מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
| שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Guerra de Independência da Guiné-Bissau | ||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 לוחמי PAIGC בסמוך למטוס פורטוגלי שהופל, 1974. | ||||||||||||||||||
| תאריך התחלה: | 23 בינואר 1963 | |||||||||||||||||
| תאריך סיום: | 10 בספטמבר 1974 | |||||||||||||||||
| משך הסכסוך: | 11 שנים | |||||||||||||||||
| מקום: |
גינאה ביסאו (אז גינאה הפורטוגזית) שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה יחידה:Math בשורה 171: attempt to perform arithmetic on a nil value.פרמטרים בלתי־תקינים הועברו לפונקציה {{#coordinates:}} | |||||||||||||||||
| תוצאה: |
קיפאון צבאי,
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
מבין ההרוגים המקומיים, כ-5,000 הם אזרחים. 7,447 חיילי צבא פורטוגל לשעבר ממוצא אפריקאי הוצאו להורג על ידי ה-PAIGC לאחר המלחמה. | ||||||||||||||||||
This article "מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one. מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו (בפורטוגזית: Guerra de Independência da Guiné-Bissau) הייתה מאבק מזוין שניהלה האימפריה הפורטוגזית כנגד המפלגה האפריקאית לעצמאות גינאה וכף ורדה (PAIGC) בין השנים 1963 ל-1974, ואשר הובילה, בסופו של דבר, לעצמאותה של גינאה ביסאו משלטון פורטוגל. במהלך המלחמה, ה-PAIGC קיבלה את תמיכתן של קובה, ברית המועצות ויוגוסלביה. לעיתים המלחמה מכונה "הווייטנאם של פורטוגל", בהתייחסות למלחמת וייטנאם, משום שמלחמה זו, בדומה למלחמת וייטנאם, התאפיינה בלחימת גרילה ממושכת, אשר הצריכה מפורטוגל לשלם עלויות גבוהות בצורת כח אדם ואספקה לצבא הלוחם, דבר שעורר מהומה פוליטית פנימית במדינה.
לאחר ההתנקשות במנהיג ה-PAIGC אמילקר קברל בינואר 1973, הסכסוך הצבאי הגיע לקיפאון; חופש הפעולה של כוחות הצבא הפורטוגזי היה מוגבל ברובו לערים גדולות ולבסיסים מבוצרים שונים, וכל ניסיונותיהם לעקור את ה-PAIGC מהאזורים המשוחררים עלו בתוהם. בספטמבר 1973, האספה הלאומית העממית שהייתה תחת שליטתה של ה-PAIGC הכריזה באופן חד-צדדי על עצמאותה של של רפובליקת גינאה ביסאו; ההצהרה הוכרה על ידי מספר מדינות. לאחר מהפכת הציפורנים הסכימה ממשלת פורטוגל החדשה להעניק עצמאות רשמית לגינאה ביסאו בספטמבר 1974, ולכף ורדה בשנה העוקבת. בכך הפכה ה-PAIGC לתנועת השחרור האפריקאית הראשונה מדרום לסהרה שהשיגה עצמאות, ולו בעקיפין, באמצעות מאבק מזוין.
רקע[עריכה]
הקולוניאליזם הפורטוגזי[עריכה]
שטחי גינאה הפורטוגזית (כולל ארכיפלג כף ורדה הסמוך) נתבעו על ידי פורטוגל כטריטוריה פורטוגזית בשנת 1446, והיוו תחנת סחר מרכזית בסחורות ועבדים אפריקאים במהלך המאה ה-18. עם זאת, האוכלוסייה המקומית לא הייתה שלווה במלואה עד סוף שנות ה-30, אז המשטר הפורטוגזי בראשותו של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר עסק בפיתוח המושבות אנגוליות והמוזמביקיות. במהלך תקופה זו וכן בעשורים שלאחר מכן, נעשו מספר שינויים שונים במעמד המשפטי ובמבנה הממשל של המושבות, אך הם היו טקסיים בעיקרם.
על פי חוקר תולדות אפריקה פטריק שאבל, גינאה ביסאו הייתה "הקטנה והנחשלת ביותר מבין המושבות הפורטוגזיות", בין היתר בשל אקלימה בלתי מסביר הפנים ומחסורה לכאורה במשאבי טבע ומינרלים. היו מעט מתיישבים אירופאים בגינאה ביסאו, וטביעת רגלו של הממשל הפורטוגזי הייתה מינימלית, ונשארה מרוכזת תחת מושל המושבה. פורטוגל השקיעה מעט משאבים במושבה ועשתה רק פועלות מינוריות לקידום התפתחותה הכלכלית והחברתית. המסחר הגינאי המסורתי שובש הן על ידי צו המורה על העדפת יבול לייצוא והן על ידי מיסוי פורטוגזי כבד יחסית. יתרה מכך, פורטוגל הייתה קשורה אפילו למושבה ה"נחשלת" ביותר שלה, וראתה בתחזוקתה חלק בלתי נפרד מאחיזתה של פורטוגל במושבות האחרות ובעלות החשיבות הגדולה יותר מבחינה כלכלית, במיוחד אנגוליה ומוזמביק.
כינון ה-PAIGC[עריכה]
המרד המהפכני שגרם לבסוף לפתיחת המלחמה הובל על ידי המפלגה האפריקאית לעצמאות של גינאה ביסאו וכף ורדה, (ה-PAIGC בראשי תיבות), תנועת שחרור שנוסדה בשנת 1956 על ידי רפאל ברבוסה והאינטלקטואל הלאומני אמילקר קברל. מלכתחילה, מטרותיה העיקריות של התנועה היו איחוד גינאה ביסאו וכף ורדה וקבלת עצמאות מהשלטון הפורטוגזי. בשלוש השנים הראשונות לקיומה, עסקה ה-PAIGC בעיקר בניסיונות עקר ליצירת תסיסה חוקתית-משפטית, שהתרכזו בביסאו ובערים גדולות אחרות ולעיתים כללו שיתוף פעולה עם איגודים מקצועיים מקומיים. עם זאת, ב-3 באוגוסט 1959, תנועת ה-PAIGC הייתה מעורבת בארגון שביתת עובדי רציף גדולה בנמל ביסאו. השלטונות הפורטוגזים חיסלו את השביתה בכוח, והובילו לאירוע הנודע כטבח פידג'יגוטי, בו נהרגו לפחות חמישים בני אדם וכמה מאות נוספים נפצעו.
הטבח הוביל את ראשי ה-PAIGC לשקול מחדש את מדיניות המפלגה. לבסוף, היא חזרה על הצהרותיה כי היא מחויבת לשחרור גינאה ביסאו וכף ורדה מעול הכיבוש הקולוניאליסטי, אך הפעם תוך מתן דגש על גיוס איכרי הכפרים לפעילות למען המפלגה. קברל הורה למפלגה לרדת למחתרת ולמנהיגיה הפוליטיים להתארגן ליציאה אל גלות בקונאקרי, בירת גינאה, השוכנת בגבולה הדרומי של גינאה ביסאו הפורטוגזית. בין השנים 1960 ל-1963, ה-PAIGC עברה שינוי מן היסוד על מנת להכין עצמה למאבק כנגד המשטר הפורטוגזי. עשרות מפקדים הוכשרו בקונאקרי ונשלחו לאזורי הכפר של גינאה על מנת לגייס את האוכלוסייה למאבק, בעוד שההנהגה הפוליטית פתחה במכבש לחצים דיפלומטי אשר הבטיח את שיתוף הפעולה המלא של ממשלת גינאה, את תמיכתה השקטה של ממשלת סנגל, ויצירת מגעים עם תנועות שחרור ומפלגות שמאל מרחבי העולם.
ב-18 באפריל 1961, ה-PAIGC, יחד עם תנועת הפרלימו ממוזמביק, תנועת ה-MPLA מאנגולה ותנועת ה-MLSTP מסאו טומה ופרינסיפה הקימו את ועידת הארגונים הלאומיים של המושבות הפורטוגזיות (CONCP) במהלך ועידה במרוקו. מטרתה המוצהרת של הארגון הייתה תיאום ושיתוף פעולה בין תנועות השחרור הלאומיות השונות שפעלו ברחבי באימפריה הפורטוגזית. בשנת 1961 החלה ה-PAIGC בביצוע פעולות חבלה ברחבי גינאה ביסאו. בפרוץ פעולות האיבה, הצבא הפורטוגזי החזיק רק שתי פלוגות חי"ר בגינאה ביסאו, אשר התרכזו בעיירות המרכזיות, דבר אשר אפשר למורדים חופש פעולה נרחב באזורים הכפריים. ה-PAIGC פוצצה גשרים, חיבלה בקווי טלגרף, שיבשה חלקים נרחבים מכבישיי המדינה, הקימה מחסני נשק ומחבואים לשעת חירום, והרסה כפרי פולה ותחנות מנהליות קטנות. בסוף שנת 1962 פתחו הפורטוגזים במתקפה וגירשו את לוחמי ה-PAIGC שלא הצליחו להשתלב באוכלוסייה המקומית.
הכוחות הלוחמים[עריכה]
תנועת השחרור[עריכה]
המפלגה האפריקאית לעצמאות של גינאה ביסאו וכף ורדה (PAIGC) הייתה תנועת השחרור המרכזית והגדולה ביותר בגינאה ביסאו. היא הונהגה על ידי אמילקר קברל עד שנרצח ב-20 בינואר 1973. בתחילת שנות ה-70 המיליציה אמנם זכתה לתמיכתם של מרבית המקומיים, אולם מצבת כוח האדם שלה הייתה מצומצמת יחסית ועמדה על כ-7,000 פעילים בלבד[1]. אף על פי כן, המילציה הייתה מאומנת ומצוידת היטב, וחייליה היו מיומנים במיוחד בלוחמת גרילה ביערות גינאה העבותים.
ב-1964 קיימה ה-PAIGC את קונגרס קסאקה, בו הוחלט על קידום מספר רפורמות שימנעו היווצרות מיליטרזציה קיצונית בתוך הארגון. בעקבות כך, נטל המאמץ המלחמתי הופנה מיחידות גרילה אוטונומיות מקומיות לעבר יחידות "הכוחות המהפכנים העממים המזוינים" שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.(אנ'), צבא בלתי-תלוי וא-מפלגתי, אשר בהמשך יהפוך לצבאה הלאומי גינאה ביסאו העצמאית. מרבית היחידות היו יחידות רגיליות ואילו שתיים נוספות היו יחידות קומנדו שהורכבו מכ-15 עד 25 לוחמים כל אחת, אשר פעלו לרוב בתיאום אך היו מסוגלות לפעול גם לחוד. בנוסף לכך, החל משנת 1964, הוחל עיקרון ה"פיקוד הכפול", שהורה שבכל אחת מדרגות הפיקוד בצבא החדש שהוקם יהיו לפחות שני אנשים, אשר ינהיגו את פקודיהם במשותף[2].
נשיא סנגל, לאופולד סדאר סנגור שנחשב לתומך המערב בזמן המלחמה הקרה שיתף פעולה באופן הדוק עם פורטוגל בניסיון לתווך בין הצדדים ולהגיע לפתרון מדיני לסכסוך. גם ברזיל, שהייתה אף היא מושבת פורטוגזית בעבר, הציעה לתווך בין הצדדים[3]. על אף תפקידה כמתווכת, סנגל הייתה מקלט לאנשי ה-PAIGC מאז שנת 1966, אז נתנה ממשלתו של סנגור את הסכמתה לחופש תנועה של חיילי המיליציות בשטח סנגל[1]. בנוסף לכך, למיליציות היה גם בסיס לגולים בקונאקרי, בירת גינאה, שכנה נוספת של גינאה ביסאו ובעלת ברית של ה-PAIGC. מלבד זאת, ה-PAIGC קיבלה תמיכה מעוד מספר מדינות, בעיקר ציוד מלוב, אשר הייתה באותם ימים תחת שליטתו של הדיקטטור מועמר קדאפי[4].
תמיכה ממדינות זרות[עריכה]
ה-PAIGC קיבלה תמיכה ממספר ממדינות זרות, בעיקר מדינות סוציאליסטיות שהיו חלק מהגוש המזרחי ואינן מאפריקה, כגון קובה, שנשלטה על ידי המנהיג הקומוניסטי פידל קסטרו, אשר שלח כ-50 לוחמים ועוד מספר רופאים וטכנאים לבסיסי המפלגה[5]. מספר מדינות מזרח אירופאיות, בהן פולין, גרמניה המזרחית, בולגריה ורומניה תמכו במפלגה, אך באמצעיים שאינם צבאיים, בעיקר בעזרת הפצת תעמולה והענקת מלגות להכשרה צבאית וטכנית למורדים[6].
מלבד תמיכת המדינות הזרות, זכתה המפלגה גם בתמיכתם של מהגרים אשר היגרו מגינאה הפורטוגזית אל עבר המדינות השכנות. התמיכה העיקרית הגיעה מהמהגרים לסנגל וגינאה, אשר בה, כאמור, הוקם בסיס של המפלגה. המהגרים, אשר גרו בצמידות לגבולות המדינה, סיפקו מקלט ללוחמי המפלגה וסייעו בהעברת משלוחי נשק מגינאה וסנגל אל תוך גבולות גינאה הפורטוגזית.
הכוחות המזוינים של פורטוגל[עריכה]
ה-PAIGC נאבקה כנגד כוחות הצבא הקולוניאלי של האימפריה הפורטוגזית אשר הוצבו בגינאה הפורטוגזית, וסדר כוחן הורחב עם הימשכות המלחמה. במשך מרבית המלחמה (משנת 1968 ועד אוגוסט 1973), האיש אשר הנהיג את כוחות הצבא הקולוניאלי וכיהן במקביל כמושל גינאה הפורטוגזית היה הגנרל אנטוניו דה ספינולה. כוחו של הצבא הקולוניאלי נאמד בין כ-31,000 ל-32,000 חיילים בשנת 1974 (הערכה זו כוללת גם את התושבים המקומיים שבחרו להתגייס לצבא הפורטוגזי)[7].
אפריקניזציה[עריכה]
הפורטוגזים נקטו במדיניות "אפריקניזציה" של המלחמה, במיוחד לאחר מינויו של הגנרל ספינולה. כחלק מאותה מדיניות "אפריקניזציה", הפורטוגזים שילבו חיילים מקומיים בכוחות הצבא הקולוניאלי. למעשה, עד שנות ה-50 של המאה ה-20, הכוחות הפורטוגזיים שהוצבו במקום היו מורכבים גם ממספר מחיילים אפריקאים מקומיים, תחת פיקודם של קצינים ומש"קים לבנים ואפריקאים[8].
ספינולה עתר מהממשחה בליסבון לבטל את ההבחנה בין חיילים פורטוגזיים לבין מגויסים מקומיים, הבחנה זו גרמה לאפליה רבה בשורות ההצבא הקולוניאלי. הממשלה סירבה והחליטה במקום להקים צבא סדיר ונפרד למקומיים שגויסו למאמץ המלחמתי[9].
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, הלך וגדל אחוז החיילים המקומיים ששירתו כקצינים או כתותחנים בצבא הפורטוגזי[9]. אחת מהקבוצות שממנה התגייסו רבים מהחיילים לצבא הייתה הקבוצה האתנית פולה, שניהלו מערכת יחסים חמה יחסית עם הכובשים הפורטוגזיים. הפורטוגזיים הצליחו לגייס גם מקומיים רבים באמצעות תעמולה ומשכורות הגבוהות במידה רבה לעומת המשכורות שהוצעו בשוק העבודה.
תחת פיקודו של ספינולה, הפורטוגזיים יצרו שני כוחות קומנדו שהורכבו מלוחמים מקומיים ומטרתם הייתה לדכא מרידות מקומיות. כוח הקומנדו נבנה בתור חיל נחתים אשר מנה כ-160 חיילים. מלבד חיל הנחתים פעלו תחת כוח הקומנדו יחידות עילית אחרות שמטרתן הייתה השמדת כוחות הגרילה מקומיים. כוח הקומנדו השני והבולט מהשניים היה "כוח הקומנדו האפריקאי", שהוקם ב-1972 הורכב מ-700 חיילים שפעלו תחת שלושה גדודים. הקומנדו האפריקאי אויש רובו ככולו על ידי מקומיים אשר ביצעו פעולות לחימה מיוחדות בסנגל ובגינאה השכנות[9]. כוח הקומנדו התפרסם באזור בעיקר בשל פשיטות הקומנדו במסוקים על כפרים שהיו תחת שליטה ה-PAIGC.
על פי הערכות, מספר החיילים המקומיים ששירתו בצבא הפורטוגזי עמד על כ-1,000 ב-1961 (21.1% מכלל החיילים של צבא פורטוגל שהוצבו באזור), על כ-3,229 ב-1967 (כ-14.9%) ועל כ-6,425 (20.1%) ב-1973. אלפי מקומיים שירתו במיליציות[10]. בערב הנסיגה הפורטוגזית מגינאה ביסאו ב-1974, הכוח הפורטוגזי מנה כ-31,000 לוחמים (מתוכם כ-24,800 מקומיים ו-6,200 לבנים).
הסכסוך (1963–1974)[עריכה]
הישגיה הראשונים של ה-PAIGC בין השנים 1963–1967[עריכה]
ה-PAIGC החלה במאבקה המזוין בשטחי גינאה הפורטוגזית בתחילת 1963, על אף תנאים השטח קשים ומחסור ניכר בנשק ובתחמושת. לוחמי ה-PAIGC, אשר הוצבו דרומית לשפך נהר הגבה, תקפו את מוצבי חיילות המצב הפורטוגזיים בנפת טיטה ובעיר קאטיו. חיילות מצב אלו מוקמו בכוונת תחילה בלב מעוזי התמיכה של ה-PAIGC, על מנת שישמשו כמוצבי מעקב ודיכוי התקוממויות מקומיות. התקפות גרילה דומות בוצעו בכל רחבי דרום המדינה. לדברי שאבל, האסטרטגיה של ה-PAIGC נסבה סביב שימוש בקבוצות קטנות של לוחמי גרילה אשר פעלו מאזורים בהם היה למרד תמיכה עממית רחבה, תוך שהם מנסים "לתקוף ולהטריד את הפורטוגזים בכל מקום ובכל זמן, לנתק את כל אמצעי התחבורה והתקשורת ולבודד את החיילים הפורטוגזים אל האזורים המבוצרים אליהם הם נאלצו לסגת". יתרה מכך, מדיניות ה-PAIGC גרסה כי אין טעם להשתלט על שטח מסוים עד שהושגה תמיכת האוכלוסייה המקומית באזור. לוחמי ה-PAIGC העדיפו להימנע מלחימה חזיתית מול הכוחות הפורטוגזים, שהיו מצוידים בציוד מתקדם וטוב יותר. המטרה הסופית הייתה להעביר בהדרגה את לוחמת הגרילה מאזורי הכפר אל עבר הערים, אותן התכוונה ה-PAIGC לכתר במקום לכבוש תוך כדי לחימה.
עד יולי 1963, הצליחה ה-PAIGC לבצר את כוחה ומעמדה הצבאי באזור הכרית הדרומי. לפיכך, לאחר ועידה בת חמישה ימים שהתרחשה באותו החודש, החליטו מפקדי המרד להשקיע מאמצים מרובים יותר בחזית הצפונית.
תנאי השטח המקומיים, יערות עבותים בעלי נתיבי מים רבים, היו אידיאליים לפעילות הגרילה. ל-PAIGC היה מחסור בכלי נשק: כתת-מקלע אחד ושני אקדחים לכל קבוצת מורדים. כדי לצמצם את המחסור תקפו המורדים שיירות פורטוגזיות מתוך כוונה לבזוז את נשקן. כל קבוצה לחמה בבידוד יחסי והקימה בסיסים עצמאיים במעמקי היער. קבוצות רבות התאגדו על רקע שבטי ודתי והחלו להתעמר במקומיים. בעקבות כך החלו רבים לברוח מאותם אזורים. הפיקוד העליון של ה-PAIGC ראה בשלילה תופעה זו. בסביבות אוקטובר 1963 החלו הפורטוגזים להגיב על פעילות ה-PAIGC באמצעות תקיפות אוויריות. עד סוף 1963 חלק מהכפרים באזורים המופצצים ננטשו ותושביהם ברחו אל היערות הסמוכים.
בשנת 1964 פתחו המורדים במתקפה על צפון המדינה. באפריל של אותה השנה החלו הפורטוגזים במתקפת הנגד. הם תקפו את האי קומו שהוחזק על ידי ה-PAIGC בדרום המדינה. 3,000 חיילים פורטוגזים, שנהנו מסיוע אווירי, היו מעורבים במתקפה, אך לאחר 65 ימים הם נאלצו לסגת. ה-PAIGC ביצע בעיקר מתקפות קטנות ומקומיות במהלך העונה הגשומה על מנת להטריד את הפורטוגזים. באירוע חריג שהתרחש באותה השנה טייסי חיל האוויר הפורטוגזי לא הצליחו לאמת את המטרה אותה הם התכוונו להפציץ, ותקפו בשוגג חיילים פורטוגזיים. כנקמה, מספר חיילים ומלחים פורטוגזיים תקפו את מטה הטייסת האשמה במחדל בבירה הקולוניאלית ביסאו.
ב-1965 התפשטה הלחימה אל מזרח המדינה. במקביל, ה-PAIGC הרחיב את התקפותיו בצפון המדינה, שם פעלו באותה עת רק כוחות החזית לשחרור ועצמאות גינאה (FLING), מיליציה מורדת קטנה. בשלב זה, ה-PAIGC, בהנהגתו של אמילקר קברל, החלה לקבל תמיכה צבאית גלויה מברית המועצות, סין וקובה.
הצלחת פעולות הגרילה של PAIGC אילצה את Exército Português do Ultramar (הכוחות המזוינים הפורטוגזים מעבר לים) שנפרסו בגינאה הפורטוגזית במגננה בשלב מוקדם; האחרונים נאלצו להגביל את תגובתם להגנה על שטחים וערים שכבר הוחזקו. בניגוד לטריטוריות האפריקאיות האחרות של פורטוגל, טקטיקות התנגדות פורטוגזיות מוצלחות של יחידות קטנות היו איטיות להתפתח בגינאה. פעולות הגנה, שבהן פוזרו חיילים במספרים קטנים כדי לשמור על מבנים, חוות או תשתיות קריטיות היו הרסניות במיוחד לחיל הרגלים הפורטוגלי הרגיל, שהפך פגיע להתקפות גרילה מחוץ לאזורים מיושבים על ידי כוחות ה-PAIGC.[34]
כמו כן, הם היו מושפלים מהצמיחה המתמדת של תומכי שחרור PAIGC ומגייסים בקרב האוכלוסייה הכפרית. תוך זמן קצר יחסית, ה-PAIGC הצליח לצמצם את השליטה הצבאית והמנהלית הפורטוגלית במדינה לאזור קטן יחסית של גינאה. את קנה המידה של הצלחה זו ניתן לראות בעובדה שהגינאים הילידים ב'שטחים המשוחררים' הפסיקו לשלם חובות לבעלי קרקעות פורטוגליים וכן את תשלום המסים לממשל הקולוניאלי.[34]
חנויות הסניפים של החברות Companhia União Fabril (CUF), Mario Lima Whanon ומנואל פינטו ברנדאו נתפסו ונרכשו על ידי ה-PAIGC באזורים שבהם שלטו, בעוד שהשימוש במטבע פורטוגלי באזורים שבשליטת גרילה נאסר.[ 34] על מנת לשמור על הכלכלה בשטחים המשוחררים, ה-PAIGC נאלץ בשלב מוקדם להקים ביורוקרטיה אדמיניסטרטיבית וממשלתית מרקסיסטית משלו, שארגנה את הייצור החקלאי, חינכה עובדי חווה להגנה על יבולים מהרס מהתקפות ממשלתיות ופתחה ארמזנים קולקטיביים. do povo (חנויות של אנשים) כדי לספק כלים ואספקה הדרושים בדחיפות בתמורה לתוצרת חקלאית.[34] עד 1967 ה-PAIGC ביצע 147 התקפות על צריפים ומחנות צבא פורטוגליים, ולמעשה שלט ב-2/3 מגינאה הפורטוגזית.
בשנה שלאחר מכן החלה פורטוגל במערכה חדשה נגד כוחות הגרילה עם הגעתו של המושל החדש של המושבה, הגנרל אנטוניו דה ספינולה. הגנרל שפינולה הנהיג סדרה של רפורמות אזרחיות וצבאיות, שנועדו להכיל תחילה, ולאחר מכן להחזיר את ה-PAIGC ואת שליטתה בחלקה הכפרי של גינאה הפורטוגזית. זה כלל מסע תעמולה של 'לבבות ומוחות' שנועד לזכות באמון האוכלוסייה הילידית, מאמץ לחסל חלק מהפרקטיקות המפלות נגד ילידים גינאה, מסע בנייה מאסיבי לעבודות ציבוריות כולל בתי ספר חדשים, בתי חולים, תקשורת משופרת וכבישים משופרים. רשתות, ועלייה גדולה בגיוס גינאה ילידים לכוחות המזוינים של פורטוגל המשרתים בגינאה כחלק מאסטרטגיית אפריקניזציה. הפורטוגלים ערכו פעולות חיפוש והשמדה רבות נגד ה-PAIGC במרחק של 20 ק"מ מהגבול. פעם אחת חמישה מסוקים הנחיתו 50 לבנים ועוד כמה חיילים אפריקאים. שלושים ושישה אנשי FARP [מי?] תחת בובו, מפקד אזור סמבויה, משכו את הכוחות הפורטוגלים לאזור מיוער. בובו שיגר מארב בשעה 17:00, גרם לנפגעים ואילץ את הפורטוגלים לסגת. ה-PAIGC טען שהפורטוגלים סבלו מחמישה הרוגים ומספר פצועים מול ארבעת הפצועים שלהם.
סוף השלטון הפורטוגזי בגיאנה[עריכה]
הכרזת עצמאות חד-צדדית[עריכה]
ב-23-24 בספטמבר 1973 התכנסה האספה הלאומית העממית של גיאנה ביאסו שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.(אנ') בעיירה בוה שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.(אנ') הכריזה על עצמאותה של גינאה ביסאו[11][12]. האספה הורכבה מ-120 חברים, רובם ככולם ממפלגת PAIGC, שמונו בעקבות בחירות שנערכו על ידי PAIGC ב-1972 במה שנקרא אזורים משוחררים - אזורים שבהם שלטה PAIGC תחת שליטה פורטוגזית מינימלית[11]. כחלק מהכרזת העצמאות, האספה הלאומית בחרה בלואיס קברל כנשיא העומד בראש מועצת מדינה זמנית בת 15 חברים[11].
הערות שוליים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ 1.0 1.1 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.David N. Glovsky, Collaboration, Survival, and Flight: Fulbe Narratives of Guinea-Bissau's War for Independence, 1961–74, The Journal of African History 63, 2022-07, עמ' 214–230 doi: 10.1017/S0021853722000305
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Patrick Chabal, National Liberation in Portuguese Guinea, 1956-1974, African Affairs 80, 1981, עמ' 75–99
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Wayne A. Selcher, Brazilian Relations with Portuguese Africa in the Context of the Elusive "Luso-Brazilian Community", Journal of Interamerican Studies and World Affairs 18, 1976, עמ' 25–58 doi: 10.2307/174815
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Qaddafi : his ideology in theory and practice | WorldCat.org, www.worldcat.org (בEnglish)
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Piero Gleijeses, The First Ambassadors: Cuba's Contribution to Guinea-Bissau's War of Independence, Journal of Latin American Studies 29, 1997, עמ' 45–88
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Abel Djassi Amado, The PAIGC ‘Congratulatory’ Diplomacy towards Communist States, 1960-1964, Lusotopie. Recherches politiques internationales sur les espaces issus de l’histoire et de la colonisation portugaises 19, 2020-08-04, עמ' 54–75
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Norrie MacQueen, Belated Decolonization and UN Politics against the Backdrop of the Cold War: Portugal, Britain, and Guinea-Bissau’s Proclamation of Independence, 1973–1974, Journal of Cold War Studies 8, 2006, עמ' 29–56
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Peter Abbott, Philip Botham, Manuel Ribeiro Rodrigues, Mike Chappell, Ron Volstad, Modern African wars, London : Osprey, 1986
- ↑ 9.0 9.1 9.2 African Troops in the Portuguese Colonial Army, 1961–1974: Angola, Guinea-Bissau and Mozambique", Borges Coelho, João Paulo (2002) Portuguese Studies Review. 10 (1): 129–150"
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Basil Davidson, Guinea: Bissau and the Cape Verde Islands: The Transition from War to Independence, Africa Today 21, 1974, עמ' 5–20
- ↑ 11.0 11.1 11.2 שגיאת תסריט: היחידה "Citation/CS1" אינה קיימת.
- ↑ שגיאת תסריט: היחידה "citation/CS1" אינה קיימת.
This article "מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:מלחמת העצמאות של גינאה ביסאו. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
