יהדות ונציה
יהדות ונציה הוא הכינוי לקהילה היהודית שהתקיימה
היסטוריה[עריכה]
ראשית הקהילה[עריכה]
מועד הגעתם של ראשוני היהודים לוונציה לוט בערפל. עם זאת, ההערכות מציינות את המאה ה-10 כזמן משוער שבו התיישבו ראשוני היהודים בעיר, שכן באותה מאה ביטל השלטון הוונציאני את האיסור על הסעת יהודית בספינות. ייתכן כי ונציה, כעיר שבה התנהל מסחר פורה, משכה אותם להתגורר ולסחור בה. המתיישבים היהודים הראשונים בעיר הגיעו, ככל הנראה, מאיטליה ומהלבנט. היהודים הראשונים בוונציה התיישבו באי ג'ודקה, הנמצא בדרום האי. באי זה היו מחסני סחורה רבים, וזה שימש כמרכז מסחרי בין תושבי העיר לתושבי חוץ. החל מ-1204, עם כיבושה של קונסטנטינופול על ידי הצלבנים, גבר הסחר בין שתי הערים ולפיכך גם ההגירה היהודית מעיר אחת לשנייה.
החל מהמאה ה-14 החלו גם יהודי אשכנז מהגרים לסביבותיה של העיר. אלו עסקו בעיקר בחלפנות כספים. קהילה אשכנזית ששכנה ביישוב הסמוך מסטרה הייתה מהקהילות המובילות שעסקו בחלפנות כספים עם תושבי ונציה הלא-יהודים. כיוון שמרבית תעסוקתם של יהודי מסטרה הייתה בוונציה, ביקשו רבים מחברי הקהילה להתיישב שם. תחילה אלה נענו בשלילה, כיוון שתושבי העיר לא חפצו בהגירה יהודית נוספת לשם.
חרף כך, ב-1366, עם ההתגברות הכלכלית של תושבי ונציה ביהודי מסטרה, נחתם הסכם בין הרפובליקה של ונציה לבין מספר יהודים ממסטרה שאפשר לאחרונים להתיישב בוונציה. ההסכם היה תקף למספר שנים בלבד, וכל כמה שנים היה צריך לחדשו. אחרת, יהודי ונציה עלולים היו להימצא בסכנת גירוש. תושבי ונציה לא הרגישו בנוח לבטל את ההסכם עם היהודים, ולכן זה נשאר בתוקף במשך 400 שנה. תושבי העיר עדיין התנגדו לנוכחותם של היהודים אצלם, ולכן הורו השלטונות בוונציה להגביל את התיישבות היהודים בעיר במסגרת ההסכם. כך למשל, ב-1394 חוקק חוק שהורה למלווים החדשים בריבית לעזוב את העיר ימים מספר לאחר שאלה נכנסו אליה, וב-1423 נאסר על היהודים להחזיק בה נכסים.
לאחר תחילת תקופת הרנסאנס השתנה מעמד היהודים בעיר שוב לטובה. כך למשל, נאסר על קטינים יהודים מתחת לגיל 14 להיטבל לנצרות בלי הסכמת הוריהם, והמפר פקודה זו היה נידון לקנס של חמש מאות דוקאטים.[1]
ייסוד הגטו[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. כתוצאה ממלחמת הליגה של קמברה נגד[2]
החיים בגטו[עריכה]
עם הקמת הגטו, נעלמו הדרישות להוציא את יהודי ונציה אל מחוץ לעיר. היהודים הצליחו לדכא את כל הדרישות הללו באמצעות שיחוד התושבים והמוסדות המקומיים, מה שאפשר להם להתבסס בשנים הבאות. בשלב מסוים, כמות האנוסים המהגרים לקבוצה התחילה להטריד את תושבי המקום, עקב התחרות הכלכלית שהם ערכו עמם. לפיכך, ב-1550 יצאה נגדם פקודת גירוש, אך זו לא יצאה לפועל. מטרתן של פקודות הגירוש לא הייתה להוציא את היהודים מהעיר, אם כי להרגיע את ההמון. לפקודות הגירוש היה מועד ביצוע אחרון רחוק, ולכשזה הגיע, השלטונות יכלו לנמק את הגירוש בתירוצים שונים.
החל מגירוש ספרד ב-1492 וגירוש פורטוגל ב-1497, החלו יהודים אנוסים להגר לכל רחבי אירופה, ורבים מהם מצאו מקלט בגטו הוונציאני המתפתח ולסחור שם בלי הסתרת זהותם כיהודים. אחד מהיהודים שניסו להגר לוונציה הואדון יוסף נשיא. כשזה ניסה להגר לוונציה ב-1571, הוא נתקל בסירוב מטעם השלטונות. הצעתו לייסד שכונה לאנוסים באחד האיים הקטנים שבוונציה סורבה, והלה נאלץ להגר לקונסטנטינופול שבשליטת האימפריה העות'מאנית, שם צבר כוח ומעמד. לכשהיה חזק מספיק שידל יוסף נשיא את הסולטאן העות'מאני לפתוח במלחמה נגד הרפובליקה של ונציה, כיוון שעדיין נטר אליה טינה על שלא הרשתה לו להיכנס לתחומה. דון יוסף נשיא הציע לו לכבוש מידי ונציה את האי קפריסין, שהיה אז נתון למרותה. [3]
המאות ה-19 וה-20[עריכה]
בהסכם קמפו פורמיו ונציה הועברה לריבונות אוסטרית, והיהודים איבדו את זכויותיהם, אם כי חובת המחייה בגטו לא חזרה. ב-1806 חזרה ונציה לריבונות צרפתית וזכויות היהודים שבו להם. כשנוסד הסנהדרין של פריז, היו בו שלושה נציגים של קהילות ונציה: הרבנים יעקוב עמנואל קראקוביה, אהרן לאטיס ואברהם טדסקו (Tedesco). היהודים החלו להתפזר בעיר, ולצאת מהגטו. ב-1811 הוענק תואר ברון למשפחה יהודית בשם טריויס. ב-1815, כשחזרה ונציה לשליטת האוסטרים, שוב איבדו היהודים את זכויותיהם, עד לאביב העמים ב-1848. במרץ 1848, עם פרוץ מהומות אביב העמים בוונציה, השתתפו יהודים רבים במאבק העצמאות. ממובילי התנועות הספרטיסטיות היה עורך הדין דניאלי מאנין היהודי. עם כינון הרפובליקה הוונציאנית השנייה ניתנו ליהודים זכויות מלאות ושניים היו חברים בסנאט: ליאוני פינקרלי, שהתמנה לתפקיד שר האוצר, ויצחק פיסארו מאורגונטו שהתמנה לשר החקלאות. שני רבני העיר, אברהם לאטס ושמואל אולפר, היו חברים בפרלמנט הרפובליקה, ואולפר אף החזיק בתפקידים דיפלומטיים חשובים. מתן הזכויות הוכרז רשמית ב-29 במרץ 1848.
הרפובליקה הוונציאנית השנייה התקיימה כשנה וחצי, כאשר חצי שנה מכך היא הייתה תחת מצור אוסטרי. בעת המצור, השתתפו היהודים באופן מלא בקרבות על עצמאות ונציה. מסופר כי בעת המצור, מרגמה אוסטרית פגעה בבית הכנסת הפורטוגזי בעיר בשעת קבלת השבת, אך באורך נס, לא התפוצצה, ולא פגעה במבנה ובאנשים שבתוכו. בבית הכנסת נהוג טקס לזכר האירוע, בו ביום השנה מתפללים תפילה מיוחדת. טקס זה קרוי "ערב השבת של הפצצה". בסוף אוגוסט 1849 נכנס המצביא האוסטרי יוזף רדצקי פון רדץ אל ונציה, ובכך תמה הרפובליקה הוונציאנית השנייה, וזכויות היהודים נשללו מהם עד ל-1866, אז ונציה הועברה לממלכה האיטלקית המאוחדת, ומעמד יהודי ונציה השתווה לזה של יהודי שאר איטליה. אז, הוקמה בקהילה החברה למען ענייני הדת והחסד, שתפקידה היה לטפל בבתי הכנסיות, מוסדות החינוך, הרבנות, ומוסדות הצדקה. בוונציה הוקמו 4 בתי כנסת: האשכנזי, הספרדי, הרומניוטי והלבנטיני. הספריד, שהיה הגדול בהם, היה ההיכל הרשמי של קהילת יהודי ונציה. הקהילה היהודית בוונציה, שבעת תום הגטו מנתה כאלף וחמש מאות איש, גדלה מאוד, והיא מנתה 2,500 איש בתחילת המאה ה-20.
הרדיפות נגד היהודים שהחלו בימי השלטון הפאשיסטי באיטליה והמשיכו בתקופת השואה פגעו בקהילה היהודית בוונציה, ורבים מיהודי ונציה נאלצו לחפש מקלט בכפרים ואף מחוץ לאיטליה, אולם הקהילה היהודית בעיר הצליחה להחזיק מעמד, ועם תום המלחמה רבים מיהודי ונציה חזרו אל העיר.[4]
כלכלה[עריכה]
בוונציה היו הבדלים סוציאליים גדולים בין הקיבוצים היהודיים השונים, שנבעו כתוצאה מהתחוקה הממשלתית, אשר הקפיאה כל קבוצה של יהודים בגדר זכויותיה וחובותיה הכלכליים. הקבוצה האשכנזית, יחד עם היהודים האיטלקים, הייתה לקבוצה הגדולה ביותר מבחינה מספרית. הקבוצה קיבלה רשות ישיבה בוונציה על יסוד תפקיד כלכלי מסויים שנמסר להם - הלוואה בריבית. העסק, שהיה פורה למדי במאה ה-15, הלך ונתמעט במהלך המאה ה-16 לרגל התחלת הירידה הכלכלית של ההמונים בוונציה. היחידים שעסקו בעסק הבנקאות החלו להתחמק מתפקיד זה, ובשנת 1534, נתהווה ההכרח להטיל את חובת החזקת הבנקים על הקהילה עצמה. תחילה, הייתה חייבת הקהילה להחזיק בבנקים, שאז נקראו "חנויות הלוואה", כמאה אלף דוקטים, וברבות הימים הסכום גדול עד למאתיים אלף דוקטים. החל משנת 1951, החזיקה הקהילה בקביעות שלושה בנקים. מיקומם היה בגטו החדש (שהיה למעשה הישן), השכונה שבה גרו האשכנזים. הבנקים היו מוכרחים להיות פתוחים במשך כל היום, פרט לשבתות ומועדי ישראל. בבנקים נמצאו תמיד פקידים נוצרים שנשלחו מטעם השררה כדי לפקח על שמירת החוקים של עסק ההלוואה. מכיוון שהבנקים חדלו מלהיות ענין של רווחים, התחילו גם להיראות בהם גרעונות, ובמשך המאה ה-18 הלכו וגדלו הגרעונות. בכל זאת, המשיכו הבנקים את קיומם עד לסוף ימי הרפובליקה. וכעשר שנים לאחר מכן הם נסגרו בשנת 1806 על פי צו של נפוליאון, והקהילה בתגובה מסרה את כל ההון שנשאר אחר חיסול הבנקים, לצורכי צדקה של עיריית ונציה.
עקב נפילת הבנקים, נאלצו היהודים האשכנזים והאיטלקים לחפש מקורות פרנסה חדשים. המאבק אחר חיפוש מקורות פרנסה היה קשה, ונגמר במעין פשרה בין היהודים ותושבי ונציה. יהודי ונציה שאפו להיתר גמור להתעסק במסחר, בעוד שסוחרי ונציה מצדם, שאפו להרחיק את היהודים לגמרי מכל התחרות. הפשרה ביניהם הייתה שהותר ליהודים לעסוק במסחר בבגדים משומשים. פשרה זו הייתה תוצאה של מאבק קשה, אשר לכסף היהודי היה תפקיד מכריע. המלחמה התחילה ממש עם יסוד הגטו וכבר אז הרשתה השררה לפתוח על ידי גשר ריאלטו מספר מוגבל של חנויות יהודיות למכירת בגדים משומשים. אחר כך נתקבל היתר על מספר נוסף של חנויות, וכך הלך המסחר הפנימי של היהודים האשכנזים והתרבה.[5]
הקהילה ומוסדותיה[עריכה]
בתחילה היו בוונציה שלוש קהילות שונות: הקהילה האשכנזית שהתגוררה בתוך הגטו, הקהילה הפורטוגזית, והקהילה הליוואנטינית שהתגוררה מחוץ לגטו. הקהילה בעלת האוכלוסייה הרבה ביותר הייתה הקהילה האשכנזית, הקהילה העשירה ביותר הייתה הפורטוגזית והקהילה הליוואנטינית הייתה בעלת מספר הרבנים הגדול ביותר. הקהילה הפורטוגזית הייתה בין החשובות, שנקראה "קהל קדוש תלמוד תורה", היא הייתה הקהילה העיקרית בעולם האנוסים. גם בתוך קהילת ונציה, זכתה הקהילה הפורטוגזית לחשיבות רבה, עקב עושרה, תרבותה וקשריה עם הזרים שמסביב.
בשנת 1541 גם חברי הקהילה הליוואנטינית הוכנסו לפנים הגטו, והממשלה לא הבחינה עוד בין שלוש הקבוצות. האיחוד הוביל לאיחוד הקהילות בחיי היום־יום, כמו גם להתאחדות נציגיהם לְמול הממשלה. הקהילות הקימו את גוף ”הוועד הקטן“, שחבריו נבחרו משלוש הקבוצות בהתאמה לגודל האוכלוסייה ולמשלמי המיסים שלוועד הייתה סמכות חוקית לגבייתם. בנוסף, הוועד שפט בנושאים אזרחיים ובאמתחתו הייתה האפשרות[6]
רבנים[עריכה]
הרבנות הוונציאנית התנהלה באופן שונה מרבנויו אירופיות מקבילות. בוונציה, הקהילה לא הקצתה תשלום שכר לרבנים רק על פי תעודת רבנותם. תחת זאת, היה "ועד רבנים" שהיווה את הדרג העליון. ועד זה נקרא הישיבה הכללית של ונציה, ואליו יכלו להצטרף מי שבגיל 18 נודע שמם כלמדנים וחכמים בתורה, וקיבלו תואר רב בגיל 30. שבעת הבוגרים מבין חברי היישיבה היו חברי ועד הרבנים בפועל. מתפקידם היה לאשר את תעודות היישיבה, ועל הספרים שנדפסו בוונציה. בנוסף, היו בעלי הסמכות הרוחנית והדתית, והורו לחברי הקהילה כיצד לנהוג. זקן הוועד שימש כיוש הראש של היישיבה והוועד.[7]
בתי דפוס[עריכה]
ונציה הייתה מקום קיומם של מספר בתי דפוס עבריים גדולים, שהושקע בהם הון רב ותוצרתם נחשבה לטובה במיוחד. בתי הדפוס העבריים הופעלו לרוב על ידי נוצרים, אם כי במחצית השנייה של המאה ה-17 יהודים כבר התחילו להפעיל בעצמם את בתי הדפוס. בתי הדפוס שהופעלו על ידי יהודים היו עדיין רשומים בבעלות נוצרית, בשל איסור על יהודים לעסוק בדפוס.[8]
המדפיס הראשון בוונציה שעסק בדפוס העברי היה הנוצרי דניאל בומברג, שנולד בעיר אנטוורפן. הוא התחיל להדפיס בשנת 1516, ובין ספריו הידועים נמצאת מהדורת מקראות גדולות הראשונה, וש"ס ונציה, המהדורה המלאה הראשונה של התלמוד הבבלי. במשך 30 שנות פעילותו של בית הדפוס של בומברג, הוא הוציא כמעט 200 ספרים בעברית, כאשר רובם בהוצאה ראשונה.[9] בומברג היה בתחרות עם משפחת המדפיסים היהודית הידועה משפחת שונצינו,[10] שמאוחר יותר עברה מאיטליה לקונסטנטינופול בעקבות חוסר יכולתם להתחרות בו.[8] לאחר שהזדקן, בומברג חזר לאנטוורפן והעביר את בית הדפוס לידיו של בנו דוד, אך בית הדפוס נסגר לבסוף בשנת 1549 לאחר שלא הצליח להתחרות בבתי דפוס חדשים יותר שקמו בוונציה.[9]
בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-16, קמו שני בתי דפוס עבריים בוונציה - אחד של מרקאנטוניו יושטיניאן והשני של אלויזי בראגאדין. שני המדפיסים היו בתחרות, והתחרות התפתחה למחלוקת שנגעה לאחת מההוצאות של התלמוד. מחלוקת זו גרמה לשניהם להלשין אחד על השני לכהונה הנוצרית. התוצאה הסופית של הוויכוח הזה הייתה שריפת כל עותקי התלמוד באיטליה וסגירתם של כל בתי הדפוס העבריים בוונציה למשך עשר שנים.[11] לאחר פתיחתם מחדש של בתי הדפוס העבריים בשנת 1563, הוקמו מספר בתי דפוס עבריים נוספים על ידי נוצרים, ביניהם די-גארא, גריפיו, קאוואלי, וינדראמין וזאניטי. באמצע המאה ה-17 יהודים התחילו להפעיל את בתי הדפוס בוונציה, אם כי הוצמד להם שם נוצרי מטעמים פורמליים בלבד.[12]
חלקם של היהודים בדפוס העברי בוונציה היה משמעותי - אף על פי שנוצרים היו לרוב בעלי בתי הדפוס, עבודת הדפוס עצמה בוצעה על ידי יהודים. אחד מהמגיהים היהודים הידועים ביותר בוונציה היה יצחק גרשון איש צפת, שהיה המגיה הראשי של די-גארא, וצבר השפעה רבה בגטו. בנוסף, במאה ה-18 פעלו בוונציה בבתי דפוס נוצריים בני משפחה שונים ממשפחת המדפיסים בני פואה.[12]
אורח החיים[עריכה]
היהודים בוונציה, שמספרם היה פחות מ־5000, היו מחוברים ליהדות ברמות שונות, שנבעו מההבדלים בתרבותם של רוב התושבים, שהיגרו לוונציה משאר אירופה. מעט היהודים המקומיים, הצליחו לשלב אורח חיים יהודיים שהכילו גם תרבות חול, אך המהגרים הרבים, לא חיו גם חיי קודש וחול יחדיו. יהודי הלבנט היו מחוברים לאורח חייהם הדתי, ולעומתם, היהודים הפורטוגלים לא היו מחוברים למסורת, ולמרות שהתקרבו מעט ליהדותם בעת שהיגרו, חייהם עדיין הכילו מאפיינים נוצריים.[13]
הפערים בין הקבוצות לא הובילו לחיכוכים, והקבוצות השונות השתלבו זו בזו. המהגרים הרבים למדו את השפה האיטלקית, ולא דיברו ביידיש ובפורטוגזית. השתלבותם של המהגרים בקהילה המקומית יצרה נסחי תפילה שהאיטלקים לא הכירו, ולעיתים אף העדיפו להתפלל בהם, באופן שפגע במניינים המועטים של הנוסח האיטלקי.[13]
אורח החיים הושפע מגורמים נוספים פרט למהגרים: כחלק מביקורם של יהודים רבים מארץ ישראל לצורך הדפסת ספריהם, הם דנו בנושאי הלכה עם התושבים, גייסו תמיכה כלכלית עבור פרנסתם של עניי הארץ, והגבירו את אורח החיים היהודי של לימוד התורה ומתן צדקה לעניים.[13] לעומתם, אורח החיים הושפע גם מתרבות החול של ונציה הכללית, שכללה ריקוד, שירה ונגינה – והובילה ליצירת תוכניות לימודים במסגרות הלימוד. כמו כן, הוקמה אקדמיה מוזיקלית שנקראה ”בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן“, והייתה אחד התוצרים של השילוב בין חיי החול המוזיקליים והאמנותיים, לבין שמירת הקשר עם היהדות, וארץ ישראל.[hebrew 1] בעקבות זאת, הוקם תיאטרון וחוברו יצירות דרמה, גם על ידי רבנים.[hebrew 2][14] בנוסף, פרט להשפעה על התרבות הפורמלית, גם בחיי היום־יום היהודים ארגנו חגיגות ושמחות משפחתיות בהם היו ריקודים, נגינה ושירה – כמו גם בעת חגיגתם של פורים ושמחת תורה.[15]
בסופו של דבר, השפעות החילונות על אורח חיי היהודים, גרמה לחששות מנהיגי הקהילות מצד קלקול מוסרי, ולחשש הממשלה מצד ההתקרבות בין היהודים והנוצרים: ”הוועד הקטן“ והרבנים אסרו על עיסוק בבידור ולעיתים הטילו חרמות על חברי קהילה, והממשלה הורתה על סגירתם של בתי הספר לריקוד ושירה שבבעלות היהודים, מפני שגם נוצרים היו לומדים בהם, ומתרועעים איתם.[15]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.משה אביגדור שולוואס, ויניציאה, בתוך ערים ואמהות בישראל, חלק רביעי, עמ' 55–87, מוסד הרב קוק, 1950
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שמחה לוצאטו, מאמר על יהדות ויניציה, מוסד ביאליק, 1950
ביאורים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ שם האקדמיה נלקח מתוך המזמור על נהרות בבל, שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.תהילים קל״ז א׳
- ↑ וביניהם: ר׳ יהודה אריה מודינא ור׳ שלמה אושקי
הערות שוליים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ שולוואס, עמ' 60–62
- ↑ שולוואס, עמ' 62–65
- ↑ שולוואס, עמ' 65–68
- ↑ שולוואס, עמ' 86-84
- ↑ שולוואס, עמ' 68–71
- ↑ שולוואס, עמ' 71–76
- ↑ שולוואס, עמ' 79-76
- ↑ 8.0 8.1 שולוואס, עמ' 82
- ↑ 9.0 9.1 שולוואס, עמ' 82–83
- ↑ עמוד 8 בספר המדפיסים בני שונצינו מאת א.מ. הברמן, וינה ה'תרצ"ג (1933) באתר HebrewBooks
- ↑ שולוואס, עמ' 83
- ↑ 12.0 12.1 שולוואס, עמ' 84
- ↑ 13.0 13.1 13.2 שולוואס, עמ' 79
- ↑ שולוואס, עמ' 80
- ↑ 15.0 15.1 שולוואס, עמ' 81
This article "יהדות ונציה" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:יהדות ונציה. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
|
This page exists already on Wikipedia. |
