חירות הדיון
חירות הדיון או חופש הוויכוח (Libertas Disputandi) הוא מונח המתייחס לעקרון שהחל להתקיים בראשית האוניברסיטאות במאות ה-12 וה-13 במערב אירופה. לפי עקרון זה, זכותו של כל מרצה באוניברסיטה לדון על כל נושא העולה על רוחו, כל עוד הוא אינו מכריע ביחס לכל דוגמה כנסייתית או סוגיה הלכתית שהכנסייה כבר הכריעה בה. קביעת הלכות נותרה בידיה של הכנסייה.[1]
מעמדן המשפטי של האוניברסיטאות[עריכה]
עד המאה ה-12 רוב החברה במערב אירופה הייתה אנאלפביתית, כולל האריסטוקרטיה. עקב גידול בצורך באנשי מקצוע כדוגמת משפטנים, תאולוגים, אנשי רפואה וכדומה, קמו האוניברסיטאות.
אוניברסטאות אלו היו תאגידים - של מורים או של תלמידים - שהיוו את הגוף המסמיך למקצועות השונים. במאות ה-12 וה-13 המעמד המשפטי של אדם נקבע לפי השתייכותו לתאגידים השונים. כך לדוגמה היהודים נחשבו בתור תאגיד, ולכן הם קיבלו פריבילגיות שונות משל כלל האוכלוסייה.
האוניברסיטאות לא שאבו את סמכותן מהרשויות המקומיות, אלא לרוב קיבלו לגיטימציה ישירות מרשויות אימפריאליות או מן האפיפיור.[2] לכן, מעמדן המשפטי של האוניברסיטאות כתאגידים איפשר להן להיות מעל החוק המקומי – חילוני ודתי כאחד. דוגמה טובה לעצמאות משפטית זו היא תופעה הנקראת בשם שילר-גלויף, מילולית: המהומות שמארגנים הסטודנטים. באוניברסיטת פריז לדוגמה, למדו במאה ה-13 למעלה מעשרת אלפים סטודנטים. לעיתים סטודנטים אלו נהגו להתפרע ברחבי העיר, אך מכיוון שהיו כפופים, כאנשי אוניברסיטה וכמורה, לשיפוטה הישיר של האוניברסיטה עצמה והכנסייה - לא יכלו אזרחי פריס לעשות דבר מבחינה משפטית.[3]
אופן הלימוד[עריכה]
שיטת הלימוד באוניברסיטאות בימי הביניים הייתה מורכבת מכמה מרכיבים עיקריים. הראשון, התמקדות בטקסט אוטוריטטיבי כפי שזה הגיע לידי תלמידי התקופה ומוריה. טקסטים אלו שוננו ולובנו באמצעות קריאה, הרצאות ודיונים; המרכיב השני היה ההרצאות עצמן. ההרצאות כללו העברה בעל פה של הטקסטים הקלאסיים שנלמדו בכל תחום, ועליהן הוסיפו המרצים דברי הסבר ופרשנות; המרכיב השלישי היה דיונים או ויכוחים (disputatio) שהתקיימו בעל פה, על בסיס הטקסטים שנלמדו בכיתה. במסגרת דיונים אלו נבחרה תזה מסוימת, והמטרה הייתה להפריך אותה מצד אחד, ולהגן עליה מצד שני, כך שכל הצדדים שבסוגיה יבואו לידי ביטוי.[4]
המחשה של כיצד נראו הוויכוחים, הדיספוטאציות, ניתן לראות בכתבים של קולוצ'יו סלוטאטי (Colluccio Salutati 1330-1406), קנצלר העיר פירנצה, כאשר הוא מעודד את הסטודנטים הצעירים במקצועות ההומניסטים להשקיע בפרקטיקה זו במיוחד: "...אני רואה שאף על פי שהנכם אנשים חרוצים, אינכם משקיעים מספיק במה שיכול לעבוד לטובתכם, מכיוון שאתם זונחים את השימוש בוויכוחים (disputing), ואיני יכול לחשוב על דבר חשוב יותר או מועיל יותר ללימודכם מזה [...] שכן מה יותר מועיל ללימודים מאשר לדון בעניינים עדינים יותר מאשר בוויכוח, שבו מבטו של האדם בוחן את כל הכיוונים של הנושא הנידון, כך שאין דבר שיכול להיות מוסווה או מוחבא או היכול להימלט מהמבט הבוחן של הכלל?"[5]
התנגשות בין הכנסייה והאוניברסיטה[עריכה]
התפיסה המדעית הרווחת בתקופה זו בהיסטוריה כללה בין היתר את כתבי הקודש כאמת מוחלטת. כך שהקביעה כי לימוד מסוים הוא שגוי או פסול (false teaching) הייתה למעשה מתוך תפיסה שכל טענה הסותרת את כתבי הקודש, הרי היא סתירה של האמת עצמה . כך לדוגמה כבר בראשית דרכה של האוניברסיטה בפריז, הכנסייה הוציאה גינוי (1210) על כתבים מסוימים של אריסטו, ואסרה ללמדם. לכתבים אלו, אף כי לא דנו באופן ישיר בתאולוגיה, היו השלכות ישירות על הדוקטרינה הנוצרית ולכן נחשבו לפסולות.[6]
ההליך המשפטי נגד "לימודים פסולים"[עריכה]
פעמים רבות היו סטודנטים שהביאו לידיעת הכנסייה שמרצה מסוים לימד דברים שנשמעו לו פסולים (בין שביוזמתו ובין שנשלח על ידי הבישוף של המחוז). במקרים כאלו הייתה מוקמת ועדת חקירה שהייתה מזמנת את המורה למה שזכה לכינוי "משפט הוראה", ומאמתת אותו עם דברי הכפירה שלכאורה אמר. בדרך כלל הנאשם היה מכחיש שהוא אכן אמר דברים כאלו, או לחלופין היה טוען שדבריו הובנו שלא כהלכה. במקרים מסוימים היו דבריו של המורה מתועדים בכתב ידו ב"אורדינציו" (כך קראו לרשימת הרצאות מוסמכת) ובמקרה כזה היה טוען: "אכן ואכן אמרתי את הדברים האלה, אבל אמרתי אותם דיספוטנדי מורה, נון אסרנדי מורה (Disputandi more, non asserendi more)" כלומר: אמרתי אותם לשם הוויכוח, לא אמרתי אותם לשם קביעת ההלכה.[7]
היקף התופעה[עריכה]
כדי להמחיש את עוצמת התופעה, ניתן לבחון את המבוא של תומאס אקווינס לפרק מ"סומה תאולוגיה" (Summa Theologica), או בסיכום התאולוגיה שלו, שבו הוא מדבר על מציאות האלוהים. הפרק נפתח במילים: "נראים דברים שאלוהים אינו קיים". בהמשך הטיעונים שלו הוא דווקא מוכיח את קיומו של האל, אבל עצם העובדה שתומאס אקווינס יכול לדון בסוגיה זו דרך ניתוח כל צדדיה, כולל שלילת קיומו של אלוהים, מראה על עוצמת החופש שניתן לו. לו היה כותב דברים אלו כ-100 או 200 שנה מוקדם יותר, סביר להניח שהיה מוצא להורג.[8]
ניתן ללמוד על היקף ועוצמת התופעה גם דרך הגינויים החוזרים ונשנים של הכנסייה כנגד כתבים מסוימים, האיסור ללמוד אותם ולבסוף פריחתם בחוגים האקדמאים על אף האיסורים. כך לדוגמה במקרה של אוניברסיטת פריז: יצא גינוי בשנת 1210 על ידי מועצה כנסייתית שאסר על הוראת המטפיזיקה ומדעי הטבע של אריסטו באוניברסיטה. ב-1215, רוברט מקרצון (Robert de Courçon), קרדניל אנגלי שאישר את מעמדה של אוניברסיטת פריז כאוניברסיטה, חידש את האיסור שיצא חמש שנים לפני כן. ב-1231, האפיפיור גרגורי התשיעי הוציא איסור על הוראת העבודות שנאסרו ב-1210 עד שוועדה תאולוגית מטעם הכנסייה תוכל לתקן כל "טעות" הנמצאת בספרים. ב-1245, האפיפיור אינוסנט הרביעי (Innocent IV) החיל את האיסורים של 1210 ו-1215 גם על אוניברסיטת טולוז. עם זאת, הדיונים והלימוד של כתבי אריסטו לא רק שלא נפסק, אלא שעד 1250 כל כתבי אריסטו נידונו בכל מקום.[9] בשנים 1270 יצאו גינויים נוספים על ידי הבישוף סטפן טמפייר (Stephen Tempier) וב-1277 גל נוסף על ידי אותו הבישוף.[10] ממספר הגינויים החוזרים והנשנים אנו לומדים שאנשי האוניברסיטאות התמידו במנהגם לדון ולבחון כל נושא על אף התנגדות הכנסייה.
הסתייגויות[עריכה]
בעוד שעמוס פונקנשטיין מציג את עקרון חירות הדיון כבבת עינם של האקדמאים באוניברסיטאות של ימי הביניים,[11] ישנה גישה אחרת הממעיטה בחשיבותו של עקרון זה. הנס טיג'סן Hans Thijssen)) עומד על כך שהאוניברסיטאות בימי הביניים אינן דומות לאלו של האוניברסיטאות במודל הגרמני מהמאה ה-19 שאנו מכירים היום. זה האחרון בנוי על שלושה עקרונות: החופש ללמוד עבור הסטודנטים, החופש ללמד והחופש המוסדי של האוניברסיטה לקבוע תקנות לעצמה. באוניברסיטה הימי ביניימית לעומת זאת, החופש ללמוד וללמד היה זניח: תוכנית הלימודים הייתה קשיחה ונתונה לרגולציה קפדנית שלא קמו לה מתנגדים; הסטודנטים היו מתחייבים בשבועה לפנות זמן ללמוד נושאים מסוימים, להיכנס להרצאות מסוימות וכדומה. למעשה, החופש היחיד שהאקדמאים באמת התעקשו עליו היה החופש המוסדי – הזכות של האוניברסיטה לקבוע תקנות ולשפוט את הכפופים לה בעצמה. לפי טיג'סן, בכל הכתבים המשפטיים בסוגיות אלו מימי הביניים שחקר, הדרישה לחופש נגעה בעיקרון זה.[12] יתרה מכך, טיג'סן טוען שהתאולוגים לדוגמה, כאקדמאים, היו רשאים להשתמש בכלים רציונליים באופן חופשי, אך בכל הנוגע בענייני אמונה, אסור היה להם לפגוע בדוקטרינה הנוצרית (salva fide) כפי שנקבעה על ידי ערכאות כנסייתיות גבוהות.[13]
לקריאה נוספת[עריכה]
- פונקנשטיין, עמוס. “ידע כמפתח לישועה", זמנים: רבעון להיסטוריה (חורף 2000–2001): עמ' 4–9
- פונקנשטיין, עמוס, שטיינזלץ, עדין. הסוציולוגיה של הבערות (תל אביב: משרד הביטחון, 1987(
- פירוינסקי, דנה. על סף העת החדשה: אירופה 1350–1600 כרך א’ (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014(
- Evans, Austin P. Records of Civilization - Sources and Studies. (New York: Columbia University Press, 1949)
- Kirbe, Pearl. Scholarly Privileges in the Middle Ages: The Rights, Privileges, and Immunities, of Scholars and Universites at Bologna, Padua, Paris, and Oxford (London: William Clowes and Sons, 1961)
- Spade, Paul Vincent, "Medieval Philosophy", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Last update: 15 March, 2016. Accessed: 7 May, 2016- ][http://plato.stanford.edu/archives/spr2016/entries/medieval-philosophy/
- Thijssen, J.M.M.H. Censure and Heresy at the University of Paris 1200-1400 (United States of America: University of Pennsylvania Press, 1998)
- Thorndike, Lynn. University Records and Life in the Middle Ages (New York: Columbia University Press, 1949)
- Wei, Ian P. Intellectual Culture in Medieval Paris: Theologians and the University, c.1100-1330 (New York: Cambridge University Press, 2012)
הערות שוליים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ עמוס פונקנשטיין ועדין שטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות (תל אביב: משרד הביטחון, 1987(, עמ' 50–51, וראה גם עמוס פונקנשטיין, “ידע כמפתח לישועה", זמנים: רבעון להיסטוריה (חורף 2000–2001), עמ' 8
- ↑ דנה פירוינסקי, על סף העת החדשה: אירופה 1350–1600 כרך א’ (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2014) עמ' 285 ו-288
- ↑ פונקנשטיין ושטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 47–49, וראה גם: Kirbe, Pearl. Scholarly Privileges in the Middle Ages: The Rights, Privileges, and Immunities, of Scholars and Universites at Bologna, Padua, Paris, and Oxford (London: William Clowes and Sons, 1961) p.85
- ↑ פירוינסקי, על סף העת החדשה, עמ' 295-296
- ↑ Lynn Thorndike, University Records and Life in the Middle Ages (New York: Columbia University Press, 1949) p.266-267
- ↑ Paul Vincent Spade, "Medieval Philosophy", The Stanford Encyclopedia of Philosophy, Last update: 15 March, 2016. Accessed: 7 May, 2016
- ↑ פונקנשטיין ושטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 50–51, עמוס פונקנשטיין, "ידע כמפתח לישועה", עמ' 8, וראה גם Thijssen, Censure and Heresy at the University of Paris 1200-1400, p. 115-116
- ↑ פונקנשטיין ושטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 50
- ↑ Spade, "Medieval Philosophy"
- ↑ Ian P. Wei, Intellectual Culture in Medieval Paris: Theologians and the University, c.1100-1330 (New York: Cambridge University Press, 2012) p.166-167
- ↑ פונקנשטיין ושטיינזלץ, הסוציולוגיה של הבערות, עמ' 50
- ↑ Thijssen, Censure and Heresy at the University of Paris 1200-1400, p.91
- ↑ Ibid, p.93,, על המתח והמאבקים בין אקדמאים העוסקים בתיאולוגיה לבין בישופים וערכאות כנסייתיות אחרות ראה גם: Wei, Intellectual Culture in Medieval, pp.178-180
This article "חירות הדיון" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:חירות הדיון. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
