מועדון אוכלי החשיש

מועדון אוכלי החשיש הייתה קבוצה המשויכת לאליטה הספרותית והאינטלקטואלית הצרפתית הכוללת את שארל בודלר, תאופיל גוטייה, ויקטור הוגו, אלכסנדר דיומא ועוד. קבוצה זו הוקמה על ידי הפסיכיאטר הצרפתי ז'אק ג'וזף טורס דה מורו . קבוצה זו חקרה את השפעתם של חומרים משני תודעה על הגוף ועל הנפש. החומר העיקרי אותו חקרו היה החשיש.

שימוש בחומרים פסיכואקטיביים במאה ה-19

עד המחצית הראשונה של המאה ה-19 נעשה שימוש יומיומי בחומרים פסיכואקטיבים כגון אופיום, קנאביס וקוקה. חומרים אלו היו נגישים והשימוש בהם היה די חופשי מבלי שהדבר יעורר בעיה או סטיגמה חברתית. חומרים אלו שימשו לצרכים רפואיים, בעיקר כתרופה לשיכוך כאבים. לפני כן השימוש בקנאביס היה בייצור הסיבים שלו עבור התעשייה, ייצרו בדים, חבלים לתרנים וכו', חומר זה היה לחלק משמעותי ומרכזי בתעשייה. בצרפת החשיפה לחומרים אלו קשורה בין היתר למסעו של נפוליאון למצרים (1801). חייליו של נפוליאון ומדענים ששבו ממצרים הביאו עימם את החומר ואת הידע שאספו על תכונותיו המשכרות ומהר מאוד הוא הפך לעניין ציבורי ומדעי. אנשי מדע וספרות צרכו חומרים אלו לצורך מחקר ופנאי, נשים בנות מעמד הביניים גם צרכו אופיום למטרות רפואיות, הסיבה לכך הייתה הצורך בטיפול במחלות של נשים.

ד"ר ז'אק ג'וזף טורס דה מורו (1804–1884)

פסיכיאטר צרפתי אשר חקר את הקשר שבין חשיש לשיגעון. סיים את לימודיו באוניברסיטת טורס בהתמחות של פסיכיאטריה. בשנת 1830 התמקד במחקרו על השינויים הפיזיולוגיים שנגרמים בעקבות מחלות נפשיות. שיטת איסוף הידע של מורו הייתה באמצעות עבודת שדה כ"משקיף משתתף". הוא חקר את השפעות החומר במסעו לסוריה, מצרים, אנטוליה וצפון אפריקה (1837–1840). מורו אימץ את התלבושות, את המסורות ואת אורח החיים של המדינות בהם ביקר. הסיבה לכך הייתה כדי להתאים את חייו לסביבה בה הוא שהה כי לטענתו רק כך הוא יוכל להתחבר טוב יותר למושאי מחקרו ולהבינם בצורה הטובה ביותר. בביקורו של מורו במצרים הוא החל להתנסות בחשיש בריכוזים ובצורות שונות. כך למעשה הוא התחיל את ניסוייו העצמאיים – החוויה שלו במסגרת תרבויות זרות הפכה לפרקטיקה ניסיונית שלו. לאחר מכן חזר לצרפת והמשיך את מחקרו על בסיס התנסות עצמית בחשיש. מורו מקים את מועדון אוכלי החשיש בצרפת בשנת 1844. הוא מארגן אחת לחודש מפגשים במלון פימודן, מפגשים אלו שימשו גם למפגשים חברתיים וגם מפגשים לצורך ניסוייו. מורו רצה לגייס למפגשיו אנשים מיומנים בהתבוננות עצמית, בעלי שפה גבוהה אשר יוכלו לתאר ולכתוב על חוויותיהם על ידי מתן מידע מדויק. במפגשיהם הם נכנסו למעין טירוף מלאכותי שחשף אותם לחוויה של יצירתיות ודמיון. בשנת 1845 הוא מפרסם את ספרו "חשיש וטירוף" ובו הוא מתאר את הקשר בין סכיזופרניה, שכרון חושים והזיות. לטענתו, מצבים של שיגעון וחלום הם מצבים זהים ודרך צריכת החשיש ניתן לחלום מבלי לישון. מורו ניסה למצוא פתרון להתמודדות עם מחלות נפשיות באמצעות השימוש בחשיש.

פעילות המועדון (1844–1849)

Hôtel de Lauzun, המקום בו נפגשו חברי המועדון

מועדון אוכלי החשיש פעל כמעין אגודה סודית וחבריה נפגשו אחת לחודש בחדר במלון פימודן שבפריז. הם חקרו מצבי תודעה משתנים תחת השפעת החשיש. המפגש היה למעשה ריטואל שחזר על עצמו, הם תחילה עטו על עצמם גלימות וחבשו טורבנים, זאת על מנת להחיות את החוויה, ולאחר מכן צרכו את החשיש. בתקופה זו צריכת החשיש הייתה באמצעות בליעת כמוסות בטעם זנגוויל או אכילת טבליות בטעם שוקולד. הם ערבבו את החומר (שרף החשיש) כריבה עם דבש וחומרי ריח כגון וניל, קינמון, פיסטוקים או שקדים, את הכל עטפו בבצק והמיסו אותו בתוך ספל של קפה. אלכסנדר דיומא תיאר זאת כך:
"סוג של ריבה ירוקה הוא מזון האלים, לא פחות ולא יותר, האמברוזיה שהגישה הבה לשולחנו של יופיטר." חברי המועדון תיארו את החוויה כגן עדן והחשיש הוביל אותם לעולם של חלומות, הזיות ומקומות רחוקים.
תאופיל גוטייה, מראשוני החברים במועדון, פרסם בספרו "מועדון אוכל החשיש" (1846) את ביקורו הראשון במועדון וכך כתב:
"ערב אחד בחודש דצמבר, נעינתי להזמנה מסתורית שנכתבה במונחים סתומים המובנים רק לחברים מודעים ולא אחרים, והגעתי לשכונה מרוחקת, כעין נווה של בדידות בלב פריז, שהנהר החובק אותו בשתי זרועותיו כמו מגונן עליו מפני חדירת הציוויליזציה, כי בבית ישן באי סן לואי, בית פימודן, שנבנה על ידי לוזן, קיים את ישיבותיו החודשיות. המועדון המוזר שהייתי חבר בו זמן-מה, והייתה זו הפעם הראשונה שהלכתי לשם."

יצירות של חברי המועדון

שארל בודלר ותאופיל גוטייה, שניים מחברי המועדון, תרגמו את החוויות שלהם מצריכת חשיש לספרות. החשיש סיפק לחברי המועדון השראה ויצירתיות. בשנת 1860 מפרסם שארל בודלר את ספרו "גני העדן המלאכותיים", מאוחר יותר הספר תורגם מצרפתית על ידי דורי מנור. ספר זה מאגד בתוכו אוסף של כתבים על יין, חשיש ואופיום. בודלר מתייחס בספרו לכל חומר בנפרד. בפרקו על החשיש הוא מתאר את החשיש כ"אידיאל המלאכותי". חומר המביא את האדם למצב מופלא, הרגשה כי נמצא בגן עדן "האדם בורא לו גן עדן באמצעות מרקחות ומשקאות מותססים למיניהם". תחילה הוא מסביר על המאפיינים העיקריים והחומריים של החשיש ולאחר מכם מתאר את החוויות שלו ושל אנשים שפגש, בחלק מהסיפורים הוא מביא תיאור של החוויות של איש ספרות מסתורי, יש שחשבו שהוא מתייחס לתאופיל גוטייה אך לא מן הנמנע שהוא מתאר את עצמו. בודלר מנתח את התיאורים שלהם על החוויות שחוו ולבסוף מסכם את ההשפעות של החשיש. מכלל התיאורים המובאים בפרק ניתן להבין כי השימוש בחשיש מעצים את תחושת הקיים, הוא מעשיר את הדמיון אך השפעת החשיש על הגוף אינה יוצרת הוויה על טבעית אלא מעצימה את הקיים "החשיש כמראה מגדילה בלבד" את ההשפעה של החשיש הוא מחלק לשלושה שלבים, בשלב הראשון האדם חש כי הוא נמצא במצב של עליצות ילדותית ולאחר מכן ישנה רגיעה, לעיתים מתלווה לכך תחושת של רעב וצמא. בשלב השני האדם מתחיל לחוש קור בגופו ובשלב האחרון, שיא ההשפעה, החושים שלו מתחדדים. חוש השמיעה, הריח, הראייה, והמישוש.
לכל אורך הפרק שארל בודלר מציין כי השימוש בחומרים כגון חשיש ואופיום בתדירות גבוהה יכול ליצור אצל האדם תלות בחומר והדבר יכול לערער על החיים הסדירים. הוא מציין שה"המצאות המודרניות" מביאות לצמצום חירותו של האדם. החשיש מעצים ומשפר את תחושת הזמן והמרחב, הוא מחדד את כוחותיו השכליים של האדם אך פוגע בכוח הרצון. הוא מעניק דמיון אך יוצר תחושה של תלות "מי שמבקש להיעזר בסם על מנת לחשוב, סופו שלא יוכל עוד לחשוב ללא הסם".
ספרו של תאופיל גוטייה "מועדון אוכלי החשיש" פורסם בשנת 1846. בספר זה הוא תיאר את ההשפעות של השימוש בחשיש, הוא תיאר את החוויה כסיטואציה שמנטרלת את תחושת הזמן והמרחב. תיאר עולם של פנטזיות, חלומות ושלל של דמויות גרוטסקיות. ביצירותיו של תאופיל גוטייה שתורגמו לספר "דפי עשב" הוא מתאר את חוויותיו האישיות ואת ההשפעה כחוויה מופלאה. מצטט את הד"ר, ייתכן ומדובר בד"ר מורו, שמגיש לו לטעום מן החומר. "זה ינוכה מחלקך בגן עדן". מתאר כניסה לעולם שכולו פנטזיה, לא במובן העל טבעי אלא במובן שבו חלה העצמה של המציאות בה הוא חי, הוא שם לב לפרטים: "הכל גדול יותר, עשיר יותר, מפואר יותר". מתאר את החוויה כאין סוף של יצירתיות ושל דמיון, הוא מתאר כי פתאום הוא הרגיש דחף עז לצייר. בטקסט שכתב "בית פימודן" הוא מתאר את ההגעה הראשונה שלו למפגש במועדון. מפרט בפרטי פרטים את הדרך ומתאר את החדר.
תאופיל גוטייה ושארל בודלר מתייחסים לאגדה אודות הזקן מן ההר, החשישיון כת אסמעילית אשר צייתה ללא עוררין לאדונם אשר האכילם בתערובת החשיש ושלח אותם למשימות. המילה חשיש נגזרה מהמילה חשישין, אוכלי החשיש והיא השורש של המילה assassin (תרגום מודרני למילה מתנקש)
מניתוח הטקסטים של גוטיה ניתן לראות כי הוא מביא תיאורים והתייחסויות להשפעות של החשיש מנקודת מבטו האישית. הוא מתאר את החוויה כמופלאה ובצורה חיובית. מניתוח הטקסטים של בודלר, בנוסף לתיאורו שלו הוא מביא תיאורים של אנשים שפגש. הוא מציין גם את החסרונות של השימוש בחשיש ועל התלותיות שיכולה להיגרם.

ביבליוגרפיה

דאור, דן (עורך), 2003. דפי עשב: חשיש בספרות העולם, תל אביב: חרגול.
רם חגי, "ההיסטוריה החשה של הג'וינט: חשיש בפלסטין המנדטורית ובמדינת ישראל", תיאוריה וביקורת 43 (2014): 75-102.
De Preester, Helena, 2013. Moving Imagination, jhon Benjamins
Kelin, Axel, 2008. Drugs and The World, London: Reaktion Books
Solhdju, Katrin, 2008. "Alienating Travels and Traveling into Alienation Moreau de Tours's Experimental Attempts to Articulate the Body of Madness," Internet, pp. 1-31.
https://www.youtube.com/watch?v=Nprp3TdXuqo

הערות שוליים

This article "מועדון אוכלי החשיש" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:מועדון אוכלי החשיש. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• מועדון אוכלי החשיש in English