המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט

מפת חלוקת המנדט באוקיינוס השקט

המנדט על הנכסים הגרמניים באוקיינוס השקט שמצפון לקו המשווה (ביפנית: 委任統治地域南洋群島; ידוע גם בשם המנדט על הימים הדרומיים או המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט) היה מנדט שניתן ליפן מחבר הלאומים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המנדט כלל את האיים בצפון האוקיינוס השקט שהיוו חלק מגינאה החדשה הגרמנית עד שנכבשו במהלך המלחמה על ידי יפן. היא המשיכה לשלוט באיים מתוקף המנדט שקיבלה, עד מלחמת העולם השנייה, אז נכבשו האיים על ידי ארצות הברית. לאחר המלחמה, הפכו האיים לטריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט ונשלטו על ידי ארצות הברית. כיום, האיים מחולקים בין פלאו, איי מריאנה הצפוניים, מיקרונזיה ואיי מרשל.

רקע

ראשית העניין היפני באיים

העניין היפני באיי האוקיינוס השקט החל במאה ה-19, עוד בטרם הרחיבה יפן את האימפריה שלה לקוריאה וסין. ב-1875, כלי שיט של הצי הקיסרי היפני החלו להתאמן באזור. ב-1887, שיגה שיגטקה, כתב שהתלווה לשיט באזור, פרסם את ספרו: "המצב הנוכחי של הימים הדרומיים", וזוהי הפעם הראשונה בה פורסם ביפן סיפורה של מיקרונזיה. שלוש שנים מאוחר יותר, שיגטקה החל לקדם את סיפוח האזור, בטענה שמעשה כזה "ירומם את הרוח ההרפתקנית בגזע היפני המדוכא". חרף העניין שגילה הציבור באימפריאליזם באותם ימים, לא הממשלה ולא הצי נקטו בכל פעולה לקידום הרצון הזה. במקום זאת, ראשית הנוכחות היפנית באזור הייתה באמצעות דייגים וכלי סוחר, חרף האתגרים שהוצבו להם מצד הגרמנים. למרות שהתמיכה הציבורית בהתרחבות דרומה דעכה בראשית המאה ה-20, קבוצה של אינטלקטואלים, אנשי עסקים וקצינים המשיכו לקדם את הרעיון. אחד התומכים, חבר הדיאט, טקיושי יוסבורו הכריז כי העתיד של יפן "טמון לא בצפון, אלא בדרום, לא ביבשת, אלא באוקיינוס", וכי "המשימה הגדולה" היא "להפוך את האוקיינוס השקט לאגם יפני".

מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כללה האימפריה היפנית את טאיוואן, קוריאה, איי ריוקיו, סחלין, האיים הקוריליים ולו'שונקואו. מדיניות "ההתפשטות דרומה" שהייתה פופולרית בחוגים מסוימים, קבעה כי דרום–מזרח אסיה ואיי האוקיינוס השקט הם בעלי הערך הפוטנציאלי הרב ביותר לאימפריה היפנית, להתרחבות כלכלית וטריטוריאלית.

הברית בין בריטניה ויפן שנחתמה ב-1902 נועדה בעיקר כדי לשרת את האינטרסים של שתי המדינות לבלום את ההתפשטות הרוסית. בין סעיפיה, קראה הברית לשתי המדינות לתמוך אחת בשנייה במלחמה רב מדינתית, אם כי לא חייבה זאת. ב-1914, שעות בודדות אחרי פרוץ המלחמה באירופה, פנתה יפן לבריטניה והציעה לה שתכריז מלחמה על גרמניה אם יתאפשר לה להשתלט על הטריטוריה הגרמנית בדרום האוקיינוס השקט. בריטניה נענתה ושלחה ליפן בקשה רשמית בסיוע בהשמדת הצי הגרמני שביצע פשיטות במימי סין, ויפן אכן שלחה אולטימטום לגרמניה ובו דרשה ממנה להסיג את כוחותיה מסין, איי מרשל, איי מריאנה ואיי קרוליין. האולטימטום לא זכה למענה, וב-23 באוגוסט 1914, יפן הכריזה מלחמה על גרמניה.

בסתיו 1914, ערכה יפן מבצע משותף עם בריטניה במצור על צ'ינגדאו. במקביל, הצי היפני עסק בהשמדת הצי הגרמני במזרח אסיה{[הערה|}} וכן בהגנה על נתיבי הסחר של בעלות הברית באוקיינוס השקט וההודי. עד אוקטובר 1914 היפנים השתלטו על איי מריאנה, איי קרוליין, איי מרשל ופלאו.

בין מלחמות העולם

אחרי שהמלחמה הסתיימה, גינאה החדשה הגרמנית חולקה בין המנצחים. כך, החלק הדרומי של גינאה החדשה הועבר לשלטון אוסטרלי כחלק מגינאה החדשה, שכללה לצד חציו הדרומי של האי ועיר הבירה של הטריטוריה, גם את האיים שהיו בשליטת הגרמנים ומדרום לקו המשווה. בנוסף, השליטה היפנית בצפון האי וכן במיקרונזיה ובאיים מצפון לקו המשווה הוכרה בחוזה ורסאי. בעקבות החוזה, הוענק ליפן מנדט מסוג C מטעם חבר הלאומים. פירושו של מנדט זה היה שחבר הלאומים ראה באיים "פיתוח תרבותי, כלכלי ופוליטי נמוך". תנאי המנדט הגדירו שעל האיים להיות מפורזים כדי למנוע את הרחבת אזור ההשפעה היפני באוקיינוס השקט. בתחילה, המנדט לווה בביקורת שנתית מטעם חבר הלאומים, אולם בסוף שנות ה-20 דחתה יפן ביקורות נוספות, וב-1933 הודיעה על פרישתה מחבר הלאומים, שנכנסה לתוקף שנתיים מאוחר יותר.

מלחמת העולם השנייה

תנאי המנדט אסרו על יפן לבצר את חופי האיים. עם זאת, התנאים האלו היו מעורפלים, וקבעו שיפן לא תבנה "ביצורים" או "בסיסים ימיים או צבאיים". החל מ-1921, בהיערכות למלחמה אפשרית, נערך הצבא היפני לביצור מהיר של האיים.

במהלך שנות ה-30, החל הצי היפני בבניית שדות תעופה, ביצורים שעמדו בתנאי המנדט, כחלק מראייה של האיים כ"נושאת מטוסים שאי אפשר להטביע", ותפקידם היה לסייע בהגנה על יפן גופא במקרה של פלישה אמריקאית. ההיערכות באיים הייתה הבסיס לפעולות היפנים במערכה על האוקיינוס השקט. בנוסף, הצבא היפני השתמש באיים כדי לתמוך ביחידות האוויר והיבשה.

כדי לכבוש את האיים מידי יפן, נקטה ארצות הברית באסטרטגיית "קפיצות מדרגה", שפירושה התקפה אמפיבית על איים נבחרים, תקיפה אווירית בלבד של אחרים ודילוג על הנותרים. אסטרטגיה זו הובילה את יפן לאבד את השליטה באוקיינוס השקט בין 1943 ל-1945.

המנדט מטעם חבר הלאומים בוטל רשמית על ידי האו"ם ב-18 ביולי 1947, ומינה תחתיו את ארצות הברית לאחראית על ניהול האיים בהתאם לתנאי האומות המאוחדות ובכך ייסד את טריטוריית הנאמנות של איי האוקיינוס השקט.

ממשל

אחרי הכיבוש היפני, אומצה מדיניות של חשאיות. יפן הבהירה שהיא לא מקבלת בברכה את כניסתן של ספינות זרות למים של מיקרונזיה, גם לא של מי שהיו בעלות בריתה במלחמה ושיתפו איתה פעולה. בחמש השנים הראשונות יפן חיזקה את נוכחותה והפכה את האיים למושבה יפנית וירטואלית. הצי היפני חילק את השטח לחמישה מחוזות ימיים: פלאו, סאיפאן, טרוק, פונאפה וג'לואיט.

הצעה בוועידת ורסאי לאפשר סחר והגירה בין האיים בידי יפן לאוסטרליה וניו זילנד נפסלה, ויפן הצליחה לנהל את האיים כאילו מדובר במושבה שלה, ולמנוע כניסת זרים למים הטריטוריאליים שלהם. לאחר הפיכת האיים לחלק מהמנדט שהוענק ליפן, היא קיבלה חוקית את השליטה גם על מערכת המשפט באיים. יפן המשיכה לנהל את האיים כחלק מהאימפריה גם אחרי שפרשה מחבר הלאומים ב-1935, אז איבדה את הזכות החוקית שלה על האיים.

מבחינה צבאית וכלכלית, סאיפאן היה האי החשוב ביותר במנדט היפני, ואכן הפך למרכז ההתיישבות היפנית. מספר מושבות שהוקמו באיים תוכננו בדמות עיירות יפניות קלאסיות, עם בתי קולנוע, מסעדות, מכוני יופי ובתי גיישות. אי חשוב נוסף היה טרוק (צ'ואוק כיום), אשר בו נבנה בסיס צי גדול.

אוכלוסייה

אוכלוסיית האיים גדלה במהלך תקופת המנדט כתוצאה מהתיישבות יפנים במיקרונזיה. בתחילה היפנים הגיעו בעיקר מאוקינאווה ומאיי ריוקיו האחרים, אך בהמשך החלו להגיע מהגרים ממקומות אחרים ביפן, במיוחד מאזור טוהוקו העני. אחרי החקלאים היפנים הגיעו לאיים חנוונים, מסעדנים ובעלי בתי בושת, ובהגירתם הרחיבו את היישובים הגרמנים לשעבר. מפקד אוכלוסין מ-1919 העיד שבאיים היו 50 אלף תושבים, רובם המוחלט ילידים. ההגירה היפנית הובילה לגידול במספרם באיים, מ-4,000 ב-1920 ל-70 אלף ב-1930, ו-80 אלף ב-1933. ב-1937, כמעט 90% מהאוכלוסייה בסאיפאן הייתה יפנית (42 מתוך 46 אלף). במפקד האוכלוסין של דצמבר 1939, סך האוכלוסייה באיים היה 129 אלף, מתוכם 77 אלף יפנים (כולל סינים וקוריאניים), 51 אלף ילידים ו-124 זרים. בתקופה זו הייתה גם מגמה של גידול באוכלוסייה היפנית, בעוד במיקרונזיה הילידים היו בירידה כללית. הילידים סבלו ממעמד נמוך יותר, הזדמנויות התעסוקה שלהם היו מצומצמות ותנאי העבודה והשכר לא היו שוויוניים.

השלטון היפני בנה בתי חולים, בתי ספר, והעניק חינוך חינם לילדים מגילאי 8–15. הילדים המקומיים למדו בבתי ספר נפרדים, והחינוך שבהם היה ברמה נמוכה יותר. לעיתים רבות הם למדו בפנימיות, בהן נעשה שימוש בלימודי החובה כדי לקדם את השינטו. לשם כך נאסר על בתי ספר נוצריים לחנך מקומיים במקומות בהם היו בתי ספר ממשלתיים.

חשיבות המנדט

האוכלוסייה באיים הייתה קטנה מאוד ובעלת אמצעים דלים מכדי להוות גורם כלכלי משמעותי. החשיבות העיקרית של האיים הייתה במיקום האסטרטגי שלהם, שחלש על נתיבי סחר חשובים, והעניק יתרון לחקלאות הימית היפנית.

כחלק מהתחייבותה באמנת וושינגטון מ-1922, התחייבה יפן להימנע מהקמת ביצורי חופים וימיים, ואכן נמנעה מכך עד סוף שנות ה-30. אף על פי כן, השליטה באיים אפשרה הקמת תחנות תדלוק לכלי שיט המונעים בקיטור, וכן הייתה זרז לדוקטרינת ההתפשטות דרומה.

הערות שוליים

This article "המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• המנדט היפני על איי האוקיינוס השקט in English