתה מבחין בסוללות הטילים. אנחנו מדווחים למפקדה שהחיילים יושבים בעמדות עם כובעי פלדה וחגורים וסוללות הטילים חשופות, אך גם שעתיים לפני המלחמה התשובה היא "זה תרגיל".
גדי רשף מפקד המעוז עולה לתצפית בשעה שתים עשרה וחצי ונראה מאד מודאג ממה שרואים עיניו.
פרוץ המלחמה ומהלך הקרב על ליטוף[עריכה]
בשעות הצהריים כולם נחים בבונקרים כאשר השקט נשבר בבת אחת כאשר קולו של חצ'בי נשמע בחוזקה באינטרקום הפנימי " חברה, כוננות ספיגה אמת". בשניות, כמו "אוטומטים" אנחנו לובשים אפודות מגן, כובעי פלדה ונשק ויורדים כל אחד לבונקר הממוגן שלו כפי שתרגלנו. בדרך לבונקר רואים את גדי, מפקד המעוז ואת הקשר ישראל סעיד רצים לעמדת הפריסקופ ממנה ניתן היה לצפות לעבר התעלה ולהבחין האם המצרים מנסים לפשוט על המעוז. ידידיה ליפשיץ נשאר בעמדת הנ"מ בכוננות. ההרגשה היא קשה, משלווה אתה עובר למתח בלתי נסבל, ברגעים הראשונים קשה לנשום, האם שוב פעם מלחמה? והפעם כאשר אתה "סגור" בתוך המעוז ומולך עשרות אלפי חיילים מצריים? האם כל זה אמת או חלום? מה אני עושה כאן לכל הרוחות? כלפי חוץ משתדלים להיות שקטים, לא נעים להיראות לחוץ ליד החברים, בבונקר מוכרחים להתנהג בשקט, מתבדחים והנה לפתע, בשעה שתיים מתחילה רעידת האדמה והבונקר והמעוז כולו מזדעזע מהפגזות בלתי פוסקות. הכול רועד וכל אחד מתכנס בתוך עצמו. האם הוא מקרין את האימה ואת הפחד הטבעי שמשתלטים עליו? כל אחד מסתכל ברעהו ומצפה לנחמה ולמילת הקלה מחברו. עדיין מנסים לשוחח אחד עם השני, אך הרעש מחריש אוזניים, האבק מציף את הבונקר וקשה ומקשה על הנשימה.
הישיבה בתוך הבונקר הייתה איומה, חשש של מלכודת, תחושה של סגירות שאיננה מתאימה למה שחונכת והורגלת כחייל בצה"ל.
חנוך ריבר, ותיק גולני והתעלה היה יוצא מדי פעם לפתח הבונקר, כאשר לפתע אמר שנשמעות יריות של נשק קל. באותם הרגעים ח'צבי הקשר צעק את הקריאה "כוננות פשיטה". גם אם ההרגשה הייתה איומה והעדפנו את קירות הבונקר שהגנו עלינו, כולנו זינקנו בריצה לעמדות כפי שעשינו בתרגילים הרבי שגדי הנהיג מאז שהגענו למעוז.
גדי, ישראל, צלמון וחיילים נוספים רצו לעמדות המזרחיות דרומיות מהם הסתערו מאות מצרים.
בני פיינשטיין ביחד עם נחמי שטיין, יהודה ואלי סמל המרגמות המעוז התמקמו בעמדת המרגמות ובני התחיל בירי לעבר הכוחות שהתחילו בטיפוס אל המעוז.
הזיכרון שמלווה אותי שנים כמו הבזק של כעס הייתה השאלה "קיבינמט", איפה מוקשים סביב המעוז? למה הם לא מתפוצצים? למה חיל האוויר לא מגיע? היכן הטנקים שהיו אמורים להיות לידנו?. בני יורד מהעמדה בגלל מעצור ונחמי עולה וממשיך לירות ומקלל ברומנית, עד שלפתע לאחר מספר דקות אנחנו רואים אותו שוכב דומם. אלי בן יעקב, שאל את עצמו: מה קרה לנחמי? אני לא רואה דם. באותם רגעים בפקודה של אלי ומיכה גלעד, התחלנו בירי של פגזי מרגמות לכיוון מקום הסתערות המצרים כאשר מיכה גלעד עולה כמעט מעל הסוללה ומכוון אותנו לפי כיוון ההתקפה של המצרים. איזה קור רוח היה למיכה וההוראות שלו כמו נחקקו בזיכרון: "ימינה 100", שני סיבובים למעלה" פגענו סירה!!! ועוד.
למרות היריות, הצעקות ופיצוצי הרימונים, לפתע הרגשנו בטוח יותר בכוחותינו. רק כמה רגעים קודם לכן, הרגשתי כמו הנדון למוות כאשר כיתת היורים, המצרים העולים במעלה הסוללה אל המעוז עומדים לחסל את כולנו, הרי הם כה רבים ואנחנו כה מעטים.
ההרגשה הזאת, החנק הזה, האנלוגיה הזאת פורצת בך גם היום 37 שנה לאחר המלחמה ומעבירה בך צמרמורת..
בעמדות המזרחיות דרומיות נלחמו גדי, ישראל סעיד, צלמון דויד, יצחק ברכה, מול נחשולי המצרים שהסתערו על המעוז בכוח של גדוד קומנדו ובסיוע של פלוגת תול"רים ירי ישיר של טנקים ועוד וכל זה מול כעשרים וחמישה לחמים ובעלי תפקידים כמו נהג, קשר, רופא וכדומה.
ברגעים אלה, כאשר השעה 15:30 בערך, הסתערות המצרים, למרות שנעצרה בחלקה מצד התעלה כבר תבעה קרבנות רבים, גדי נפצע קשה, צלמון וישראל סעיד נהרגו, שוורץ נפצע בידו.
אסף החובש הגיע לעמדה של גדי לטפל בו אך הוא סירב בכל תוקף וצעק להמשיך לירות במצרים המסתערים, הוא צעק ועודד אותנו כל הזמן.
המצרים המסתערים המשיכו לעבור את התעלה בהמוניהם מדרום למעוז והתחילו בהסתערות למקום החולשה של המעוז, האזור המערבי והשער הפונים לכיוון סיני.
מיכה שכבר פיקד בשלב זה על המעוז צעק לעבר אלי, יהודה וכל חייל פנוי לרוץ לכיוון העמדות המערביות והשער שם עמדו כ-150 -200 חיילים מצרים להסתער על המעוז על מנת לכבוש אותו.
בעמדת המרגמה המשכנו בירי, כאשר לפתע נשמעו צעקות של מיכה לכוון את המרגמה לכיוון אזור השער של המעוז. כיוונו את המרגמות כמעט ב-90 מעלות וירינו ללא הפסק לכיוון השער.
בעמדות המערביות הדרומיות והצפוניות מול השער המצב היה קשה ביותר ואף קריטי, אלבז כבר נהרג בתחילת הקרב מירי צלפים, חנוך רייבר עמד גחון בעמדה וירה ללא הפסקה, נלחם בגבורה עד שקיבל צרור ונהרג, אלי בן יעקב שהגיע לעמדות מעמדת המרגמה ראה את המצרים מסתערים והתחיל לזרוק רימונים. אלי מספר "יכולתי לראות את עיני המצרים ורק שאלתי את עצמי "היכן המוקשים בין הגדרות"? פתאום הרגשתי מכה בראש, סחרחורת נוראית והרגשתי שאני נופל והולך למות ופתאום הכול נגמר עבורי" אלי נפגע קשה בראשו ופונה לתאג"ד לטיפול. על ידי יהודה אברהם שעמד לידו והמשיך לירות ביחד עם מיכה, צור מגן ועוד חיילים שהגיעו לשם.
ולפתע המצרים התחילו לסגת כאשר הם מותירים הרוגים ופצועים רבים על גדרות המעוז.
במקביל ללחימת הגבורה של חיילי המעוז, הטנקים של פלוגה ג' הגיעו לאזור הדרומי של המעוז ונלחמו בחירוף נפש מול החיילי הקומנדו וחוליות האר-פי ג'י המאיימות על הטנקים.
שיתוף הפעולה, גם אם נעשה ללא תאום שוטף הביא לתוצאות הסופיות של הקרב. לוחמי השריון נלחמו עוד כל הלילה מול כוחות רבים של חי"ר המצויד בטילי נ"ט, טנקים וארטילריה שלא מפסיקה להפגיז אותם.
מיכה שפיקד בשקט נפשי על המעוז הורה לפנות את הפצועים לבונקר התאג"ד, במקביל הוא הסתובב מעל העמדות וכיוון אש לעבר המצרים הנסוגים או כאלה שעדיין ניסו להסתער או להתקרב אל המעוז. בני פיינשטיין צעק למיכה: "תיזהר, אתה בלי כובע פלדה, אנחנו צריכים אותך" כאשר לפתע חתף צרור ישיר ונפל מתבוסס בדמו.
בחצר המעוז, כאשר הוא עדיין מפרפר בין החיים למוות קרא מיכה "אמא, אמא".
המצרים נסוגים – הערב והלילה במעוז ליטוף[עריכה]
השמש הלכה ושקעה והדמדומים שבין היום לערב הלכו והתפשטו מעל המעוז, רעש היריות והפגזים כאילו התרחקו מהמעוז הפגוע, ההרוס, שרק שלש שעות קודם לכן שקק חיים וסדר מופתי כיאה לגדי המ"פ, מפקד המעוז הקפדן שלנו.
הערב ירד והחושך והצללים שהשתלטו עלינו היו כמו תפאורה זועקת ומדכאת למוות שירד על הצעירים האמיצים שרק כמה שעות קודם חלמו על משפחותיהם המבלות ביחידות ביום כיפור הקדוש וממתינות לסיום הצום ולארוחה מפסקת.
אלה שנשארו בחיים על ידי נפתולי הגורל וסומנו על ידי האלוהים להמשיך לחיות התכנסו בחצר המעוז ולא ידעו את נפשם. חוסר האונים, ההלם וסימני השאלה חתכו את האוויר וחדרו לתוך הגוף והנפש של כל אחד כמו סכינים חדות וכואבות ושיתקו את הגוף לחלוטין.
מצבת ההרוגים והפצועים הייתה קשה מנשוא, גדי מפקד המעוז נפצע קשה מאד, אלי, סמל המעוז נפצע קשה מאד בראשו והיה חסר הכרה., שוורץ נפצע בידו וסבל מכאבים עזים, רשימת ההרוגים הייתה כמעט אין סופית, מיכה המ"מ שהצליח לעבור בשלום את התקפת המצרים וממש רץ ממקום למקום עד שלבסוף כבר לאחר שהם נסוגו צרור פגע בראשו החשוף כשהוא הולך על התעלות ומכוון את המרגמה לעבר המצרים כאילו מתוך אמונה שצה"ל תמיד מנצח. צלמון, ישראל סעיד, חנוך רייבר, אלבז, נחמי שטיין שכבו בעמדות, כאילו נחים ומחכים לקום לשגרה, ליום, יום, לארוחה המפסקת.
הערב והחשכה ירדו על המעוז השבור, ההרוס, הפגוע וריחות המלחמה, השריפה, והמוות שררו בכל מקום, החדשות מהארץ לא בשרו טובות, ומכשירי הקשר בחמ"ל טרטרו קריאות עזרה ומצוקה מכל המעוזים, מפלוגות הטנקים והמפקדות.
מספר בני פיינשטיין: "נכנסתי לגדי לשאול מה לעשות והוא פקד עלינו לצאת ולאייש את העמדות, אך למרות שגדי התעקש לפקד, הוא הלך ונחלש וקובי שניידרמן הרופא ציווה עלי שלא להפריע לו.
הערב והחשכה ירדו על מעוז ליטוף שעל גדות התעלה בקצהו הדרומי של האגם המר הקטן ולפתע מתוך התהום כמו באיזה סרט או אולי חלום, הכנסתי את ההלם, הפחד, חוסר האונים לתוך בועה סגורה שתלווה אותי עוד 6 שבועות בכל תקופת השבי ובכל יום ולילה מאז המלחמה וצעקתי לכולם, " חברה, בואו נתארגן בעמדות אחרת המצרים חוזרים והורגים את כולנו".
החברה, שנשארו התחילו אט, אט לצאת מהבונקר בו רובנו התכנסנו. ועל אף ההפגזות שהתחדשו כאילו מחוסנים בפניהם התחילו לצאת אל העמדות.
הלילה ירד על ליטוף כאשר בני שתפס את הפיקוד, עובר בין העמדות וביחד עם ידידיה, אסף, יהודה, יוני, יצחק ברכה, צור מגן ואחרים מאיישים את העמדות מול התעלה ובעיקר בחלק הדרומי והמערבי של המעוז.
שתים עשרה חיילים במעוז ומספר טנקים מסביב מוקפים אלפי מצרים שזורמים אל תוך סיני מתארגנים להגנה עצמית. האם התאבדות מצדה? האם נסיגה לתוך מדבר סיני האין סופי? אין זמן למחשבות, ההפגזה המצרית אם כי היא לא מתמדת, היא נמשכת ללא הרף. מדי פעם נשמעות יריות נשק קל אל המעוז ואנחנו מגיבים.
למרות הדאגה, אין פאניקה, יש כעין שקט מתוח ואפילו שיחות יותר ארוכות כמו שהייתה לי עם ידידיה ליפשיץ, על המשפחה, על ירושלים, על האמונה ועוד.
מדי פעם, מישהו נכנס ללחץ ואנו מרגיעים אותו ומחזירים אותו לעמדה.
הידיעות שאנחנו שומעים בחדשות מהארץ מתוך הטרנזיסטור שברשותי קשות מאד ובמידה מסוימת אנחנו מרגישים את הדיס-אינפורמציה ואת הידיעות הלא נכונות. המחשבות הולכות אל הבית הרחוק, אל האישה והילדים. מה הם מרגישים? מה הם חושבים? איך הם מצליחים להתגבר על המצב הנורא? לרגע שוב אתה בייאוש עד ההפגזה הבאה שמתחדשת על המעוז.
פינוי הפצועים וסירוב האוגדונר לבקשת הנסיגה מהמעוז[עריכה]
לקראת חצות, נכנסו על פי בקשתנו שני טנקים לחצר החיצונית של המעוז על מנת שיוכלו לפנות את הפצועים.
בני ניגש אל מפקד אחד הטנקים ומבקש שקציני השריון יבקשו אישור לנסיגה של הלוחמים שיישארו במעוז.
אני נותן הוראה להתחיל לאסוף את ההרוגים ולהעמיס את גופותיהם לתוך הזחל"ם של המעוז. אנחנו ממתינים לאישור הנסיגה. הטנקיסטים נמצאים בלחץ רב. הם חוששים בצדק מהתקפתה של טילים נגד טנקים לתוך המעוז.
הפצועים מועברים אל הטנקים על ידי הרופא, קובי שניידרמן, אסף החובש ובני.
אני נפרד מאלי ומגדי אותם הכרתי אישית שנים רבות.
לאחר כחצי שעה של התדיינות עם הפיקוד מגיע הוראה של מפקד האוגדה שאנחנו לא רשאים לסגת מהמעוז עם הטנקים ועל גבי הזחל"ם שלנו ואז הטנקים עוזבים את המעוז במהירות אל הבלתי נודע.
גדי המ"פ שהיה פצוע קשה לא יחזיק מעמד והוא נפטר בדרך לארץ. אלי בן יעקב יתעורר מחוסר ההכרה לאחר מספר ימים בבית חולים בכפר סבא. שוורץ היה פצוע קל והגיע בשלום לארץ.
ואנחנו, כמו בסרט אימה, לפתע מבינים שמפקד האוגדה פשוט דן אותנו למוות. שם, במעוז המנותץ אולי לא חשנו זאת ובעיקר לא הראנו את התחושה של הייאוש וחוסר האונים, אך השאלה והחנק ממנה ליוו אותנו בכל תקופת השבי ועשרות שנים לאחר מכן.
יותר מכל כואבת העובדה שיום אחד אחרי, ארבעה מאתנו כבר לא יהיו בחיים.
אמונה עיוורת בכוחו של צה"ל? יהירות של מפקדים שלא הבינו ולא קראו את תמונת הקרב? החלטה טקטית שחייבים להשאיר את המעוז מאויש על מנת להעסיק ולו חלק מהכוחות המצריים? לעולם לא נדע, אבל גם לעולם לא נוכל להשתחרר שבאותם רגעים יכולנו לצאת מהמצור הנוראי ולנסות לחזור ולהיות חיילים שפורצים דרך וחופשיים להילחם למען חייהם, מה שלמעשה היה בלתי אפשרי במעוז בו היינו אמורים להילחם למען "כבוד מותנו".
הבוקר מאיר על מעוז ליטוף ההרוס[עריכה]
כאשר האיר השחר של יום ראשון ה-7 באוקטובר, חשבנו לפתע שהמצרים נסוגו ולא ישובו לתקוף את המעוז. במכשירי הקשר שמענו את דווחי השריון והמפקדות והייתה תחושה של "שליטה במצב". אמנם ראינו מסביב מצרים, אבל חשבנו שהם לא מאורגנים.
בשעה שש בבקר אנחנו מבחינים ממרחק של מספר קילומטרים בטנקים הנעים לעבר המעוז, לתומנו חשבנו שאלה טנקים ישראלים, אך לפתע פתאום כמו במחזה סוריאליסטי או בסרט על מלחמת העולם השנייה, המדבר התעורר וממנו קמו אלפי חיילים מצרים שמקיפים למעשה את המעוז בעיקר באזור הדרומי שלו.
בצד התעלה, אנחנו רואים עוד סירות שחוצים את התעלה ובמעשה של אולי טיפשות, אולי התעלמות מהמציאות, אנחנו יורים מספר פגזי מרגמה לעבר הסירות והוא גורר אחריו הפגזה ישירה של טנקים ותותחים ללא רתע אל המעוז.
כאילו מתוך אינרציה, אנחנו מתארגנים ללחימה במקרה וינסו החיילים המצריים לחדור למעוז. חלק מהחיילים בעמדות השער והדרומיות, והיתר סביב העמדה שמוצבת במרכז החצר של המעוז אותה אנו מציידים בעשרות רימונים. האם באותן השעות של הבקר התנהגנו כמו חיילים מאומנים שמאמינים שצה"ל הנה מגיע ומתגבר את המעוז או שמא בהיסח הדעת התנהגנו כאילו שאנחנו במצדה והולכים להילחם עד הסוף? את האמת לא נדע לעולם, כי החשיבה והזיכרון לאחר ימים, שבועות ובוודאי שנים מתערבבת ומתערפלת והיא בוודאי מושפעת ממה שאתה חושב היום על מה שהרגשת אז.
כל אותו זמן, במכשירי הקשר שומעים את התקשורת בין מפקדי החטיבות, הגדודים והפלוגות של האוגדות והחטיבות המגיעות לסיני. כל ניסיון שלנו לבקש תגבורת, להיכנס לתוך התקשורת הזאת נענית לנו כביכול ב "חוסר סבלנות" "אנחנו יודעים מה מצבכם", תתאזרו בסבלנות התגבורת תגיע", זה היה המסר וזה כמובן העיק ביותר.
לפתע, בשעות הצהריים בערך הבחנו ששני חיילים הנושאים דגל לבן מתקרבים למעוז ולא נתנו להם להתקדם וירינו לעברם. אך בשעה 13:30 שוב התקרבו למוצב וכבר מרחוק הבחנו שאלה הם שני חיילים ישראלים, יעקב אהרון וגיורא מרקוס שהיו בפרוץ המלחמה בליטוף ב' (מעוז ששימש לתצפית ושכן כקילומטר דרומית לליטוף, במעוז ליטוף היו 3 חיילים של המעוז, הסמל שחורי, שמש ויעקב אברהם, אליהם הצטרפו שני חיילים מהמודיעין גיורא מרקוס ומוטי בן יצחק שנרצח בשבי. כבר בתחילת המלחמה המצרים נכנסו לליטוף ב' ותוך מספר שעות שבו כמעט את כל החיילים, שחורי הצליח להסתתר בשלב מסוים יצא מהמעוז בלי שהמצרים הרגישו ונאסף על ידי אחד מהטנקים הישראלים). ידיהם היו קשורות והם צעקו: "חברה, המצרים מציעים להיכנע, שמישהו יבוא לדבר איתם".
הנסיגה הכושלת ונפילת חיילי מעוז ליטוף בשבי[עריכה]
לאחר התייעצות קצרה, יוני ינוקא, ששהה במעוז כטרקטוריסט במסגרת עבודות הביצורים של המעוזים התנדב לעזוב את המוצב וללכת לדבר איתם.
המראה היה כמו בסרט, יוני בבגד ים עם שכפ"ץ יוצא אל החיילים השבויים לדון איתם על הדרישה לכניעת המעוז. הוא מוסר לנו שהמצרים דורשים שניכנע באופן מידי ונצא באליהם.
לאחר התייעצות בינינו, ביקשתי מיוני שיודיע למצרים באמצעיות החיילים שלנו השבויים שאנחנו מבקשים שעה להתארגנות כי אנחנו צריכים לבקש את אישור מפקדי הצבא, וכן את האישור של דיין וגולדה.
פתאום כולם התחילו לדבר אתנו כפי שלא נעשה כל היום. מפקד החטיבה או הגדוד הציעו שצה"ל יתחיל בהפגזה מסיבית של "אש על כוחותינו" כלומר אש על המעוז וסביבתו, דבר שירחיק את המצרים מסיביות המעוז. עם תום ההפגזה ייצאו חיילי המעוז בריצה לעבר הטנקים הנמצאים צפונית מזרחית של המעוז במרחק של כ-3 קילומטר.
תנו הוראה לכל החיילים להסתתר ב"שפניות" ובבונקרים הסמוכים לשער המעוז. ההפגזה התחילה מידית כמעט ואני התפרצתי בקשר לעבר מפקד הגדוד של הטנקים הודעתי להם "כי אנו מוקפים מכל עבר ואין אנו מסוגלים גם מבחינה פיזית לרוץ אפילו את מחצית המרחק" תשובת מפקד גדוד השריון הייתה קרה והחלטית וליוותה אותי בכל תקופת השבי והרבה שנים לאחר המלחמה, "מי שרוצה להגיע בריא ולהינצל, שירוץ, אין לנו אפשרות להגיע למעוז". עבורי ועבור רבים מאתנו שהיינו ערים כשלשים ושש שעות ולאחר לחימה ומתח נוראי של עשרים וארבע שעות זה יה רגע קשה ומאייש מעין כמוהו ואולי אחד מהרגעים הנוראיים ביותר של המלחמה. הרגשתי באותם רגעים שאנחנו הולכים למותנו בחולות של מדבר סיני.
ההפגזה על המעוז וסביבתו הייתה איומה וכבר לא ידעת מי היורה ומי המפגיז. הישראלי או המצרים, לפתע ראינו את מטוסי חיל האוויר פוגעים בטנקים של האויב ומטילים את פצצותיהם. כאשר ההפגזה הלכה והסתיימה התחלנו להתארגן בחצר המעוז, חצ'בי הקשר פיצץ את מכשירי הקשר הראשיים ויחד עם הרופא שהיו כל המלחמה בונקר המרכזי נעמדו בתחילת הטור כאשר יוני אחריו.
לפתע, הבחנתי שחסרים לנו שלשה חיילים: ידידיה, צור מגן וברכה הנהג, ביקשתי מאסף שיעזור לי לחפש אותם, זכרתי שלפני ההפגזה הם הלכו לכיוון פתח הבונקר שהיה קרב לגנראטור, אך כשהגעתי לשם ראיתי שכל הכניסה הייתה הרוסה לחלוטין, צעקנו לעברם בכל חלקי המעוז ולא הייתה תשובה, כאשר לפתע ראיתי את ח'צבי, הרופא ויוני מתחילים לרוץ וטור ארוך של 12 חיילים רצים אחריהם כאשר אסף ובני בסוף הטור.
לאחר כמאתיים מטר, כאשר הרופא, ח'צבי ויוני טפסו אל הסוללה שמענו א יוני צועק" מלכודת, מלכודת" ויריות לעברנו וכך כולנו חזרנו למעוז הנטוש. חצ'בי נתפס ונורה ברגלו ונפצע קשה והרופא קובי שניידרמן ניצל מירי אליו בזכות צעקותיו "אני דוקטור".
מיד לאחר שחזרנו למעוז, שוב התקרבו שני השבויים הישראליים מליטוף ב' והודיעו לנו שהמצרים דורשים שניכנע תוך כמה דות אחרת ייכנסו למעוז ויישרפו את כולנו בלהביורים.
בתחילה היו אלה רגעי מת וייאוש נוראיים, ניסינו להתקשר לחטיבה במכשיר קשר על מנת להודיע שליטוף הולכת לשבי, חיפשנו את שלשת חברינו שנעלמו ללא הצלחה.
ברגעים ההם כמו לאחר נפילתם של כל המפקדים כמו מתוך ההלם, החרדה והייאוש כינסתי את כל אלה שנשארנו ואמרתי להם "חברה, אין ברירה, אנחנו נלך לשבי" עדיף להישאר בחיים מאשר להיהרג ללא כל צורך ותועלת".
אך, ייסורינו לא תמו, נעמן בסיס אחד מהחיילים הסדירים ששירת במעוז כשמונה עשרה חודש כאחראי על הגנראטור סירב להיכנע ואיים עלינו שהוא יהרוג אותנו אם נסכים ללכת לשבי. נעמן היה בהלם מוחלט, ניגשתי אליו, חיבקתי אותו והלכנו הצידה וביקשתי שאם בשום פנים ואופן הוא לא מסכים ללכת לשבי אתנו, שירוץ בזמן שאנחנו נצעד אל השבי ויגיע לכוחותינו לספר את הסיפור של הקרב בליטוף. היו אלה רגעים שחווים פעם בחיים, מצד אחד ההחלטה הקשה ללכת לשבי כי אין לנו בריריה והלחץ של המצרים לצאת באופן מידי ומצד שני, לנסות ולשכנע אדם הנמצא בסערת רגשות, בהלם מוחלט להניח לנו לעשות זאת ולעשות את רצונו. לבסוף נעמן התרצה ועם הליכתנו לשבי, יצא בריצה שלצערנו הייתה אל מותו הטרגי מידי המצרים.
ברגעים קשים אלה, גייסנו את כל הכוחות שיש בנו וביקשתי מהחברה שנצא בשורה עם ראש מורם, קרעתי את המסמכים שהיו ברשותי, שתיתי שתי אורנג'אדות שהפלא בפלא נשארו בתוך ארגז הקרח של השקם שלא נהרס, החלפתי את בגדיי שהיו קרועים לחלוטין בבגדים נקיים שיום קודם לכן, הביאו מפקדת הגדוד ויצאתי בראש חבריי שנשארו בחיים: אסף, יוני, יהודה, זאב, מרקוס והגשש אל הבלתי נודע. חתכנו סדין ירוק במקום דגל לבן ואמרתי לחברה, תרימו את הראש ונלך כמו חיילים". לאחר כמה מאות מטרים בסמוך לליטוף ב' המתין לנו קצין בדרגת סגן אלוף. כל מה שביקשנו הוא שיאספו וישמרו את גופות חברינו המתים שנשארו במעוז.
תם פרק מלחמת הגבורה של מעוז הליטוף, של מעטים מול רבים, תם תפקידנו במלחמה הארורה שנכפתה עלינו על ידי המצרים בהפתעה ומתחילה תקופה חדשה, השבי ותוצאותיו, תקופה שתהיה נוראית וקשה פיזית ונפשית גם יחד ותשפיע על כולנו לכל חיינו.
This article "מעוז ליטוף" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:מעוז ליטוף. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
