התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים
התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים ההחלטה ניתנה ב-23 בספטמבר 2008 עע"ם 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים, פ"ד סג(1) 284 (2008) שם מלא של המקרה: הערעור התקבל פה אחד, השופטים קבעו כי במסגרת המידע המפורסם ע"י רשות המסים בנושא הסדרי הכופר, יהיה עליה לכלול גם את שמותיהם של הנישומים עימם נערכו הסדרים אלו. הוראה זו תחול על בקשות לתשלום כופר שיוגשו מעתה ואילך. המותב עדנה ארבל, מרים נאור, אליקים רובינשטיין חברי המותב: דעות בפסק הדין העתירה התקבלה פה אחד: הש' ע' ארבל: "ממכלול השיקולים שפורטו מצאתי כי באיזון בין זכות הציבור לדעת לבין זכותם של הנישומים לפרטיות והפגיעה האפשרית באינטרס הציבורי בתפקודו התקין של השירות הציבורי, ראוי להעניק את מעמד הבכורה לזכות הציבור לדעת." הש' מ' נאור: הסכימה עם הש' ע' ארבל. הש' א' רובינשטיין: "מבחינתי לא הייתה בתיק זה התלבטות רבה, לא רק כיוון שאנו מצויים בעידן השקיפות והחשיפה הבא לביטוי בהקשרים שונים של השירות הציבורי אלא כיון שהמדובר במי שעברו עבירות, ועל פי רוב עבירות בזויות, כמותן כגניבה מכיס הציבור פשוטה כמשמעה, ועל כן אין סיבה שלא יהיה שמם נחלת הרבים המעוניינים לידע זאת."
פסק דין התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים
עע"ם 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים, פ"ד סג(1) 284 (2008), הוא הליך ערעור שבפסק הדין שניתן בו ביום 23 בספטמבר 2008, הורה בית המשפט העליון על פרסום שמותיהם של מי שערכו הסדר כופר מס עם רשות המיסים.
במושב השופטים ישבו השופטים עדנה ארבל, מרים נאור ואמנון רובינשטיין וזאת בנוגע לפסק הדין שניתן על ידי סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטת דבורה פלפל, במסגרת עת"מ 1419/05 .
מדובר בפסק דין תקדימי בו מחליטים השופטים כי במסגרת המידע המפורסם על ידי רשות המיסים בהתייחס להחלטות המתקבלות על-ידה בנושא הסדרי הכופר, יהיה עליה לכלול גם את שמותיהם של הנישומים שעימם נערכו הסדרים אלו.
במוקד הערעור, ניצבה השאלה האם זכאי הציבור, מכוח חוק חופש המידע , התשנ"ח-1998, לקבל מידע על זהותם של חייבים במס אשר רשות המיסים פעלה עימם בצורה של "כופר" (להרחבה יש ללחוץ על הקישור או לקרוא את חלק ה"רקע" בהמשך).
רקע
הליך "כופר" הוא חלופה אפשרית להליך פלילי, ואם הוא מאושר על ידי ועדת הכופר ברשות המסים - הנאשם בעבירות מס משוחרר מאחריות פלילית לעבירה שביצע, וההליכים הפליליים נגדו מופסקים. עם זאת, תשלום כופר במקום הליך פלילי לא מבטל את הצורך לשלם את המס בו עבריין המס חייב, אלא מהווה מעין קנס כבד בנוסף לתשלום זה. מלבד הסרת "הכתם הפלילי", תשלום כופר חוסך זמן, כסף ופרסום שלילי, מונע מהנאשם חרדה ומתח הנלווים לניהול משפט פלילי נגדו, וכמובן חוסך את אי הוודאות הכרוכה במאבק בבית המשפט, שאף פעם אין לדעת כיצד יסתיים. הליך "כופר" מביא את העניין לסיומו באופן המהיר והיעיל ביותר, במינימום נזק תדמיתי ונפשי.
לפני פסק הדין עע"ם 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים, פ"ד סג(1) 284 (2008), לאחר שלראשונה הוגשה בקשת מידע הנוגעת לפרסום שמותיהם של הנישומים, בעוד המצב החוקי הקיים היה כי אין אפשרות לחשוף את המידע המבוקש. עלתה השאלה איזו זכות גוברת, כוחו של חוק חופש המידע או לחלופין החוק המורה על חסיון המידע. באותה עת חל איסור על רשויות המס לפרסם מידע לגבי נישומים המגיע אליהן במסגרת עיסוקן, וחוק הגנת הפרטיות הגן על זכויות הנישומים, כל זאת אם לא נתקבלה הסכמת הנישומים. נישומים המבקשים "הסדר כופר" בדרך כלל העדיפו לשלם לרשויות המס כדי שלא לחשוף את זהותם, אף אם לא עברו עבירה.
במוקד הערעור, ניצבה השאלה האם זכאי הציבור, מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, לקבל מידע על זהותם של אותם חייבים במס אשר רשות המיסים ביצעה עימם "הסכם כופר". מצד אחד, ישנם טעמים התומכים באי-גילוי המידע המבוקש כמו הזכות לפרטיות, הזכות לשם טוב והחשש מפגיעה במוסד הסדרי הכופר ובאינטרסים ציבורים-מערכתיים נוספים. מצד שני, ישנם טעמים התומכים בגילוי המידע המבוקש כמו זכות הציבור לדעת וחשיבותה של שקיפות מלאה של ההחלטות המתקבלות במסגרת הסדרי הכופר.
בפסק דין זה, החליטו השופטים כי ה"איזון הראוי" הוא כי זכות הנישומים לפרטיות צריכה לסגת לטובת זכות הציבור למידע מאחר והפגיעה בה אינה שקולה כנגד היתרונות שעשויים לצמוח מגילוי המידע, וכי גם הפגיעה האפשרית בתפקוד הרשות אינה כזו המצדיקה את מניעת המידע המבוקש מהציבור.
עובדות פסק הדין
מהמחוזי לערעור בעליון
תחילתו של הליך זה בבית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא השופטת ד"ר ד' פלפל) אשר תיאר את הליך הכופר ועמד בקצרה על השיקולים העומדים ביסודו, הן מצידה של הרשות והן מצדם של הנישומים. כמו כן, סקר בית המשפט את הוראות החוק החלות על הסוגיה, תוך שהוא נותן דגש לשלושה סעיפי חוק מרכזיים: הוראת סעיף 231(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 , המטילה חובת סודיות בהתייחס להכנסותיהם של נישומים; הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק חופש המידע, האוסרת על מסירת מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא כאשר הגילוי מותר על-פי דין; והוראת סעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות , התשמ"א-1981, האוסרת על גוף ציבורי למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, אלא אם זה פורסם לרבים על-פי סמכות בדין או אם ניתנה לכך הסכמת האדם שהמידע מתייחס אליו.
על יסוד ניתוח הוראות חוק אלו, הגיע בית המשפט למסקנה כי המצב החוקי כיום יוצר "חסימה כפולה" של האפשרות למסור למערערים את המידע המבוקש על-ידם. ראשית, מצא בית המשפט כי גילוי שמותיהם של הפונים אל רשויות המס בבקשה לתשלום כופר מהווה פגיעה בפרטיותם של הפונים. לדבריו, נישומים הפונים לרשויות המס בבקשה לתשלום כופר מסתמכים על המצב הקיים לפיו רשויות המס אינן מגלות את דבר הפנייה אליהן ואת יתר הפרטים הנוגעים לדבר, ומכאן כי פרסום המידע יפגע בציפייה לגיטימית זו לחיסיון. חיסיון בהתייחס לפניית הנישומים לרשויות קיים לדברי בית המשפט גם בהתחשב בכך שלא נתנו הנישומים רשות להפיץ את המידע שמסרו ובהינתן האיסור הקבוע בחוק הגנת הפרטיות על מסירת מידע הנוגע לענייניו הכלכליים של אדם. בנסיבות אלו, ציין בית המשפט כי לכאורה, על מנת שניתן יהיה לפרסם את המידע צריכה הרשות לפנות לנישום שעלול להיפגע מהפרסום ולבקש את הסכמתו לכך. אולם, עצם הבחירה לפנות למס הכנסה בבקשה לתשלום כופר מעידה כי אין הנישום מעוניין ששמו, פרטיו המזהים, עיסוקו והכנסתו ייחשפו בפני הציבור הרחב, והוא אף זכאי לכך בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות.
שנית, ציין בית המשפט כי גם אם ניתן לטעון כי חוק הגנת הפרטיות אינו בא לסייע למי שאפשר ועבר עבירות מס, הרי שלא ניתן להיעתר למבוקש בעתירה לאור הוראות החיסיון בפקודת מס הכנסה. בהקשר זה, קבע בית המשפט כי החיסיון על מידע הנוגע להכנסתו של אדם ולפרט שבהכנסתו, חל גם על מידע בנוגע להעלמת הכנסות. לאור האמור, מצא בית המשפט כי כל עוד הוראות החוק האמורות לא ישונו, לא ניתן למסור את המידע המבוקש לציבור ומכאן כי אין להיעתר לעתירה.
לצד זאת, הוסיף והתייחס בית המשפט לשאלה האם בעתיד יהיה מקום להתיר פרסום של שמות הפונים בבקשה לכופר ושל גובה הכופר שנדרש מהם. בהקשר זה הביע בית המשפט את הדעה כי איזון נכון בין השיקולים בעד ונגד פרסום המידע עשוי להיות בהסתפקות בפרסום תיאור תפקידם של הנישומים, סכום המס שלא שילמו וסכום הכופר שהוטל, ללא שמותיהם. מכל מקום, הדגיש בית המשפט כי בסיטואציה החוקית כיום לא ניתן למסור את המידע וכי עניין זה צריך שיוכרע על-ידי המחוקק. לאור זאת, בחרו העותרים (התנועה לחופש המידע ומר רביב דרוקר) לפנות להליך של ערעור.
טענות המערערים
המערערים הם התנועה לחופש המידע ומר רביב דרוקר (איש תקשורת ויו"ר הוועד המנהל של התנועה).
בדברי ההסבר להצעת החוק (הצע"ח חופש המידע התשנ"ז-1997 ה"ח התשנ"ז 397) נאמר:
"נגישות רבה יותר למידע תסייע בקידומם של ערכים חברתיים אחרים ובהם שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, ותאפשר בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון... הסדרה חוקית של הזכות למידע על סייגיה וחריגיה תגבש באופן מרוכז וברור יותר את גבולותיה, תסייע לשינוי קווי החשיבה המקובלים בקרב הרשויות הלכה למעשה..."
ברמה העקרונית, אין כבר מחלוקת כי זכותו של הפרט לקבל מידע האצור אצל השלטונות.
נקודת המחלוקת היא, האם מידע מסוים, ניתן למסירה.
טענות המדינה - המשיבה
המשיבה בשם המדינה היא מי שהייתה בשעתו נציבות מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ומכונה היום רשות המיסים, כמי שאמונה על כל נושא גביית המיסים בישראל.
המשיבה טוענת כי המערערים לא הצביעו על כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולפיכך יש לדחות את ערעורם. המשיבה ציינה כי בשונה מעמדת רשות המסים בנושא בעבר, עמדתה העדכנית – כפי שהוצגה בבית המשפט וכפי שהיא מיושמת בפועל, הינה כי ניתן לחשוף את הפרטים הנוגעים להליך הכופר עצמו: פירוט התיקים שבהם התקבלה החלטה, מקצועו של החשוד, סעיף העבירה בה נחשד, היקפה הכלכלי של העבירה, שנות המס הרלוונטיות, החלטת ועדת הכופר בעניינו ונימוקיה וכן הערות נוספות לפי העניין, למעט שם ופרטים מזהים נוספים של הנישום.
לטענתה, זהות הנישומים שעימם נערכו הסדרי כופר מהווה מידע שאין למסרו, וזאת לאור הוראות סעיפים 9(א)(3) ו-(4) לחוק חופש המידע המורים כי אין למסור מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעה של זו בחוק הגנת הפרטיות, וכן מידע אשר אין לגלותו על-פי כל דין, ובענייננו- על-פי סעיף החיסיון הקבוע בפקודת מס הכנסה. אשר לפגיעה בפרטיות, טוענת המשיבה כי אין חולק על כך שהמונח "ענייניו הפרטיים של אדם" כולל גם מידע על מצבו הכלכלי, ומציינת כי פרסום שמות נישומים שנערכו עימם "הסדרי כופר" עלול להטיל אות קלון עליהם ועל משפחתם ולפגוע בזכותו של אדם לשמו הטוב. לפיכך, אין לשיטתה בסיס לטענת המערערים כי אין מדובר בפגיעה בפרטיות. אשר לחיסיון מכוח פקודת מס הכנסה, סבורה המשיבה כי אין בסיס לטענת המערערים כי זהות הנישומים שהגיעו להסדר כופר עם הרשות אינה חוסה בצלו של חיסיון זה. לדבריה, מדובר בחיסיון גורף אשר ניתן להסירו רק בהתקיים התנאים המנויים בו, ובפרט הדברים אמורים לאור הפרשנות המרחיבה שננקטה בפסיקה בנושא, אשר החילה את החיסיון על כל מידע שהגיע לרשות בעת מילוי תפקידה. עוד מפנה המשיבה בהקשר זה להוראת סעיף 228א לפקודת מס הכנסה, המקנה למנהל שמונה על-ידי שר האוצר סמכות לפרסם רשימה של נישומים שהורשעו בעבירה לפי סעיף 220 לפקודה. לטענתה, מהוראה זו ניתן ללמוד כי לא היה בכוונת המחוקק ליצור הסדר דומה לגבי סעיפי עונשין אחרים בדיני המס, ובפרט שבענייננו מדובר במי שכלל לא הורשעו בהליך פלילי. לדבריה, לאור קיומו של דין ספציפי האוסר על חשיפת המידע ובהעדר הוראה מפורשת של שר האוצר המסירה את החיסיון, לא ניתן להתיר את מסירתו. בהתחשב בהוראת החיסיון בפקודת מס הכנסה אין לשיטת המשיבה גם נפקות לטענת המערערים בעניין אי-תחולת חוק הגנת הפרטיות על תאגידים.
עוד טוענת המשיבה כי אף אם ייקבע כי חוק הגנת הפרטיות אינו חל על העניין, הרי שאין היא חייבת למסור את המידע מאחר ומדובר במידע שגילויו עלול לשבש את תפקודה התקין, כאמור בסעיף 9(ב)(1) לחוק חופש המידע. לדבריה, בהתאם להוראות סעיפים 13 ו-17(ג) לחוק חופש המידע, מאחר והמידע המבוקש נוגע לצדדים שלישיים, נדרש כי בטרם מסירתו, תתקבל עמדת הנישומים בעניין. מכאן, כי יהיה על הרשות לפנות לכל אחד מהנפגעים הפוטנציאליים מחשיפת המידע לצורך קבלת הסכמתו לכך, דבר אשר יוביל להטלת נטל בלתי-סביר עליה.
לבסוף, המשיבה טענה כי עמדתה משקפת איזון ראוי בין כלל הזכויות והאינטרסים העומדים על הפרק, כשבכללם זכותם לפרטיות של הנישומים והאינטרסים הציבוריים המובהקים העומדים בבסיס הוראות החיסיון בדיני המס. לדבריה, ההחלטות בעניין הסדרי הכופר מתקבלות בהליך מסודר, תוך הפעלת שיקול-דעת בהתאם לקריטריונים שפורסמו לציבור, ותוך הגשמת האינטרס הציבורי בצמצום מספר ההליכים הפליליים המועמסים על מערכות החקירה, התביעה ובתי המשפט. היעתרות לבקשת המערערים צפויה לעומת זאת להוביל להכבדה בלתי-סבירה עליה, לצמצום ממשי ב"הסדרי הכופר", ליצירת עומס נוסף על הרשויות הרלוונטיות, ומשכך גם לפגיעה באכיפת דיני המס ובהרתעה מפני הפרתם. לטענת המשיבה יחטא הפרסום גם לעמדת המחוקק ולמטרתו של הליך הכופר, מאחר והוא ייצור החמרה עם משלמי הכופר מעבר לזו הנהוגה כלפי עבריינים מורשעים, אשר על-פי הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי) , פרטיהם כפי שהם מופיעים במרשם הפלילי חסויים ואין לגלותם.
לאור כל האמור, המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. שכן, ככל שהמערערים מבקשים לפעול לשינוי הדין הקיים באופן שבו ניתן יהיה למסור לציבור את המידע המבוקש, עליהם לפנות בעניין לרשות המחוקקת ולא לבית המשפט.
שיקולי בית המשפט ופסק הדין
"המדרג הנורמטיבי"
בתורת המשפט הישראלית קיים מדרג נורמטיבי בקשר לדין (שהוא שם כללי לכלל סוגי הוראות חוק ופסיקה), לפיו הסדר לכפיפות הוא:
1. חוקי-היסוד- חקיקה של בית המחוקקים (הכנסת).
2. חוקים "רגילים" - גם הם חקיקה של בית המחוקקים אך כפופים לחוקי היסוד.
3. חקיקת משנה- חקיקה של הרשות המבצעת או הרשות המקומית (תקנות, חוקי עזר,
צווים ועוד) ולכן כפופה לחוקי הכנסת.
4. פסיקה - בתוך הפסיקה יש להבדיל בין פסיקה של בית המשפט העליון
המהווה תקדים המחייב את כל בתי המשפט ורשויות לבין פסיקת שאר בתי המשפט שרק מנחה את בתי המשפט מתחתם או באותו מדרג.
• בהיעדר חוקה בישראל, עלו שאלות בדבר הכרה ב"עקרונות יסוד" (כמו שוויון, חופש הביטוי ועוד), המקור להם, מעמדם ביחס לדין וכדומה. בסדרה ארוכה של פסקי דין הכיר בית המשפט העליון ב"זכויות-יסוד-שאינן-עלי-ספר", תוך שהוא משתמש במקורות משפטיים שונים. במסגרת זו היה על בית המשפט, בצד ההכרה בעקרונות-יסוד, אף לנסח "נוסחאות האיזון" שיש לנקוט בין עקרונות-יסוד מתנגשים, ובין עקרונות יסוד והוראות דין. כך, הכיר בית המשפט העליון בעקרון חופש הביטוי כחלק מ"שיטתנו המשפטית", הגם שאינו מצוי בדין, ואף קבע כי רק ודאות קרובה לוודאי לפגיעה בסדר הציבורי תביא לנסיגתה מפני ערכים אחרים (הלכת קול העם ). "האיזון הראוי" נוסחאות האיזון מבקשות ליישב בין עימותים אפשריים של זכויות ואינטרסים מנוגדים. הפסיקה הבחינה בין ערכים הגוברים זה על זה, שהאיזון ביניהם הוא "איזון אנכי"- זכות למול אינטרס. לעומת "איזון אופקי"- הבוחן פגיעה אפשרית של שתי זכויות זו בזו, בענייננו- זכות הציבור לדעת בכח חוק חופש המידע לעומת הזכות המוקנית לנישומים מכח החוק המורה על חסיון המידע .. באיזון "האנכי" עליונותו של ערך אחד על פני משנהו משתכללת רק אם מתקיימות דרישותיה של נוסחת האיזון לעניין הסתברות הפגיעה בערך העדיף ומידתה. לדוגמה, האינטרס הציבורי בשלום הציבור ובסדר הציבורי גובר על חופש הביטוי רק כאשר קיימת ודאות קרובה, שאם לא יוגבל חופש הביטוי - ייגרם נזק מעשי לאינטרס הציבורי. באיזון "האופקי" שני הערכים המתנגשים הם שווי מעמד. נוסחת האיזון בוחנת את מידת הוויתור ההדדי של כל אחד מהם. נוסחת האיזון תקבע תנאים של מקום, זמן והיקף כדי לממש את שתיהן. סמכויות ונימוק בית המשפט כפי שפורט בחלקים הקודמים, ניתן לראות כיצד ההכרעה בתיק זה איננה פשוטה, הן נוכח מגוון הזכויות, השיקולים, והאינטרסים המתחרים ביניהם על הבכורה, והן נוכח מורכבות האיזון שנדרשים לערוך ביניהם. במוקד הערכים המתמודדים ניצבות הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת, כאשר לצד כל אחת מהן אינטרסים ציבוריים נוספים, אשר בחלקם תומכים במסירת המידע המבוקש ובחלקם תומכים באי-מסירתו. ככל הזכויות והאינטרסים, אף אלו שאינם "מוחלטים" כי אם "יחסיים", ובסיטואציות שונות נדרשים הם לסגת אל מול זכויות ואינטרסים מתחרים. לצורך הכרעה בין הזכויות והאינטרסים המתמודדים, יש לעמוד תחילה על מעמדם הנורמטיבי. זאת, שכן האיזון המתבקש בין זכויות אדם ובין אינטרסים ציבוריים, ובינם לבין עצמם, איננו קבוע ואחיד. לכן, על מבחן האיזון שיופעל להיות תואם את מהותם וחשיבותם של העקרונות המתמודדים בכל מקרה, ואת מידת ההגנה שנבקש להעניק לכל עיקרון. בפסק הדין המחוזי, הדגיש בית המשפט כי בסיטואציה החוקית בזמנו לא ניתן למסור את המידע וכי עניין זה צריך שיוכרע על-ידי המחוקק, שכן קיימת בעיה ליצור "איזון ראוי" במדרג הנורמטיבי הקיים. בהמשך, ערערו העותרים וטענו כי ברמה העקרונית, אין מחלוקת כי זכותו של הפרט לקבל מידע האצור אצל השלטונות, וניתן ליצור "איזון ראוי" שכן מדובר בחשיפת "מידע מסוים", וזאת במטרה לצמצם את הפגיעה בזכויות הנישומים תוך קידום אינטרסים ציבוריים החשובים לחברה כולה. לבסוף, קבע בית המשפט העליון כי למרות החשש מפני פגיעה בתפקודה התקין של פעולת הרשות, אין לטעמו כדי להצדיק את אי-מסירתו של המידע המבוקש. אין ספק כי שמירה על אנונימיות הינה אחד מן היתרונות הטמונים בהסדרי כופר מצדם של נישומים, וקרוב לוודאי שאף אחד מן המשמעותיים ביניהם. יחד עם זאת, זהו אינו היתרון היחיד. בין היתר, נחסך מהנישום הסיכון בהרשעה פלילית, ה"עונש" המוטל עליו ידוע מראש ומסתכם בקנס כספי בלבד מבלי שהוא נחשף לסיכון שיוטל עליו מאסר, וכן נחסכות ממנו עלויות משמעותיות נוספות הכרוכות בניהול הליך פלילי כסדרו. על רקע כל אלו, בית המשפט האמין כי פרסום המידע המבוקש לא יגרום לפגיעה משמעותית במספר הסדרי הכופר, וכך גם ביתר האינטרסים הציבוריים הנוגעים לעניין. מהנתונים שהונחו בפני בית המשפט עולה גם כי מספר הסדרי הכופר שנערכים מידי שנה לא עולה על מאות בודדות, כך שגם אם חלק מהליכים אלו יומרו בהליכים פליליים רגילים, אין לקבל את הטענה כי יהיה בכך כדי להביא להשפעה כה קריטית וקשה על יתר ההליכים המתנהלים בפני הערכאות. בסיכומו של דבר בית המשפט לא שוכנע כי מדובר בהשפעה העלולה לעלות לכדי "שיבוש קשה, רציני וחמור" בתפקודה של הרשות, כפי שנדרש על מנת שיוצדק למנוע את מסירת המידע המבוקש לציבור, זאת בעוד השיקולים התומכים בפרסום המידע המבוקש, ובפרט הצורך בקיום שקיפות מלאה של הליך הכופר למען בקרה טובה יותר של הציבור על דרכי פעולתה של הרשות, מצדיקים את ההשלכות העלולות להיות כרוכות בכך. לאור כל זאת, החליט בית המשפט כי זכותם של הנישומים לפרטיות צריכה לסגת לטובת זכות הציבור למידע מאחר והפגיעה בה אינה שקולה כנגד היתרונות שעשויים לצמוח מגילויו של המידע, וכי גם הפגיעה האפשרית בתפקודה של הרשות אינה כזו המצדיקה את מניעת המידע המבוקש מן הציבור. במצב זה, הן פרשנות תכליתית של הוראות החיסיון בדיני המס, והן האיזון המתחייב מהוראת סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, מובילים למסקנה כי יש להיעתר לערעור ולחייב את הרשות במסירת המידע שנתבקש. הכרעה משפטית בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, קיבל את ערעור העתירה המנהלית 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים בהכרעה של "פה אחד" - כלומר על ידי כל שלושת השופטים שישבו בו - מפי השופטת ע' ארבל ובהסכמת השופטים מ' נאור וא' רובינשטיין. השלכות פסק הדין המציאות בשטח קיום החלטות ועדות הכופר ברשות המסים לכל מחצית שנה מפורסמות באתר רשות המיסים כשנה וחצי לאחר סוף כל מחצית שנה. החלטת בג"צ בנושא פרסום שמות הנישומים הוחלה בתקנות רשות המיסים בשנת 2007 וזאת לאחר שמבקר המדינה (מיכה לינדנשטראוס ) פרסם את "דוח מבקר המדינה על הטלת כופר בגין עבירות מס הכנסה" שם קבע כי החלטות בגין הטלת כופר אינן מתפרסמות ועל רשות המיסים לפעול לפי החלטת בג"צ ולפרסמן. ואכן החלטות ועדות הכופר פורסמו לראשונה באפריל 2007 – שנה וחודשיים לאחר פרסום דוח מבקר המדינה. נראה כי החשש שעלה מפסק-הדין בעניין הרתעת נישומים מפנייה להליך כופר מס אינו מתממש, שכן ניתן לראות עליה מתמדת במספר המקרים בהם מאושרים הסדרי כופר מס. נכון לשנת 2015 דיווחה רשות המיסים על 237 החלטות ועדות כופר המס , לעומת 182 החלטות בשנת 2014 (עליה של כ-30%). נתון שאינו עומד ביחס לגידול האוכלוסייה השנתי בישראל העומד על כ-2% שנה. בהתחשב בשיפור יכולת האכיפה של רשות המיסים, ההרתעה הגוברת בקרב הציבור והשימוש הרווח בכרטיסי אשראי אשר מביאים להקטנת מקרי העלמות מס. על כן, ניתן להגיד כי החלטת בג"ץ בדבר פרסום שמות הנישומים לא הביאה להרתעה קיצונית של נישומים או לפגיעה בהליך הקיים. משפט - הלכה וחקיקה בעניין האיזון שבין הפגיעה בפרטיות לבין האינטרס הציבורי שבחשיפת מידע, ניתן לראות בעע"מ 7678/16, רביב דרוקר נ' הממונה על חוק חופש המידע במשרד ראש הממשלה שם ציין השופט מני מזוז בעניין חשיפת מועדיי שיחות ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עורך ישראל היום עמוס רגב ובעלי העיתון שלדון אדלסון כי"האינטרס הציבורי בחשיפת המידע הוא בעל משקל משמעותי". אליו הצטרפו השופטים אורי שוהם וניל הנדל. השופטים דחו את טענת המשיבים (אדלסון ורגב) כי אין לפרסם את המועדים בשל הפגיעה בפרטיותם. בפסק הדין נכתב כי "האינטרס הציבורי בחשיפת המידע המבוקש גובר, בנסיבות העניין, על זכותם של אדלסון, רגב וראש הממשלה לפרטיות". השופט מזוז ביקר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי הפגיעה בזכות לפרטיות של אדלסון ורגב, מטה את הכף לטובת דחיית הבקשה. וכך כתב מזוז: "משנקבע, בצדק, כי הפגיעה בפרטיות במקרה זה היא שולית ואינה בליבת הזכות, ומאידך כי האינטרס הציבורי בחשיפת המידע הוא בעל משקל משמעותי, הרי שתוצאת איזון האינטרסים בענייננו היא ברורה ומובהקת". בתגובה הגיש ראש הממשלה בקשה לדיון נוסף אשר התמקדה בשתי טענות מרכזיות בדבר המציאות המשפטית הנוהגת. האחת, נסמכת על עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, שם התבקשה רשות החברות הממשלתיות לפרסם את שמו של מי שנפסלה מועמדותו למשרת דירקטור בחברה ממשלתית. בקשה זו נפסלה על ידי רשות החברות הממשלתיות בטענה שהפרסום פוגע בפרטיות המועמדים למשרת דירקטור וזאת בהתאם לסעיף 9(3) לחוק חופש המידע . במקרה זה בית המשפט קיבל את עמדת רשות החברות הממשלתיות וקבע כי מדובר בפרסום העולה כדי פגיעה בפרטיות. השנייה, עוסקת בפסק הדין הנ"ל עע"מ 398/07 התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים אשר עוסק גם הוא במתח שבין חופש המידע לבין הגנת הפרטיות. בציטוטם את פסק הדין ציינו העותרים בשם ראש הממשלה כי אומנם נקבע בפסק הדין כי "ראוי להעניק את מעמד הבכורה לזכות הציבור לדעת" אך בנוסף קבע בית המשפט כי פרסום השמות יעשה מעתה ואילך. זאת בשל המגבלה הבלתי עבירה שמציב חוק הגנת הפרטיות. על-כן ציינו העותרים "יושם אל לב, כי גם בעניין זה עסקינן במידע שעניינו החלטה רשמית של רשות ציבורית הכוללת בתוכה מידע העשוי לפגוע בפרטיות, להבדיל ממידע פרטי לחלוטין". חופש המידע - שקיפות ניתן לראות את עמדת המבקר בדו"ח הביקורת שפרסם בנושא: "גם אם ייתכן גידול במספר העבריינים בעבירות מס שיעדיפו הליכים פליליים רגילים על פני תשלום כופר ושמיעת התיקים תהיה ארוכה יותר, הרי שעקרונות השקיפות, השוויוניות ואפשרות הבקרה גוברים במקרה זה על שיקולי חוסר בכוח אדם בפרקליטות או בתי המשפט. חוסר זה ניתן לפתרון תקציבי. אל נשכח כי מספר משלמי הכופר הוא גם נמוך ביותר על פי הסטטיסטיקה של שלטונות המס. זכות הציבור לדעת עדיפה במקרה זה". פסק דין זה תרם רבות לנגישות המידע ובכך מסייע בקידום ערכים חברתיים כמו שוויון, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם, מה שמאפשר בקרה טובה יותר של הציבור על מעשי השלטון. ניתן לראות לדוגמה כיצד פרסום שמות הנישומים בוועדות הכופר העלו לכותרות מספר רב של נישומים מאותו התחום, דבר המעיד על העלמות מס בתחומים ספציפיים כגון: בנייה/נדל"ן ויהלומים , יותר מאשר בתחומים אחרים. ראו גם כופר שקיפות (מנהל) התנועה לחופש המידע חוק חופש המידע ביקורת שיפוטית
לקריאה נוספת אהרן ברק, מבחר כתבים א (תש"ס).
This article "התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:התנועה לחופש המידע נ' רשות המיסים. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.