טנקרד דה הוטוויל

טַנְקְרֶד דה הוטוויל, נסיך הגליל (1072 – 1112) היה אציל צרפתי מנורמנדי, נמנה עם מנהיגי האבירים במסע הצלב הראשון, שיצא לדרך בשנת תתנ"ו – 1096.

רקע

בשנת 1099 הגיע מסע הצלב הראשון לארץ ישראל כשפניו מועדות לירושלים, מסע זה הסתיים במצור וכיבוש של ירושלים וטנקרד היה בין הראשונים אשר פרצו את חומותיה של העיר. דרכו של טנקרד, שהיה נכדו של רובר גיסקאר החלה כאשר הצטרף לדודו בוהמון הראשון אשר התעטף באצטלתו של אורבן השני והטיף להצלת הנוצרים במזרח וחילק צלבי-בד אדומים שקרע מבגדיו. אין כל ספק ששאיפותיו של בוהמון היו יותר מכך, הוא ביקש לו נחלה ונסיכות באזור. לשם כך הוא גם היה מוכן לשאת ולתת עם חצר הקיסרות הביזנטית של אלכסיוס הראשון ולהישבע לו שבועת-נאמנות פיאודלית. הקיסר עצמו בשלב זה התחייב לספק מורי-דרך ואספקה לוגיסטית. טנקרד לעומתו חמק ולא הופיע בארמון הקיסר והצליח לעבור את אסיה ללא שבועת-נאמנות. דרכם של שני אלה הייתה מפוצלת לאורך כל המסע בשל הבולמוס של התבססות טריטוריאלית במזרח על ידי הקמת נסיכויות שהיו אחוזים בו.

כאשר סוף כל סוף הגיע המחנה הצלבני לארץ ישראל ולאזור ירושלים, טנקרד התנתק מן המחנה שוב ועשה את דרכו לעבר בית לחם והכנסייה הביזנטית שהייתה שם. הנוצרים במקום קיבלו אותו בשמחה בשל מצבם הקשה ועד חצות הלילה דגלו של טנקרד התנוסס על גג כנסיית המולד.

המצור על העיר ירושלים וכיבושה

חוסר משמעת והעדר פיקוד אחיד על המחנה הצלבני והתאוות האישיות של מנהיגי המסע עיכבו את ההגעה ליעד, ירושלים, אולם לבסוף באמצע יוני 1099 כוחות הצבא הצלבני ניצבו לפני חומותיה של ירושלים. המצור שהטילו על העיר נמשך כחמישה שבועות וב-14 ביולי יצאה המתקפה לדרך. ערב ההתקפה נערך המחנה הצלבני לאורך החומה הירושלמית בארבעה כוחות עיקריים כאשר כוחו של טנקרד נערך בפינה הצפון-מערבית של החומה, סמוך לכיכר צה"ל של ימינו. ההתקפה נמשכה כל הלילה והיום אך לא הביאה התקדמות משמעותית. פריצת דרך הושגה רק ביום שאחרי ב-15 ביולי כאשר גוטפריד מבויון שהיה ערוך בפינה הצפון-מזרחית התקרב לחומת העיר וכוחותיו פרצו אל תוך העיר. גוטפריד פרץ אל השכונה היהודית שבעיר וחייליו זרעו הרס ללא הבחנה כולל שרפת בית-כנסת ובו יהודים שהסתתרו מאיימת המלחמה. טנקרד, גם הוא פרץ אל תוך העיר מהפינה הצפון-מערבית (אזור שייקרא על שמו בעתיד-מגדל טנקרד) והיה גם לראשון שהגיע להר-הבית והשתלט על מסגד אל-אקצא, וכך דגלו הנורמאני של טנקרד התנוסס לא רק בכנסיית-המולד בבית לחם אלא גם על הר הבית.

יחסו של טנקרד אל השבויים

צבא הצלבניים לא הסתפק בכיבוש העיר, הם עשו שפטים בכופרים, מגני העיר, יהודים ומוסלמים כאחד. הטבח נמשך שלושה ימים ונרצחו כעשרים עד שלושים אלף תושבים. כאשר זעם הצלבניים שכח מעט כל מי שלא נהרג נלקח בשבי. בין אלה, שמקורות צלבניים מציינים, כי לקחו שבויים, כולל יהודים, נמצא גם טנקרד.

איגרת שנכתבה על ידי יהודי אשקלון שירדו למצרים לחפש סעד לפליטי ירושלים, מציינת שבין מלוויו של מפקד העיר, אשר מסר את המצודה ונכנע לריימון מסן ז'יל וקיבל תמורת כניעתו זכות יציאה חופשית עם גדודיו לאשקלון, נמצאו גם יהודים, אולי יהודים רמי מעלה. ברור מכל תיאורי טבח ירושלים ואף מתוך מכתבם של יהודי אשקלון, שמספר הניצולים שאפשר היה לפדותם או שהצליחו להימלט מן ההרג ולנוס לאשקלון היה מעט מזעיר.

המקור הנוצרי מספר על שבויי טנקרד שנמכרו, על פי פקודתו, 30 שבויים יהודים בדינר אחד, אולם יש כאן מגמה ידועה של 'התנקמות' ביהודה איש קריות שמכר את ישו ב 30 דינר. על אף הדמיון במחירים (כלומר 30 דינר לנפש מול 30 נפש לדינר) הסיפור על טנקרד הוא נוצרי מגמתי, ואין לייחס לו דיוק או התאמה למציאות.

בכול הנוגע לשבויים מוסלמים אפשר שטנקרד היה יותר סלחני משתי סיבות. אחת, כזכור הוא הצטרף לגדודי גוטפריד בשעת הפריצה בחומה הצפונית, ועשה את דרכו מנקודת הפריצה היישר להר הבית ולשני מקדשי האסלאם, וייתכן כי שבויים שלקח בזמן המצור עזרו לו למצוא את דרכו וכתוצאה מכך הוא נהג בהם בדרך רכה יותר. שתיים, על גג מסגד אל-אקצא היו מוסלמים שהיו מוכנים לשלם דמי כופר לטנקרד בתמורה לחייהם, ואומנם הוא נאות לתת להם את דגלו להגנה, אולם ההמון הצלבני הזועם כילה בהם את זעמו ולא היה מוכן לכבד את כניעתם. טנקרד לא היה מוכן לעבור על כך לסדר היום והיה צריך בהחלטה פורמלית, כי יש להרוג את כל המוסלמים מפאת הסכנה המידפקת מצד המצרים המובסים, על מנת להרגיעו.

ייסודה של נסיכות הגליל על ידי טנקרד

כוח הצלבנים ניצל את האנדרלמוסיה אשר שררה בעולם המוסלמי, דמשק לא הבינה עד הסוף את הסכנה הצלבנית ומצרים שהייתה חסרת אונים לחלוטין, על מנת להתרחב ברחבי האזור כולו. הנועז ובעל היוזמה הרב ביותר היה טנקרד. בשלב הזה הוא גם היה עשיר דיו מהשלל שלקח מכיבושה של בית לחם וכנסיית המולד שהייתה מלאה באוצרות שנתרמו במשך דורות על ידי קיסרים ומאמינים, לפני כיבושה של ירושלים, וכמובן מאוצרות הכסף שלקח ממסגד אל-אקצא. אולם אין די בכך על מנת להקים את הנסיכות שטנקרד ביקש לו לא בתוך בית-לחם וודאי לא בירושלים שהיו תחת ממלכתו של גוטפריד מבויון. אשר על כן ללא המתנה, מיד לאחר כיבושה של ירושלים כאשר הד התבוסה עדיין מהדהד בארץ כולה, טנקרד פנה צפונה וכבש את שכם ומשם המשיך להצפין לעמק הירדן ופלש לבית שאן, שנכנעה ללא כל התנגדות. עתה התברר ביתר שאת לטנקרד כי אומנם חופיה ונמליה של הארץ מבוצרים, אך פנים הארץ, כולל הצפון והגליל, היו ללא מעוזים או מבצרים של ממש. לפיכך, הוא לא נעצר בבית שאן אלא המשיך לעבר טבריה, שגם אותה כבש ללא מאמץ צבאי מיוחד. טנקרד שעמד בראש כוח שמנה עשרים וארבעה איברים ומלוויהם השתלט על הגליל כולו והוסיף, בהינף חרב אחת, נסיכות חדשה שלמה לממלכת הצלבנים, היא נסיכות הגליל.

בזמן הזה ארץ ישראל נחלקה לשלוש יחידות פיאודליות גדולות כאשר הסניורה הגדולה של נסיכות הגליל של טנקרד הייתה אחת מהן. אולם נדמה שטנקרד מעולם לא התכוון לזכות בפיאודום סתמי הכפוף לכתר בירושלים, אלא לקחת לעצמו נסיכות עצמאית בצפונה של הארץ. הוא ביצר את הערים שראה בהן נכס אסטרטגי להתפשטות עתידנית. טבריה כמרכז להתפשטות צפונה ומזרחה ובית שאן שהייתה קרובה לעבר הירדן עם זאת הבטיחה קשר עם שכם וירושלים. צעד מדיני-אסטרטגי נוסף שטנקרד נקט היה נטילת התואר העצמי 'פרינקפס', (princeps), כלומר – נסיך – שאינו תואר של ואסאל מלכותי, אלא כתואר הדומה של שליט אנטיוכיה, תוארו של שליט מדינה עצמאי.

צעד מדיני נועז נוסף של טנקרד היה הניסיון לספח את חיפה לנסיכות שלו על מנת שתשמש אותו למוצא לים. אולם הוא לא קיבל את מבוקשו כאן משום שבולדווין הראשון סירב לתת לו את העיר, וחיפה נמסרה לאחד מבני לווייתו של בולדווין. טנקרד לא אמר נואש והניסיון הבא להרחיב את הנסיכות שלו התמקד במזרח. טנקרד פשט מדי פעם לפעם לאזור שהיה בעל משמעות לא רק כלכלית ממעלה ראשונה אלא גם פוליטית, שהיה נתון לשליטתה של דמשק, ועשה זאת בכך שהוא חצה את הירדן וחדר לתוך רמת-הגולן בקצה הדרומי של רכס הלבנון. שטח רחב ידיים זה היה עשיר בתבואה ובמקנה וטנקרד ביקש להפוך אותו לאסם-מזונות מרכזי של הנסיכות שלו. האמיר הערבי באזור היה חסר אונים וללא יכולת להגן על שטח ולכן הוא נאלץ לבסוף לקבל את מרותו של טנקרד ולהכיר בזכיותיו על שטח זה.

הקמתה של נסיכות עצמאית בגליל הייתה יוזמה פרטית ושאפתנית של אציל צלבני יחיד- טנקרד. היא אומנם תבלעה תכף על ידי בלדווין הראשון כאשר טנקרד יעזוב את הגליל בעקבות קריאתם של אנשי אנטיוכיה לשמש כעצור של הנסיכות. בוהמון שהיה קרוב משפחתו נשבה בידי הטורקים הדנישמנדים, וקריאה זאת של אנשי אנטיוכיה היא שמנע את ביסוסה הסופי של הנסיכות בגליל. אולם טנקרד לא ויתר על כך באופן סופי ודרש להדגיש כי אם הוא חוזר בתוך חמשה-עשר חודשים הנסיכות בגליל שבירתה טבריה ונמלה חיפה יוחזרו אליו] [.

בשנת 1100 הפך טנקרד לעוצר בנסיכות אנטיוכיה. הוא הרחיב את שטחי הנסיכות על חשבון הטריטוריה הביזנטית, ועמד בהצלחה בניסיונות הקיסר הביזנטי לספח את הנסיכות לאימפריה שלו. בשנת 1104 השתלט על רוזנות אדסה, לאחר שמנהיגה, בלדווין השני, נפל בשבי המוסלמי. לאחר שובו מן השבי של בלדווין השני הוא נאלץ להילחם בטנקרד כדי לשוב ולהיות רוזן באדסה. טנקרד יצא נפסד מן המאבק ושב לאנטיוכיה. בשנת 1108 סירב טנקרד להכיר בחוזה דבול אשר נחתם בין בוהמון הראשון לקיסר הביזנטי ולפיו לאחר מותו של בוהמון תוחזר נסיכות אנטיוכיה לידי הביזנטים. טנקרד המשיך לשמש כעוצר בנסיכות אנטיוכיה תחת הנסיך הרשמי בוהמון השני, עד למותו ממחלת הטיפוס בשנת 1112.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|טנקרד דה הוטוויל]] בוויקישיתוף

הערות שוליים

קטגוריה:מסע הצלב הראשון קטגוריה:צלבנים קטגוריה:ילידי 980 קטגוריה:נפטרים ב-1041

This article "טנקרד דה הוטוויל" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:טנקרד דה הוטוויל. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• טנקרד דה הוטוויל in English