הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 581: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). הממלכה המאוחדת הייתה אחת מארבעת בעלות הברית המובילות, ומהראשונות שהכריזו מלחמה על גרמניה הנאצית ב-3 בספטמבר 1939. בתחילה התאפיינה המלחמה בשקט יחסי, שנוצל להיערכות בשני הצדדים, ולאחר תבוסת צרפת ביוני 1940 הפכה למדינה היחידה באירופה שהייתה במצב מלחמה עם מדינות הציר, זאת על אף הפצצות קשות של הגרמנים על ערי בריטניה שנקראו הקרב על בריטניה. מצב זה נותר על כנו עד יוני 1941, במבצע ברברוסה, עם התרחבות המלחמה למזרח, ובדצמבר אותה שנה הצטרפה גם ארצות הברית למלחמה.
הממלכה המאוחדת הובילה את בעלות הברית המערביות עד אמצע 1942, ובסיוע כוחות מכל רחבי האימפריה שמנו בשיאם כ-15 מיליון איש, הצליחה לנהל מערכות נגד מדינות הציר באירופה, צפון אפריקה, המזרח הרחוק והמזרח התיכון. עם זאת, התגלו קשיים בניהול הכוחות ברחבי האימפריה העצומה ובריטניה נאלצה לפנות בבקשות עזרה לארצות הברית.
על אף שבריטניה יצאה כמנצחת מהמלחמה, היא האיצה את תהליכי הדה-קולוניזציה ברחבי האימפריה, שהלכה והתפרקה בהדרגתיות עד שנות ה-70, זאת לצד ירידתה מהבמה כמעצמה החזקה בעולם לטובת ברית המועצות וארצות הברית וכשהיא מצדדת באחרונה במסגרת המלחמה הקרה.
רקע[עריכה]
הסכם ורסאי[עריכה]
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בהפסד גרמניה ובהתמוטטות כלכלית וצבאית שלה, וב-18 בינואר 1919 נפתחה ועידת השלום בארמון ורסאי שבפריז במטרה לדון על פרטי הסכם השלום, ובה השתתפו 16 מדינות ובהן בריטניה, ארצות הברית וצרפת, שהיו ל"שלושת הגדולות". בין המדינות התגלו פערים בדרך להסכם. ארצות הברית, בהובלתו של הנשיא וודרו וילסון ביקשה שההסכם יתבסס על ארבע עשרה הנקודות שהציג, וכללה "שלום ללא מנצחים ומנוצחים", כהגדרתו. וילסון רצה שההסכם יעניש את גרמניה במידה כזו שתעודד פיוס באירופה, וכן קרא בניגוד לדעת הקהל בארצו שרצתה בבדלנות להקמת חבר הלאומים. צרפת, שנפגעה קשות מהמלחמה שהתנהלה ברובה בשטחה, קראה בהנהגתו של ז'ורז' קלמנסו להפיל את גרמניה על ברכיה ולחייב אותה לשלם פיצויים אדירים על המלחמה. הוא אף הבטיח בפני הציבור שהוא "יגרום לגרמניה לשלם". עם זאת, בשיחות פרטיות הוא הסכים שאסור להחליש את גרמניה יתר על המידה כדי להימנע מעלייתם של השמאל הקיצוני והבולשביזם.
בריטניה, שראש ממשלתה היה דייוויד לויד ג'ורג', ראתה ברעיון ההגדרה העצמית של הנשיא וילסון בלתי אפשרי במזרח אירופה, בה בכל מדינת לאום עתידית היה אמור להיות לפחות מיעוט אחד, והיא גם התנגדה לדרישה לאפשר גישה חופשית לים במלחמה ובשלום, שכן המצור על נתיבי הסחר הגרמניים שימשו את בריטניה להכריע את גרמניה במלחמה. עם זאת, שניהם אכן הסכימו על הרעיון לאפשר הסכם שיחליש את גרמניה אך לא יפרק אותה לחלוטין מעוצמתה, בין היתר בשל רצונה של בריטניה להימנע מהגמוניה צרפתית ביבשת והרצון בגורם מאזן, וכן בשל הרצון לאפשר מקומות עבודה בחברות שייצאו סחורות לגרמניה. לויד ג'ורג' חשש גם שהחלשה של גרמניה בצורה מוגזמת תביא כאוס ואנרכיה. לעומת זאת, אם יתאפשר לגרמנים להאמין ביכולת לשגשג מחדש בעתיד, הדבר ימנע התחזקות של הקומוניסטים במדינה. דעת הקהל בבריטניה רצתה בהסכם משפיל לגרמניה, אחרי האבדות הכבדות שגבתה המלחמה.
לבסוף נחתם ב-28 ביוני 1919 ההסכם שכלל פיצויים כבדים שהושתו על גרמניה בגובה מיליארדי דולרים, ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת (כ-13% משטחה הועברו לידי מדינות אחרות ובהן פולין), הקטנה דרמטית של אוכלוסייתה (10% מהאוכלוסייה הועברה למדינות אחרות במסגרת הוויתורים הטריטוריאליים), היא פורקה ממושבותיה ברחבי העולם, הוטלה עליה האשמה בפרוץ המלחמה ונאסר עליה להחזיק צבא של יותר ממאה אלף איש, חיל שריון וחיל אוויר.
שנות ה-20[עריכה]
בריטניה יצאה ממלחמת העולם הראשונה לפריחה כלכלית, כשמפעלים שייצרו סחורות חיוניות במלחמה התעשרו במידה רבה. מועדוני הלילה, מועדוני הג'אז והפאבים פרחו בשנים אלו, ואורח החיים הנהנתי של אותה תקופה הונצח בסרטים רבים, ויש המסבירים אותו ברצונם של הצעירים להימלט מתחושת האשמה והרצון לחיות חיים מלאים אחרי שרבים אחרים איבדו את חייהם בזוועות המלחמה.
המלחמה הביאה גם לשילובן של נשים במעגל העבודה, כשרבות מהן החלו לעבוד במפעלים וזכו למידה רבה יותר של עצמאות מאשר הייתה להם קודם לכן. ב-1918 זכו הנשים במדינה שהיו בנות יותר מ-30 בזכות ההצבעה, וב-1928 הורחבו זכות זו לבנות 21 ומעלה. נשים רבות קיצרו את שערן ואת חצאיותיהן, האזינו למוזיקת ג'אז, שתו משקאות חריפים, עישנו ונהגו, תוך שהן שוברות את המוסכמות החברתיות עד אותה עת בתופעה שכונתה ה"פלאפר". יש לציין שנשים נשואות לא חוו שינויים קיצוניים מעין אלה באורחות החיים שלהן, וחייהן אחרי המלחמה היו דומים לאלה שלפניה.
המשפחות הבריטיות בשנות ה-20 היו קטנות יותר בממוצע מאשר בתקופה הוויקטוריאנית והיו בהן 3-4 ילדים בממוצע. ב-1921 הורחב חוק החינוך והעלה את הגיל בו מותר היה לעזוב את בתי הספר ל-14. החינוך היסודי הממלכתי היה כעת חינם לכל הילדים בני ה-5 ומעלה, ואפילו הצעירים שבהם העבירו יום לימודים מלא בין 9:00 ל-16:30. באזורים הכפריים התלמידים למדו לכתוב על החול בטרם השתמשו בגיר בגילים מבוגרים יותר. הכיתות היו גדולות בממוצע והספרים עברו בין קבוצות תלמידים.
באמצע העשור הסתיימה תקופת הפריחה של בריטניה, כשב-1925 העביר וינסטון צ'רצ'יל כשר האוצר את בריטניה לבסיס הזהב, צעד ששמר על שער ריבית גבוה והעלה את מחירי הסחורות הבריטיות בעולם. בריטניה גם נאלצה לייבא פחם אחרי שהמלחמה דלדלה את העתודות הבריטיות. צעדים אלה והיעדר ההשקעה בייצור ההמוני הובילו לדפלציה, משבר כלכלי ושביתת כורים שהתרחשה ב-1926, שהביאו להתרחבות מעגל העוני, שהיה בניגוד מוחלט לעושר במעמד הבינוני והגבוה. בשנים אלו עמד מספר מחוסרי העבודה על 2 מיליון, ובאזורים מסוימים באנגליה ובוויילס הגיע שיעור האבטלה ל-70%.
השפל הגדול[עריכה]
השפל הגדול שפרץ ב-1929 והיה לאחד הגורמים שזירזו את פרוץ מלחמת העולם השנייה לא דילג גם על בריטניה, אם כי באופן חמור פחות מאשר זה שנחווה בארצות הברית ובגרמניה, ששנות ה-20 היו לשנות שגשוג ופריחה כלכלית עבורן, אשר נעצרה עם המשבר. הסחר הבינלאומי של בריטניה צנח במחצית בין 1929–1933, תפוקת התעשייה הכבדה ירדה בשליש ויחס הרווחים–תעסוקה צנח כמעט בכל המגזרים. בקיץ 1932 נרשמו כ-3.5 מיליון מובטלים, ורבים אחרים עבדו במשרה חלקית בלבד.
הפגיעה הקשה במיוחד הייתה באזורי התעשייה והכרייה בצפון אנגליה, סקוטלנד, צפון אירלנד וויילס, בהם משפחות רבות היו תלויות בפיצויים מהמדינה. מבחינה פוליטית המפלגה השמרנית הצליחה להתחזק ומפלגת הלייבור ששלטה עם פרוץ המשבר נפגעה דרמטית.
בשנת 1936, כשהאבטלה כבר ירדה לממדים נמוכים יותר, ערכו 200 גברים מובטלים צעדה מהעיר ג'ורו ללונדון שסוקרה בהרחבה, אך לא הביאה לפעולה ממשלתית כלשהי. עם פרוץ המלחמה והצורך בהרחבת התעשיות המלחמתיות ירדה האבטלה כשהמובטלים נקלטו במקומות עבודה שנפתחו.
מדיניות הפייסנות[עריכה]
אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמת רפובליקת ויימאר בגרמניה, הלכה והתבססה התפיסה בבריטניה ובצרפת שאכיפת תנאי חוזה ורסאי תפגע בדמוקרטיה שהושגה בגרמניה. עם זאת, המדיניות הפכה למובילה את מדיניות המערב רק בשנות ה-30. למדיניות זו בבריטניה היו כמה סיבות, ובהן הרצון למנוע מלחמת עולם בכל מחיר, אחרי הזוועות של מלחמת העולם הראשונה; חוסר מוכנותה של צרפת למלחמה; החשש מהקומוניזם שהיה חזק יותר מהחשש מהפאשיזם; והיעדר הביטחון שתמיכת חבר העמים מובטחת.
הביטוי הראשון המוחשי ביותר למדיניות היה הכנסת כוחות צבא גרמניים לארץ הריין, שהיה מפורזת לפי חוזה ורסאי, אולם בריטניה וצרפת נמנעו מכל פעולה, זאת על אף שלפי היטלר: שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.בדף תבנית:ציטוט/style.css אין תוכן.
48 השעות שלאחר הכניסה לחבל הריין היו המתוחות ביותר בחיי. אילו נכנסו הצרפתים אז לחבל הריין, היינו צריכים לסגת כשזנבנו בין רגלינו, מפני שכוחות הצבא שעמדו אז לרשותנו לא היו מספיקים אפילו להתנגדות צנועה.
— ס. כהן "היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20" חלק ב' עמוד 165
ההבנה שהמערב מנסה להימנע מעימות בכל מחיר הביאה את היטלר ומוסוליני לשלוח סיוע למורדים בספרד תוך שהם מפרים את ההסכמה הבינלאומית על הימנעות מהתערבות ומספקים לכוחותיו של פרנסיסקו פרנקו סיוע אווירי, נשק ותחמושת. במרץ 1938 פלשה גרמניה לאוסטריה וסיפחה אותה, וגם במקרה זה נמנעה כל תגובה מערבית משמעותית.
עם זאת, שיאה של מדיניות זו הגיע בספטמבר 1938 עם ועידת מינכן, כשראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין ואדולף צ'מברליין נפגשו והסכימו על העברת חבל הסודטים לריבונותה של גרמניה וזאת בלי להתייעץ עם צ'כוסלובקיה ששלטה בו עד אז. בחוזרו מהוועידה הצהיר צ'מברליין שהשיג את ה"שלום של זמננו". במרץ 1939 סיפחה גרמניה את שאר צ'כוסלובקיה.
למדיניות זו היו גם מתנגדים, ובראשם וינסטון צ'רצ'יל שהאמין בעמידה איתנה נגד גרמניה, וכן שר החוץ הבריטי אנתוני אידן שהתפטר בפברואר 1938 על רקע הוויתורים הבריטיים לגרמניה. ב-1940 פרסמו שלושה עיתונאים בריטים אנונימיים את הספר "Guilty Men", שבו קראו להדחתם של 15 פוליטיקאים מתפקידם והגדירו את הפייסנות ככניעה מכוונת של אומות קטנות בפני הבריונות הגרמנית.
פרוץ המלחמה[עריכה]
באוגוסט 1939, בציפייה לפרוץ מלחמה בין גרמניה לפולין, האחרונה העבירה לידי בריטניה את המשחתות שברשותה, שהונחו לסייע לצי המלכותי הבריטי במלחמה עם גרמניה[1]. התוכנית, שנקראה תוכנית פקינג, הסתיימה בהצלחה ומנעה את הרס המשחתות או נפילתן לידי הגרמנים. שלוש המשחתות שירתו כחלק מהצי הבריטי למשך שארית המלחמה, שעה שיתר הצי הפולני נפל בשבי או הוטבע.
ב-3 בספטמבר 1939 בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, זאת אחרי שאולטימטום בריטי בן 24 שעות להוצאת הכוחות הגרמניים מפולין לא נענה[2]. הכוחות הגרמניים המשיכו להתקדם בפולין ואחרי נפילתה הגיעו לבריטניה עוד שתי צוללות פולניות[3]. בהמשך התרחב חיל הים הפולני הגולה כשנוספו לו עוד ספינות בריטיות שכורות[3].
עם הכרזת המלחמה שיגר הצבא הבריטי את חיל המשלוח לצרפת (BEF). בתחילה כלל הכוח רק חיילים סדירים, אולם החל משנת 1940 נשלחו גם אנשי הדיוויזיות הטריטוריאליות (TA) שהתגייסו בבריטניה. בשיאו כלל החיל כ-200 אלף חיילים, לצד סיוע אווירי ששלח חיל האוויר הבריטי עם פרוץ המלחמה. חלק מהסיוע האווירי כלל טייסות שיתוף פעולה שערכו סיורים למען הצבא הצרפתי, וחלק אחר כלל טייסות מטוסי קרב. בנפרד מכך, שלח פיקוד המפציצים הבריטי כוח הפצצה אווירי, שהורכב ממטוסים מתקדמים שלא היו יכולים להגיע בטיסה ישירה מבריטניה לגרמניה.
במהלך המלחמה המדומה ערך חיל האוויר המלכותי מספר גיחות הפצצה על הכוחות הגרמניים, ומספר רב של גיחות לפיזור עלוני תעמולה. במקביל, הצי המלכותי הטיל מצור על חופי גרמניה.
היקף הכוחות הבריטיים ערב מלחמת העולם השנייה[עריכה]
ב-1939 ערב פרוץ המלחמה כלל הצבא הבריטי כ-892 אלף חיילים, חלקם בשירות סדיר וחלקם בצבא הטריטוריאלי, כוח המילואים של הצבא הבריטי. ב-2 בספטמבר, יום לפני הכרזת המלחמה על גרמניה, נשלחו ראשוני החיילים הבריטים לצרפת, ובהמשך החודש הורחב הכוח והפך לחיל המשלוח הבריטי.
בספטמבר 1939 כלל חיל האוויר המלכותי 536 מפציצים, 608 מטוסי קרב ו-96 מטוסי סיור. בנוסף היו ברשות פיקוד החופים 216 מטוסים ו-204 מטוסים נוספים שירתו בצי המלכותי.
הצי המלכותי הבריטי, שהיה הצי המלכותי הגדול והחזק בעולם הורכב בספטמבר 1939 מ-9 אוניות מערכה, 4 נושאות מטוסים, 35 סיירות, 95 משחתות ו-25 צוללות[4].
המלחמה המדומה: ספטמבר 1939– יוני 1940[עריכה]
המערכה בנורווגיה[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. המערכה בנורווגיה (בשמה הגרמני "מבצע וסריבונג") כללה פלישה של גרמניה לנורווגיה ולדנמרק. בעוד דנמרק נכנעה שעתיים אחרי הפלישה, הלחימה בנורווגיה נמשכה למשך חודשיים נוספים, והייתה בה לראשונה מעורבות של כוחות בעלות הברית המערביות.
הסיבות לפלישה הגרמנית לנורווגיה נבעו בעיקרן ממרבצי העופרת הגדולים בצפון שוודיה שהיו נחוצים למאמץ המלחמתי הגרמני, וכן חוף הים הארוך של נורווגיה שמנע אפשרות למצור על גרמניה מהסוג שנערך במלחמת העולם הראשונה. הערכתו של היטלר, שהתבררה כנכונה, לפיה בריטניה תעשה מאמץ לחסום את העברת העופרת מנרוויק לגרמניה, הייתה הזרז להוראה לפלוש לנורווגיה ב-9 באפריל 1940.
הפלישה הגרמנית הורכבה מהנחתת כוחות גדולים בנקודות אסטרטגיות במדינה באמצעות הצי הגרמני. בתגובה, נשלחו מבריטניה כוחות שנחתו באזורים הצפוניים ובהם נרוויק, אונדלסנס ונמסוס, אולם בשל החשש מהפצצות הלופטוואפה נמנעה הנחתת כוחות בריטיים בנקודות דרומיות יותר. שעות אחרי הפלישה הגיש הציר הגרמני באוסלו דרישת כניעה מממשלת נורווגיה, שסירבה. בתגובה הגרמנים ערכו פלישת צנחנים לבירה והקמת ממשלת בובות בהנהגת וידקון קוויזלינג.
ב-10 באפריל כוח ימי בריטי של 5 משחתות נכנס לנמל נרוויק וגרם נזק כבד לגרמנים, עם שתי משחתות גרמניות הרוסות מתוך החמש ששהו בנמל וכן השמדת כמעט כל ספינות האספקה הגרמניות מלבד אחת. כשהכוח הבריטי יצא מהנמל הוא פגש בכוח של חמש משחתות גרמניות אחרות, שהצליחו להטביע שתי משחתות בריטיות. ב-13 באפריל הבריטים ערכו התקפה שנייה על נרוויק, כשהשמידו את הכוח הגרמני וזרעו בהלה בחיל המצב הגרמני, אך נמנעו מכיבוש העיר.
התנגשות ראשונה בין כוחות קרקע בריטים לגרמנים התרחשה בלילהאמר ב-21 באפריל 1940. הכוח הבריטי היה מצויד בחימוש קל בלבד למול הטנקים והתותחים הכבדים, וכן היה נתון להפצצות הלופטוואפה. לאחר קרב שנמשך כיום נסוגו כוחות בעלות הברית לכיוון אונדלסנס, משם פונו על ידי הצי הבריטי בליל ה-30 באפריל.
כוח עדיף מספרית של בעלות הברית שתקף את נרוויק הצליח להסיג את הכוחות הגרמנים ב-28 במאי ונראה שבעלות הברית הצליחו לבסס את אחיזתם בצפון נורווגיה. ניצחון זה היה זמני בלבד, והתקפות הגרמנים בחזית המערבית גרמו להסגתן של יחידות בעלות הברית. הכוחות הגרמנים בראשותו של גנרל אדוארד דיטל חזרו ממקום מקלטם בהרי הצפון וכבשו את נרוויק שוב ב-8 ביוני 1940. חיל המצב הנורווגי בראשותו של קולונל רוגה נכנע לגרמנים ב-12 ביוני 1940. המלך וממשלתו נמלטו לגלות בבריטניה על גבי אה"מ דבונשיר ב-7 ביוני 1940 ולא שבו לנורווגיה עד לתום המלחמה, בשנת 1945.
במקביל למערכה בנורווגיה הבריטים ביצעו עוד שני מהלכים באזור סקנדינביה, עם כיבוש איי פארו שהיו בשליטה דנית ב-12 באפריל[5], וכיבוש איסלנד ב-10 במאי, שגם הייתה חלק מהריבונות הדנית[6].
הקרב על צרפת ועל ארצות השפלה[עריכה]
ב-10 במאי 1940, אחרי למעלה מחצי שנה של שקט יחסי בגבול גרמניה–צרפת, פלשו כוחות הוורמאכט הגרמני להולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת. בעלות הברית החליטו שלא לקחת יזמה התקפית בשנת 1940, על אף שחלקים ניכרים מהצבא הצרפתי אכן אומנו לקראת מתקפה, והיו כשירים לכך. תקוותם של הצרפתים הייתה כי המלחמה תערער את המשטר הנאצי, ותמנע בסופו של דבר את הצורך במתקפה נגד גרמניה. תקווה זו הייתה שגויה.
רקע[עריכה]
הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה במאי 1940 הגיעה אחרי חודשים ארוכים של תכנונים והיערכות צבאית בבריטניה וצרפת. ב-29 במרץ 1939 החלו שיחות התיאום בין שתי המדינות, כשכבר בפגישה הראשונה הודיעה המשלחת הצרפתית שהרצון העליון שלה הוא למנוע פגיעה בשטחה של צרפת, לצד הרצון להישאר במגננה ולהטיל מצור ימי על גרמניה עד שיהיה אפשר לצאת להתקפה.
בבסיס התכנון לקראת המלחמה הייתה ההערכה שמול צרפת ובריטניה עומד אויב שלו עליונות באוויר וביבשה, אך נחות בים ובגודל הכלכלה. על כן הייתה בעלות הברית צפו התקפה גרמנית גדולה כשהן ינסו לבלום אותה. עם זאת, תכנון זה כלל מספר כשלים. ראשית, ההנחה לפיה בשנים הנדרשות לבניית הכוח הצבאי הדרוש להתקפה יהיה אפשר לבלום את הגרמנים מלתקוף, זאת כשידוע שלהם עליונות בחלק מהזירות ומוכנות כללית גבוהה יותר. שנית, בעלות הברית, שעבדו עוד בצל מלחמת העולם הראשונה, התעלמו מהחידושים הטכנולוגיים שאפשרו התקדמות מהירה יותר, מה שימנע אפשרות של לוחמה סטטית.
בעלות הברית עוד העריכו שעיקר ההתקפה הגרמנית תהיה בבלגיה ובצפון צרפת, מתוך רצון להגיע לחוף התעלה. ביחס למדינות השפלה, המעצמות המערביות העריכו שלא יהיה ניתן לסייע להולנד נגד התקפה גרמנית אפשרית, אם כי בשלב מאוחר יותר של ההיערכות מפקד הצבא הצרפתי מוריס גמלאן שקל להתקדם צפונה לברדה שבהולנד, במה שכונה "תיקון ברדה". באשר לבלגיה, הוחלט שיהיה אפשר במצב מסוים להתקדם לתעלת אלברט-מוס ולכל הפחות לקו שלדט ולבלום שם את ההתקפה הגרמנית. בשנים שקדמו למלחמה עשתה בלגיה מאמץ להתנתק מהמערב ולשמר מעמד ניטרלי, כך ששיחות תיאום לא התקיימו איתה. בהתאם לתוכניות, חיל המשלוח הבריטי התמקם סמוך לגבול בלגיה, ויחד עם הכוח הצרפתי הם מנו 750 אלף חיילים שהיו ערוכים לתגבר את בלגיה והולנד נגד הגרמנים. למרות זאת, הבריטים והצרפתים סבלו מנחיתות אווירית והשקיעו פחות בכוחות ממונעים, כשלרבים מהטנקים לא היו כלל מכשירי רדיו לתקשורת.
מבחינה צבאית, בריטניה שבתחילה העריכה שעיקר הסיוע שלה יהיה באוויר ובים, זנחה במרץ 1939 את האסטרטגיה הזו לטובת חיזוק הכוח היבשתי שלה. עם זאת, התגלו בעיות בחימוש הכוחות, כשאחרי שנים של הזנחת הצבא, יכולת הייצור הבריטית הצטמצמה, מה שחייב זמן נוסף בטרם יהיה אפשר לענות על הביקוש. בששת החודשים בין מרץ לספטמבר 1939 הצליחו הבריטים לעשות רבות למען שיפור היכולת הצבאית שלהם, ועם פרוץ המלחמה התוכניות היו מוכנות והיה ניתן להעביר באופן מיידי את הכוחות.
תוכנית הצבא הבריטי כללה מספר אלמנטים: העברת הכוחות לנמלים במערב צרפת תוך הארכת זמן המסע אך צמצום הסיכון לתקיפות אוויריות גרמניות; הקמת שני בסיסים וניוד הכוחות הלא נחוצים לצפון צרפת. חיל האוויר המלכותי נדרש לסייע לחיל המשלוח וכן הוצב כוח מפציצים בצרפת. על הצי הבריטי הוטל להגן על העברת חיל המשלוח לצרפת וכן לשלוט בתנועה הימית, דבר שהיה חיוני להצלחת התוכניות. ב-3 בספטמבר 1939 הוטלה מלאכת הפיקוד על חיל המשלוח על ג'ון גורט, והוא הוכפף לפיקוד הצרפתי ולמפקד הכוחות הצרפתיים בצפון.
היקף הכוח הצרפתי עמד על כ-86 דיוויזיות, מתוכן 12 הוקדשו להגנה על החזית האיטלקית. בתוספת הכוח הבריטי שכלל 4 דיוויזיות נוספות, ניתן היה להיעזר ב-76 דיוויזיות, מול 116 דיוויזיות גרמניות נכון לאמצע ספטמבר.
תחילת הפלישה[עריכה]
ב-10 במאי החלה הפלישה הגרמנית כפי שצפו במערב, כשקבוצת ארמיות B כבשה את לוקסמבורג והתקדמה להולנד ולבלגיה, זאת תוך שקבוצת ארמיות A הגרמנית מתקדם לכיוון הארדנים במאמץ העיקרי במבצע. בשעה ארבע בבוקר התקשר שר החוץ הבלגי לשגריר הבריטי בבריסל וביקש סיוע בהתנגדות לגרמנים[7]. במשך חודשים נערך חיל המשלוח הבריטי בגבול בלגיה–צרפת במחוז נור, והכניסה לבלגיה שדרשה תיאום וסדר התנהלה ללא הפרעות מיוחדות, כשחיל האוויר הגרמני לא ניסה לעכב את התקדמות הבריטים, על אף שהתקדמו גם ביום. בקרב הבריטים הייתה ההנחה שגרמניה לא מצליחה לתקוף אותה הודות לעליונות האווירית של חיל האוויר המלכותי שביצע מאות גיחות, אך האמת היא שהגרמנים השקיעו את מאמציהם לתמיכה בכוחות היבשה, וכן הרצון הגרמני להילחם בבעלות הברית רחוק ככל האפשר מהגבול הצרפתי המבוצר[7].
תוך שבעלות הברית לוחמות בבלגיה, כוחות גרמניים הצליחו להגיע ב-12 במאי לנהר המז ולחצות אותו. בתגובה לחשש מכיתור הכוחות הצרפתיים הופנו ב-14 במאי כל המפציצים הקלים להפצצת הגשרים שעל נהר המז, על אף אבידות כבדות של חיל האוויר המלכותי, אך לא הצליחו למנוע את חציית הנהר. ב-16 במאי פרצו הגרמנים בפיקודם של ארווין רומל והיינץ גודריאן קדימה. בשלב זה היו דיוויזות הפאנצר הגרמניות במצב פגיע, אך הצרפתים שלקו בהלם החלו לחוש תבוסתנות ולא עשו מאמץ לבלום את הגרמנים. כבר בבוקר 15 במאי, יומיים בלבד לאחר צליחת המז על ידי הגרמנים, טלפן ראש הממשלה הצרפתי פול ריינו לראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, והודיע לו כי הצבא הצרפתי הובס במערכה. צ'רצ'יל ניסה לעודד את ריינו, והזכיר לו את הפעמים בהן נבלם הצבא הגרמני לאחר שפרץ את החזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, אך ללא הועיל. באותו יום נכנעה הולנד לגרמניה אחרי נזקים כבדים מהפצצות הלופטוואפה.
ב-16 במאי טס צ'רצ'יל לפריז לפגישה עם ההנהגה הצרפתית. הוא הבין את חומרת המצב כאשר ראה כי פקידי ממשלה צרפתיים מבעירים חומר ארכיוני ומכינים עצמם לפינוי הבירה. בפגישה עגומה עם הפיקוד הצרפתי שאל צ'רצ'יל את הרמטכ"ל, גמלאן - "Où est la masse de manoeuvre?" (היכן העתודה האסטרטגית?), ונענה - "Aucune" - "איננה". לאחר מכן תיאר זאת צ'רצ'יל בזיכרונותיו כאחד מרגעי ההלם הגדולים בחייו. כאשר שאל צ'רצ'יל את גמלאן היכן הוא מציע להנחית את התקפת הנגד כנגד טורי השריון הגרמני, הוא נענה במילים - "נחיתות מספרית, נחיתות בציוד, נחיתות בשיטה".
ב-19 במאי נראה היה שגורל הצרפתים נחרץ, כשראש המטה הקיסרי הבריטי, הגנרל אדמונד איירונסייד עם לורד גורט, מפקד חיל המשלוח הבריטי, במטהו בלנס, ליד קאלה. גורט דיווח כי מפקד קבוצת הארמיות הצפונית, גסטון ביוט לא פקד עליו דבר מזה שמונה ימים. איירונסייד התעמת עם ביוט, ומצא כי הלה אינו מסוגל להחליט דבר.
באותו היום נפלה ההחלטה בפיקוד הגרמני בדבר התקדמות לתעלה וניתוק חיל המשלוח הבריטי מצרפת. במקביל, הוחלף מפקד הצבא הצרפתי גמלאן במקסים וייגאן. לורד גורט, שעמד תחת לחץ כבד, לא יכול היה להמתין עד שוייגאן יסיים לתאם את תוכניותיו. על כן הוא הורה לגנרל הרולד פרנקלין להתקיף באראס את הריכוז הגרמני הגדול שם, ולנסות ולקטום את ראש הטור הגרמני המתקדם. הקרב באראס התחיל כהצלחה מסוימת, והוכיח את עליונות טנקי ה"מתילדה" על דגמים מסוימים של הפאנצר. למחרת תקפו הגרמנים את כוחותיו של גורט, ואלו שבו לעמדותיהם המקוריות. המחיר של גורט בטנקים היה כבד, 55 מתוך 83. כעשרים טנקים גרמנים נפגעו. על אף שגורט טען כי "הגן על אראס", וכי "גרם לאויב עיכוב רב חשיבות", הרי שהמתקפה לא השיגה יעד כלשהו. לא את יעדיה הטקטיים, שכן הכוחות לא הגיעו אף ליעדים שסומנו להם ביום הראשון, ולא את היעד האסטרטגי, שכן העיכוב בתנועת הגרמנים לא היה המטרה, אלא פריצת המסדרון והחבירה לכוחות הצרפתים בדרום. לאחר המתקפה הפכו יחסיו של גורט עם הפיקוד הצרפתי, שהיו בעיתיים מלכתחילה, לנתק מוחלט.
בבוקר ה-23 במאי הורה גורט לחייליו להתפנות מאראס. ב-24 במאי התקיפה דיוויזיית הפאנצר ה-10 את קאלה. המצור על קאלה אל מול כוחות בריטים שהונחתו בה בחופזה 24 שעות לפני ההתקפה נמשך כארבעה ימים עד לכניעת העיר. עם אובדן קאלה ובולון אבד למעשה הסיכוי להחזיק בכיס על חופי פלנדריה, וההזדמנות להתפנות ימית אל בריטניה נראתה כצוהר שהולך ונסגר. למחרת התכוונה דיוויזיית הפאנצר הראשונה לתקוף את דנקרק אולם היטלר הורה לה לעצור. כפי הנראה מאחורי פקודת העצירה עמד רונדשטט, שחשש לגורל השריון שלו לאחר ימי לחימה רצופים, ורצה לשמור אותו במצב תקין לפעולה כנגד הצרפתים דרומית לסום. רונדשטט סמך על הלחץ של קבוצת הארמיות B מצפון והלופטוואפה שיצליחו להשמיד את הבריטים הנצורים בכיס. היטלר הסכים עמו, אל מול התנגדות אנשי ה-OKH, האלדר ובראוכיטש, אם כי לימים יטען רונדשטט כי היטלר הוא האחראי היחיד לפקודת העצירה.[8] פקודה זו הייתה לאחת הפקודות השנויות במחלוקת במלחמה כולה. באותן שעות נכנע חיל המצב הבריטי בבולון, לא לפני ש-4,300 חיילים הצליחו להתפנות בדרך הים.
הכיתור בדנקרק ופינוי חיל המשלוח[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. ב-26 במאי ניתן האות לתחילת מבצע דינמו לפינוי מאות אלפי חיילים בריטים וצרפתים מדנקרק הנצורה. מספר קשיים עמדו בפני הפיקוד הבריטי בעת ביצוע המבצע. ראשית, הם נדרשו להגן על עיר נמל שהוקפה בכוחות גרמניים. בעיר הצטופפו גם מאות אלפי חיילים, מה שהפך אותם למטרה פגיעה לגיחות האוויריות האינטנסיביות של הגרמנים. בנוסף, הזמן לתכנון וביצוע המבצע היה מועט.
הגרמנים הצליחו להוציא משימוש את המזחים העיקריים של דנקרק, מה שהותיר לבעלות הברית שתי דרכים לפינוי החיילים. הראשונה הייתה דרך שובר הגלים בצידו המזרחי של הנמל והשנייה הייתה דרך החופים מצפון לו. גם בזמני הגאות משחתות לא הצליחו להתקרב למרחק של פחות מקילומטר מהחוף, מה שדרש את העברת החיילים בקבוצות קטנות. כדי לענות על הקושי של האוניות הגדולות להתקרב לחופים, הוחלט שספינות וסירות קטנות ישמשו להעברת החיילים. לשם כך נקראו מאות ספינות אזרחיות, ביניהן סירות דיג, סירות הצלה ומפרשיות שחצו את התעלה והגיעו לדנקרק. חלק מהן העבירו פעם אחר פעם חיילים מהחוף לאוניות הגדולות שהמתינו תחת הפצצות גרמניות, ואחרות אף החזירו בעצמן את החיילים לבריטניה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, לפיו הסירות הקטנות הן שעשו את רוב העבודה, כשני שלישים, 239,465 חולצו דרך המזח, ו-98,761 אחרים חולצו דרך החופים.
למרות ההצלחה המרשימה בסוף המבצע, ביומו הראשון הצליחו הבריטים לחלץ רק 8,000 חיילים. רק כעבור מספר ימים צבר המבצע תאוצה שאפשרה לחלץ כוחות גדולים יותר. במהלך הפינוי חולצו כ-338 אלף חיילים בריטים וצרפתים באמצעות 933 כלי שיט ו-236 כלי שיט טבעו. כמו כן, 70 אלף חיילים נותרו על אדמת צרפת, מתוכם מתים, פצועים, שבויים וכאלה שעדיין נלחמו בדרום. בנוסף השאירו הבריטים 76 אלף טון תחמושת, 400 אלף טון אספקה, 64 אלף רכבים ו-2,500 תותחים[9].
כניעת צרפת[עריכה]
לאחר ההתמוטטות הצבאית של צבא צרפת, נאלץ ראש ממשלת צרפת פול ריינו להתפטר ב-16 ביוני, וכוחם של התבוסתנים גדל. ב-22 ביוני נחתם בקרון הרכבת שבו נחתמה שביתת הנשק של מלחמת העולם הראשונה שביתת הנשק החדשה. המשלחת הצרפתית נדרשה לחתום על הסכם כניעה, ושלושה ימים מאוחר יותר, ב-25 ביוני היא נכנסה לתוקף.
כעת נותרה בריטניה לבדה במערכה נגד גרמניה, והיה חשש שהגרמנים יקבלו גישה לצי הצרפתי, דבר שהיה עלול לפגוע בקווי האספקה של בריטניה. בשל כך, החליט וינסטון צ'רצ'יל שעל הצי הצרפתי להילחם יחד עם הצי המלכותי הבריטי או שעליו להיות מנוטרל בדרך כלשהי, כדי למנוע את נפילתו לידיים גרמניות. כדי לבצע זאת יצאו הבריטים ל"מבצע קטפולט" (כף הקלע).
הצי הצרפתי היה מפוזר באופן נרחב. כמה ספינות היו בנמלי צרפת, בעוד שאחרות נמלטו לנמלים בשליטה בריטית, בעיקר בבריטניה עצמה או לאלכסנדריה שבמצרים. בשלב הראשון של המבצע השתלטו הבריטים על הספינות שבנמלים הבריטים בפלימות' ובפורטסמות' בליל ה-3 ביולי 1940, עם אבדות מעטות לכל אחד מהצדדים שנגרמו במהלך ההשתלטות על הצוללת הגדולה בתבל באותה העת, סורקוופ. ספינות נוספות שעליהן השתלטו הבריטים היו אוניות המערכה המיושנות פריז וקורבט וכמה משחתות וצוללות. אניות רבות הועברו לשימוש כוחות צרפת החופשית וכמה מלחים הצטרפו לכוחות צרפת החופשית. מלחים אחרים הוחזרו לצרפת.
הריכוז הגדול ביותר של ספינות מלחמה צרפתיות היה במרס אל כביר שבאלג'יריה, ועל כן הציבו הבריטים באמצעות האדמירל הבריטי של כוח ח', ג'יימס סומרוויל, אולטימטום בפני הצרפתים כי עליהם להצטרף למלחמה נגד גרמניה או להעביר את הספינות לנמל בריטי או לנמל ניטרלי. המפקד הצרפתי של הספינות, אדמירל מרסל-ברונו גנסול, סירב להסכים לדרישות שהועברו תחת תוקפנות בריטית, וכעבור שש שעות פתחו הבריטים באש.
הכוח הבריטי היה מורכב מסיירת המערכה 'הוד', משתי אוניות המערכה 'וליאנט' ו'רזולושן' ומנושאת המטוסים 'ארק רויאל'. למרות יחס הכוחות הכמעט שווה, היו לבריטים כמה יתרונות מכריעים. השייטת הצרפתית לא הייתה ערוכה לקרב, הספינות הצרפתיות עגנו בנמל צר, ולא ניתן היה להכניס לפעולה באופן מיידי את החימוש העיקרי של דנקירק ושטרסבורג שהיה מקובץ בחרטומן. הספינות הבריטיות הראשיות, עם תותחי 15 אינץ', ירו גם מטחי תותחים כבדים יותר מאלו של הצרפתים.
הבריטים פתחו באש ממרחק רב ב-3 ביולי 1940 בשעה 16:56. בסופו של דבר השיבו הצרפתים, אך תגובתם לא הייתה אפקטיבית. המטח השלישי מהכוח הבריטי והראשון שפגע בספינות הוביל לפיצוץ של ברטאן שטבעה בשעה 17:09. לאחר כ-30 מטחים הפסיקו הספינות הצרפתיות לירות. הכוח הבריטי זז כדי להימנע מאש מהמבצרים. פרובנס, דנקירק והמשחתת מוגאדור נפגעו או עלו על שרטון. סטרסבור הצליחה להימלט מן הנמל עם 4 משחתות. במהלך ניסיון הבריחה היא הותקפה על ידי מפציצים אך בסופו של דבר הצליחה להימלט. היא הגיעה לנמל צרפתי בטולון ב-4 ביולי.
המערכה האווירית[עריכה]
חילופי שלטון[עריכה]
אחרי הכישלון בנורווגיה נפתח ב-7 במאי בפרלמנט הבריטי מה שכונה "ויכוח נורווגיה" שנמשך יומיים. בין היתר, אדמירל הצי רוג'ר קיז התקיף את צ'מברליין על ההתנהלות בנורווגיה, תוך שהוא נמנע מלמתוח ביקורת על צ'רצ'יל. לאחר מכן עלה לנאום ליאופולד איימרי, אשר ציטט את אוליבר קרומוול על הישיבה הארוכה של הפרלמנט, ואמר "ישבת כאן יותר מדי זמן ביחס לטוב שעשית. עזוב ותן לנו לסיים איתך. בשם האל, לך!"[10].
בודדה במערכה: יוני 1940–יוני 1941[עריכה]
הקרב על בריטניה[עריכה]
מגעים לשלום[עריכה]
המערכה בבלקן ובכרתים[עריכה]
התרחבות המלחמה: יוני 1941–דצמבר 1941[עריכה]
חזית צפון אפריקה[עריכה]
המזרח התיכון[עריכה]
המלחמה בעיראק[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. ב-2 באפריל 1941 נערכה הפיכה בעיראק על ידי קציני "המרובע המוזהב" – קבוצת קציני צבא עיראקים – שאילצו את ראש הממשלה אל–האשמי להתפטר, תוך שהעוצר עבד אל-אילה הפרו-בריטי נמלט לירדן. הקבוצה שהשתלטה על עיראק הייתה בעלת נטיות ימניות ופרו-נאציות והעמידה בראשותה את רשיד עאלי אל-כילאני. מספר ימים לאחר מכן הוקמה ממשלה חדשה באופן בלתי חוקי, בראשה עמד אל-כילאני. המורדים קיוו שיהיה ניתן לשתף פעולה עם כוחות פרו-נאציים נוספים באזור ובהם שלטון צרפת של וישי בסוריה ובלבנון שהיה למעשה תחת שליטה איטלקית, וכן עם איראן שנשלטה על ידי השאה רזא ח'אן שהיה ידוע באהדתו לנאצים. הבריטים מצידם העבירו מסרים לממשלת עיראק לפיהם האינטרס שלהם הוא השמירה על הבסיס הימי בבצרה והאווירי בחבניה, אם כי היה ברור כי עימות צבאי ממשמש ובא.
ב-8 באפריל קיבל אל-כילאני הבטחה בכתב מגרמניה לפיה אם "והיה ויתפתח מאבק לחירות נגד הממלכה המאוחדת, תגיש גרמניה - אם רק תמצא את הדרך לספקו - סיוע צבאי וכלכלי ללא השהיות."[11] במהלך כל החודש הנחיתו הבריטים כוחות בבסיס הימי בבצרה, תוך שנעשה מאמץ להציג את הנחיתות כאילו התקבלו בהסכמה בין הצדדים. ב-28 באפריל עדכן בפעם האחרונה קינאהאן קורנווליס, שגריר בריטניה בעיראק שמונה לאחר ההפיכה, את רשיד אל-כילאני כי בתוך יומיים צפויות נחיתות נוספות, אולם אל-כילאני הודיע שהוא מתנגד לכל נחיתה נוספת והחליט לפתוח במלחמה במקרה בו התנגדותו תזכה בהתעלמות. ב-30 באפריל פתח צבא עיראק במצור על הבסיס הבריטי בחבניה.
האירועים הוסיפו להידרדר במהירות, וב-2 במאי התקבלה פקודתו של צ'רצ'יל "להכות בחוזקה" בעיראקים[11]. עד ה-7 במאי הוסר המצור מחבניה ועד נקודה זו חיל האוויר העיראקי יצא כבר מהמשחק. על אף מספר ניסיונות לסיוע מצד מדינות הציר, שכללו משלוח שתי טייסות גרמניות והעברת כלי נשק ותחמושת רבה לעיראק, היטלר לא גילה עניין מיוחד בנעשה בעיראק, והעיראקים נותרו לבדם מול הבריטים. לא זו בלבד, אלא שהעברת כלי הנשק מסוריה לעיראק הובילה לכיבוש סוריה ולבנון שבועות בודדים אחרי כניעת עיראק.
לאחר מספר שבועות של לחימה, וככל שהבריטים הצליחו לתגבר את כוחותיהם בעיראק ולהעביר את הדיוויזיה ההודית העשירית למערכה, ב-27 במאי החלה התקדמות איטית לכיוון בגדד. למחרת הגיעו חיילים ראשונים בפיקודו של מייג'ור ג'נרל ג'ורג' קלרק, מפקד דיוויזיית הפרשים הראשונה ששירתה בארץ ישראל שפלש לעיראק דרך ירדן. ב-29 במאי התרחשה התמוטטות כללית של המורדים כשמנהיגיהם, בהם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ואל-כילאני נמלטו. ב-31 במאי נחתם הסכם שביתת נשק וצבא עיראק הועמד תחת שליטה בריטית. ב-1 ביוני חזר העוצר אל-אילה למדינה.
אחרי ההפסד במלחמה נגד הבריטים, המונים עיראקים החלו לבצע מעשי טבח ביהודי המדינה, שכונה בשם הפרהוד. אף על פי כן השגריר הבריטי קורנווליס סירב לדרישת קציני הצבא הבריטי להיכנס לבגדד ולעצור את הטבח, שהופסק רק ב-2 ביוני על ידי כוחות עיראקיים. מאוחר יותר באותו יום הוטל עוצר על בגדד והבריטים ירו על אחרוני הפורעים. במשך הפרעות נבזזו ונשרפו חנויות, בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטוש איברים של תינוקות, נשים וזקנים. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000[12].
סוריה ולבנון[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. ב-1 באפריל 1941 התרחשה ההפיכה העיראקית ועיראק עברה לשליטתם של לאומנים עיראקים בראשות ראשיד עלי, שפנה לתמיכה איטלקית וגרמנית. המלחמה האנגלו–עיראקית (2–31 במאי 1941) הובילה להפלת משטר עלי ולהצבת ממשלה פרו-בריטית. במהלך הסכסוך הזה, איש המפתח של משטר וישי אדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן איפשר למטוסים גרמניים להשתמש בשדות התעופה של משטר וישי בסוריה לצורך התקפות נגד הבריטים בעיראק. הבריטים פלשו לסוריה ולבנון ביוני, כדי למנוע ממדינות הציר להשתמש ברפובליקה הסורית שבשליטת וישי ובלבנון הצרפתית כבסיסים להתקפות על מצרים, כחלק מפלישה שחששו ממנה לאחר ניצחונות הציר בקרב על יוון (6–30 באפריל 1941) והקרב על כרתים (20 במאי - 1 ביוני).
הצרפתים ניהלו הגנה נמרצת על סוריה, אך ב-10 ביולי, כשהבריגדה האוסטרלית ה-21 הייתה על סף כניסה לביירות, ביקשו הצרפתים שביתת נשק. בדקה אחת אחרי חצות ב-12 ביולי נכנסה לתוקף הפסקת אש וסיימה את המערכה. המערכה הסתיימה בניצחון מכריע של בעלות הברית, בכיבושן של סוריה ולבנון, נסיגה מסודרת של כוחות צרפת של וישי כתוצאה מהסכם עם הבריטים והעברתן לשלטון אנשי צרפת החופשית. לאחר המערכה הכריזו אנשי צרפת החופשית על עצמאות מדינות אלו ועל ביטול המנדט הצרפתי שניתן על ידי חבר הלאומים.
איראן[עריכה]
ב-25 באוגוסט 1941 פלשו בריטניה וברית המועצות לאיראן. הפלישה התרחשה חודשיים לאחר פלישת הציר לברית המועצות וכינון הברית של ברית המועצות לאחר מכן עם בריטניה. המתקפה התרחשה גם פחות מחודשיים לאחר ניצחונות בעלות הברית על כוחות פרו-גרמניים בעיראק השכנה, סוריה ולבנון הצרפתית.
המטרה האסטרטגית של הפלישה הייתה להבטיח את בטיחות קווי האספקה של בעלות הברית לברית המועצות, לאבטח שדות נפט איראניים, להגביל את ההשפעה הגרמנית באיראן (רזא שאה פהלווי מינף את גרמניה כדי לקזז את תחומי ההשפעה הבריטיים והסובייטים על איראן) ולהקדים התקדמות ציר אפשרית מטורקיה דרך איראן לעבר שדות הנפט של באקו או הודו הבריטית. ממשלת איראן הסכימה להפסקת אש ב-30 באוגוסט, וב-31 באוגוסט נכנעה לכוחות בעלות הברית. לאחר הפלישה, ב-16 בספטמבר 1941 התפטר רזא שאה ויצא לגלות, ובמקומו מונה בנו הצעיר מוחמד רזא שאה פהלווי. איראן נותרה תחת כיבוש בעלות הברית עד 1946.
המזרח הרחוק[עריכה]
הונג קונג[עריכה]
דרום-מזרח אסיה[עריכה]
אוסטרליה[עריכה]
הודו[עריכה]
המפנה: 1942[עריכה]
קרב אל-עלמיין[עריכה]
מבצע לפיד[עריכה]
התקדמות בעלות הברית: 1943–1945[עריכה]
הפלישה לנורמנדי[עריכה]
החזית האיטלקית[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. החזית האיטלקית התנהלה בין 1943 עד סוף המלחמה אחרי כיבוש צפון אפריקה על ידי בעלות הברית. המערכה נפתחה עם כיבוש סיציליה על ידי בעלות הברית, דרך הדחת בניטו מוסוליני ב-1944 והסתיימה עם כניעת גרמניה במאי 1945.
סיציליה[עריכה]
ב-10 ביולי 1943 בעלות הברית פלשו לסיציליה שבדרום איטליה. הפלישה, שנקראה מבצע האסקי יצאה ממלטה שבשליטת הבריטים. הכוחות הבריטיים שימשו כאגף השמאלי בנחיתה, כשהקורפוס ה-30 שהיה חלק מהארמייה השמינית נחת בכף פאסרו, והקורפוס ה-13 הבריטי נחת בסירקוזה. תפקידה של הארמיה השמינית הבריטית היה להתקדם בחוף המזרחי של סיציליה, בעוד שבמקור הכוחות הבריטיים תוכננו לשאת בעיקר נטל כיבוש האי, אך ככל שהתקדמותם האטה הארמיה השביעית האמריקאית (בפיקוד הגנרל ג'ורג' פטון) שהתקדמה בצדו המערבי של האי עקף את כוחות מדינות הציר. עוד דווח במהלך המבצע שהתושבים המקומיים תמכו בהתקדמות האמריקאים נגד הכוחות הפשיסטיים באיטליה.
בסופו של דבר, הארמיה השמינית הבריטית הצליחה לעבור את ההגנות הגרמניות ועקפה את הר אטנה; בשלב זה הגרמנים והאיטלקים היו בנסיגה, וב-17 באוגוסט עזבו באופן סופי את האי, כשמסינה נכבשה גם היא באותו יום. הניצחון בסיציליה היה משמעותי, אם כי בעלות הברית לא הצליחו לשבות את הגרמנים הנסוגים, ובסך הכל האבדות הגרמניות באי לא היו חמורות[13].
כניעת איטליה[עריכה]
אחרי כיבוש סיציליה, שלטון מוסוליני באיטליה היה על סף קריסה. ב-24 ביולי 1943 התכנסה המועצה הפשיסטית העליונה, בה הוחלט בהוראתו של המלך ויטוריו אמנואלה השלישי להכניס את מוסוליני למעצר. החלפת השליט אותתה לבעלות הברית על הרצון של איטליה בשלום, אך לצד זאת הפלישה נמשכה כמתוכנן.
ה-3 בספטמבר היה לנקודה חשובה במערכה באיטליה, כשבאותו יום נחתם בחשאי בין המלך ויטוריו אמנואלה השלישי ומרשל פייטרו באדוליו (ראש ממשלת איטליה שאחרי מוסוליני) לבין בעלות הברית הסכם שביתת נשק. ב-8 בספטמבר פורסם דבר ההסכם והוקמה ממשלת באדוליו בדרום איטליה, תוך שזו מצטרפת לבעלות הברית במלחמה נגד מדינות הציר. באותו היום החלה ההתקפה על מצר מסינה במסגרת מבצע בייטאון, כשאת ההתקפה מובילים הקורפוסים העשירי וה-13 של הארמייה השמינית. בימים שלאחר מכן הכוחות הבריטים חצו את המצר והגיעו למחוז קלבריה. נחיתה נוספת במסגרת מבצע סלפסטיק בוצעה גם ב-9 בספטמבר בבסיס הצי האיטלקי של טאראנטו על ידי הדיוויזיה המוטסת הראשונה.
ב-9 בספטמבר בוצעה ההתקפה המשמעותית הראשונה על אדמת איטליה גופא במבצע אוואלאנש, במהלכה נחת הכוח העיקרי באזור סאלרנו בחופה המערבי של איטליה. הסיבה לבחירה במיקום זה הייתה העובדה שזהו היה המקום הרחוק ביותר בטווח מטוסי הקרב החד-מנועיים שחנו בסיציליה.
ב-12 בספטמבר שוחרר מוסוליני ממעצרו על ידי הגרמנים בפשיטת גראן סאסו, והוא הקים את הרפובליקה של סאלו, ממשלת בובות גרמנית בצפון איטליה.
התגובה הגרמנית לכניעה האיטלקית הייתה מהירה. הגרמנים פרקו את הכוחות האיטלקים מנשקם ולקחו את השליטה על העמדות ההגנתיות ליד סלרנו. הכוחות האיטלקיים פורקו מנשקם בכל רחבי איטליה כשהגרמנים משתלטים על איטליה במסגרת מבצע צירשגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.(אנ').
הנחיתה בסלרנו בוצעה על ידי הארמייה החמישית בפיקודו של לייטננט ג'נרל מארק קלארק. הנחיתה הורכבה מהקורפוס האמריקאי השישי באגף הימני ומהקורפוס הבריטי העשירי באגף שמאל. ההתנגדות הראשונית הייתה עיקשת ומשמעותית, אולם סיוע אווירי וארטילרי כבד, יחד עם התקדמות הארמיה האמריקאית השמינית אילצו את הגרמנים לסגת בסוף הקרב. עד ה-25 בספטמבר הצליחו בעלות הברית לבסס את שליטתן בקו בארי–נאפולי. ההתקדמות המהירה נמשכה בשבועות שלאחר מכן, אך בסוף אוקטובר היא נבלמה כמעט לחלוטין. בזמן זה הצליחו הגרמנים לתפוס עמדות הגנה בקו החורף, שנותר סטטי במשך חצי השנה אחר כך.
קו החורף[עריכה]
הנקודה החשובה ביותר בקו החורף הייתה מונטה קאסינו, שחלשה על ציר מפתח בדרך לרומא. כוחות בריטיים (הדיוויזיות ה-46 וה-56) באגף השמאלי של הארמיה החמישית ניסו לחצות את נהר גריליאנו ונאלצו לסגת, וכך גם כוח אמריקאי–צרפתי.
משלא הושגה פריצת דרך, הוחלט לאגף את קו החורף באמצעות נחיתה מהים. קרב אנציו כלל נחיתה בחוף המערבי של איטליה ב-23 בינואר 1944. הכוחות התוקפים נשלטו על ידי הקורפוס השישי האמריקאי, אך בדומה לסאלרנו בהתקפה השתתף גם כוח בריטי. דיוויזיית חיל הרגלים הראשונה הבריטית ובריגדת הקומנדו השנייה היו אחראיות על האגף השמאלי בהתקפה.
הנחיתות עוררו בעיות קשות. לוטננט גנרל ג'ון לוקאס לא ניצל את הנחיתה בצורה אגרסיבית כפי שהיה יכול לעשות. לוקאס האמין שאם כוחותיו יתקדמו יתר על המידה הגרמנים יוכלו לכתר את כוחותיו, אולם כל מטרת הנחיתה הייתה לתקוף את קו החורף מאחור באזור מונטה קאסינו ובכך לפרוץ לאזורים הלא מוגנים. הגרמנים מצידם התקדמו הפעם יותר מאשר עשו בסאלרנו ודחפו את המגנים עד לקו ההגנה האחרון שלפני הים, אולם כוח ארטילרי מצד בעלות הברית הציל את הנחיתה.
אחרי ההתקפה הראשונית והדיפת מתקפת הנגד הגרמנית, ראש החוף באנציו נקלע למבוי סתום, כשהניסיון לאגף את קו החורף נכשל.
כיבוש רומא[עריכה]
במאי 1944 הקורפוס האמריקאי השישי תוגבר כך שהורכב משבע דיוויזיות. בקרב הרביעי על מונטה קאסינו (ידוע גם בשם מבצע נזר) בוצעה מתקפה מתוכננת בחזית אנציו ובקו החורף. ההתקפה הביאה לנפילה של ההגנות הגרמניות.
החזית אורגנה מחדש. הקורפוס החמישי נותר על חוף הים האדריאטי ושאר הארמיה השמינית נעה לכיוון הרי האפנינים כדי לרכז כוחות ולכבוש את רומא. החזית של הארמיה החמישית הצטמצמה במידה ניכרת. הקורפוס החמישי עבר גם לארמיה השמינית כשהאילוץ להציב כוחות בריטיים תחת פיקוד אמריקאי בוטל. לאחר מכן נערכו מספר קרבות נוספים על קאסינו בהשתתפות חיילים הודים, ניו זילנדים ופולנים. בסופו של דבר, קאסינו איבדה את מיקומה האסטרטגי עקב פעולות אחרות שנעשו. בין היתר נוהלה לוחמת הרים מרשימה של חיל המשלוח הצרפתי.
הכוחות הבריטיים לא תפקדו היטב במבצע נזר. מפקד הארמיה השמינית, אוליבר ליס, עשה טעות כששלח את הקורפוס ה-13 הממוכן דרך עמק לירי לכיוון רומא, כיוון שהתעכבות הכוח יצרה פקק תנועה. היו גם חילוקי דעות בנוגע לניהול הכוחות האמריקאים. במקור, אמור היה הקורפוס האמריקאי השישי לכתר את הכוחות הגרמניים הנסוגים מקו החורף. במקום זאת, החליט קלארק להתקדם לכיוון הבירה והורה להשאיר כוח סמלי בלבד לחסימת הגרמנים, שהצליחו לעבור את הכוח שנשאר ולהציל חלק ניכר מהיחידות שלהם מסכנת כיתור. בסך הכל 25 דיוויזיות גרמניות (עשירית מהוורמאכט) הצליחו להימלט. כיום יש המבקרים את קלארק על תפקודו וטוענים שבמעשה זה גרם להארכת המלחמה[14]. אם היה חוסם את הכוח הגרמני הענק, היה מצליח להביא לקריסת ההגנה הגרמנית באיטליה ולהביא לכיבוש מהיר שלה, ולפי התוכנית הבריטית לאפשר פלישה לאוסטריה ולדרום גרמניה. רומא נפלה ב-5 ביוני, והמרדף המשיך לתוך צפון איטליה.
הניצחון באיטליה[עריכה]
בסוף אוגוסט 1944 הגיעו כוחות בעלות הברית לפיזה ולפזארו. בדומה ל-1943, גם עכשיו ההתקדמות הואטה משמעותית. הרכב הכוחות באיטליה השתנה עם עזיבת הכוחות הצרפתיים למען הפלישה לדרום צרפת, והקורפוס האמריקאי הרביעי הופעל כדי להחליפם.
בין אוגוסט לדצמבר התקדמה הארמיה השמינית לאט בקו החוף המזרחי. הקורפוס הפולני השני כבש את עיר הנמל החשובה אנקונה, מה שקיצר במידה משמעותית את קווי האספקה של בעלות הברית. המטרה המקורית הייתה לפרוץ ב עמק הפו עד סוף 1944, אך הדבר לא התאפשר. בדצמבר הגיע קו החזית עד דרום אגם קומאקיו. הארמיה החמישית הייתה במעברי הרי האפנינים.
בחודשים אחר כך, כל הפעולות נעצרו בשל החורף. הפעולה היחידה שהתרחשה הייתה העברת הקורפוס הקנדי הראשון במטרה לתגבר את הארמייה הקנדית הראשונה בצרפת. יתר ההתקפות לא חודשו עד אפריל. ההתקפה האחרונה עוררה התלבטות האם להטילה על הארמיה החמישית האמריקאית או הארמיה הבריטית השמינית, שלבסוף הוטלה עליה המשימה. לשם כך תוכננה תוכנית הונאה שמטרתה לשכנע את הגרמנים שאת המתקפה תבצע הארמיה החמישית ולשם כך נדרש מאמץ לוגיסטי גדול להעברת יחידות לקווי החזית.
ב-2 באפריל 1945 החלה ההתקפה כשההתקדמות המשיכה להיות איטית. עד ה-20 באפריל, בולוניה הוחזקה על ידי הגרמנים, אולם בשלב זה נוהלה התקפה אמפיבית באגם קומאקיו, מה שקירב את הגרמנים לנקודת שבר. בעשרת הימים שאחר כך הכוחות הגרמניים נכנעו או נדחפו לכיוון נהר פו. ההתקדמות הביאה לפיזור הגרמנים לקבוצות ללא נשק כבד.
ב-28 באפריל נתפסו מוסוליני וקבוצת פאשיסטים אחרים בשעה שניסו להימלט מאיטליה. הם הוצאו להורג עוד באותו היום וגופותיהם הוצגו לראווה במילאנו. למחרת נכנע מרשל רודולפו גרציאני שפיקד על ארמיית ליגוריה.
בחודש מאי הייתה ההתקדמות מהירה מאוד. האמריקאים הגיעו לעמק הפו העליון וכבשו את גנואה, הפולנים השתלטו על בולוניה והבריטים טיהרו את עמק הפו התחתון והגיעו לגבולות יוגוסלביה ואוסטריה. בכך תמה המערכה באיטליה, זמן קצר לפני כניעת גרמניה וסוף המלחמה באירופה.
החזית היפנית[עריכה]
ריגול[עריכה]
כלכלת בריטניה[עריכה]
ברחבי האימפריה[עריכה]
חבר העמים[עריכה]
הלוחמה האווירית[עריכה]
הקרב על בריטניה: 1940[עריכה]
"הקרב על בריטניה" בסתיו 1940 כלל תוכניות גרמניות לפלישה בשם מבצע ארי הים. תחילה החל הלופטוואפה בפעולות להשמדת חיל האוויר המלכותי (RAF). תחילה התמקדו הגרמנים בשדות תעופה של ה-RAF ובתחנות מכ"ם. אולם כאשר כוחות המפציצים של RAF (נפרדים למדי מכוחות מטוסי הקרב) תקפו את ברלין, היטלר נשבע לנקמה והסיט את הלופטוואפה להתקפות על לונדון. השימוש במשאבים המוגבלים של הלופטוואפה כדי לתקוף אזרחים במקום שדות תעופה ומכ"ם הוכח כשגיאה גדולה. הצלחת הלופטוואפה לשחוק במהירות את ה-RAF התבזבזה, מכיוון שהאזרחים שנפגעו היו הרבה פחות קריטיים משדות התעופה ותחנות המכ"ם שכעת התעלמו מהם. לונדון לא הייתה עיר מפעל וייצור מטוסים בריטיים לא רק שלא נפגע; הוא אף עלה. הפשיטה הגרמנית האחרונה לאור היום התרחשה ב-30 בספטמבר; הלופטוואפה הבין שהוא סופג אבדות בלתי קבילות והפסיק את המתקפה; פשיטות בזק מדי פעם פגעו בלונדון ובערים אחרות מעת לעת. בסך הכל נהרגו כ-43,000 אזרחים. הלופטוואפה איבד 1,733 מטוסים, הבריטים, 915. הניצחון הבריטי נבע מיותר ריכוז, מכ"ם טוב יותר ושליטה קרקעית טובה יותר.
תיאוריית ההפצצה האסטרטגית[עריכה]
לבריטים הייתה תיאוריה מאוד מפותחת משלהם של הפצצה אסטרטגית, והם בנו את המפציצים ארוכי הטווח כדי ליישם אותה. אולם לפני 1944, המטרות התעשייתיות הגרמניות העיקריות היו מחוץ לטווח, ולכן מפציצי ה-RAF התרכזו ביעדים צבאיים ותחבורה בצרפת ובבלגיה. בעלות הברית זכו בעליונות אווירית באירופה בשנת 1944. משמעות הדבר היא שאספקה ותגבורת של בעלות הברית יעברו לחזית הקרב, אך לא של האויב. המשמעות הייתה שבעלות הברית יכלו לרכז את כוחות התקיפה שלהן בכל מקום שרק ירצו, ולהציף את האויב בכוח אש אדיר. זו הייתה האסטרטגיה הבסיסית של בעלות הברית, והיא פעלה. עליונות אווירית הייתה תלויה בהחזקת מטוסי הקרב המהירים ביותר, בעלי התמרון, בכמות מספקת, על בסיס שדות תעופה עם אספקה טובה, בטווח. ה-RAF הוכיח את החשיבות של מהירות ויכולת תמרון בקרב על בריטניה (1940), כאשר מטוסי הספיטפייר המהירים שלו והוקר הוריקן הסתערו בקלות על מטוסי השטוקה המגושמים כשהם יוצאים מהצלילות. המירוץ לבניית מטוס הקרב המהיר ביותר הפך לאחד הנושאים המרכזיים של מלחמת העולם השנייה.
הרחבת חיל האוויר המלכותי[עריכה]
ה-RAF עבר התרחבות מהירה בעקבות פרוץ המלחמה נגד גרמניה בשנת 1939. הדבר נעזר בהסכם אוטווה (הידוע גם בשם הסכם ריברדייל, על שם היושב ראש שלו, לורד ריברדייל) באותה שנה, בין ממשלות בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. כתוצאה מכך, במסגרת תוכנית האימון האווירי של חבר העמים הבריטי שולבו ההכשרה והתפקידים המבצעיים של מחצית מכל צוותי האוויר מ-RAAF, RCAF ו-RNZAF: בסך הכל 167,000 אנשי צוות הוכשרו במסגרת התוכנית, רובם בקנדה. היו הסדרים מקבילים בין בריטניה לדרום אפריקה. לפי סעיף XV להסכם, 67 "טייסות סעיף XV" הוקמו על שם חילות אוויר אחרים של חבר העמים, במסגרת הפיקודים המבצעיים של חיל האוויר המלכותי. בנוסף, טייסות RAF רבות כללו צוותי אוויר קנדיים, אוסטרליים, ניו זילנדים ודרום אפריקאים בודדים. עוד 43 טייסות הוקמו במהלך המלחמה מתוך צוותי אוויר ממדינות אירופה הכבושות, הכוללות יחידות פולניות, צרפתיות, נורווגיות, צ'כוסלובקיות, הולנדיות, יווניות , בלגיות ויוגוסלביות ייעודיות. שתי "טייסות נשרים" הוקמו ממתנדבים אמריקאים כאשר ארצות הברית הייתה ניטרלית (1939–1941), כמו גם אחת שהורכבה מאזרחים ארגנטינאים.
מתקפת המפציצים המשולבת[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. מתקפת המפציצים המשולבת נולדה מתוך הצורך להכות בחזרה בגרמניה בשנים שבהן לא היו לבריטניה כוחות באירופה היבשתית. בתחילה כוחות המפציצים הזמינים להתקפות היו קטנים, וכללי הפעילות היו מוגבלים עד כדי כך שכל התקפות שבוצעו היו לרוב לא יעילות. עם זאת, ברגע שצרפת נפלה בקיץ 1940 זה החל להשתנות.
במהלך ואחרי הקרב על בריטניה, כוחות מפציצים פגעו בציי הפלישה שהתאספו בנמלי התעלה. עם זאת, הם גם ערכו פשיטה על ברלין לאחר נפילת פצצות גרמניות על לונדון. ההתקפה על ברלין על ידי פיקוד המפציצים כל כך הכעיסה את היטלר, עד שהוא הורה על הפצצה מכוונת ושיטתית של ערים בריטיות כנקמה. לאורך שנת 1941, התרחבה אט אט עוצמת הפשיטות שפתח פיקוד המפציצים. עם זאת, בשל ההגנות הגרמניות ניתן היה לצאת למתקפות בדרך כלל רק בלילה, וטכנולוגיית הניווט של אותה תקופה פשוט לא אפשרה לאתר במדויק אפילו עיר גדולה.
כניסתה של ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941 לא שינתה הרבה בתחילה. עם זאת, מה שכן שינה את העניינים הוא מינויו של מרשל אוויר ראשי סר ארתור האריס למפקד העליון של פיקוד המפציצים בתחילת 1942. האריס היה תומך קנאי בהפצצות השטח של ערים גרמניות. הוא הצית אש חדשה ונכנס לפעולות של פיקוד המפציצים. במהלך קיץ 1942 בוצעו פשיטות ראשונות של 1,000 מפציצים על ערי גרמניה. עם זאת, באותה תקופה, ניתן היה להעביר מספר כה גדול של מטוסים מעל המטרה רק על ידי הפשטת יחידות האימון ממטוסיהם באופן זמני.
התקדמויות חשובות אחרות התרחשו בתחום הטכני. עזר הניווט הראשון, GEE, הוצג כדי לעזור לטייסים למצוא את המטרות שלהם. מוץ, פסי מתכת קטנים שנפלו ממטוסים, הוצג כדי לעזור לבלבל את המכ"מים הגרמניים. מטוסים קיבלו גם מכ"ם משלהם, מערכת המכ"ם H2S. הוא סיפק מפת מכ"ם של הקרקע מתחת למטוס, ואיפשר ניווט עם דיוק רב יותר לערים כמו [[ברלין] שהיו באותה תקופה מעבר לטווח היעיל של מערכות כמו Gee. עם זאת, כנראה החידוש החשוב ביותר לשיפור דיוק המיקוד היה טקטי, לא טכני. זו הייתה ההקדמה של מערכת מאתר הנתיבים. מוצאי נתיבים היו קבוצות של צוותי אוויר מאומנים במיוחד שטסו לפני הפשיטה הראשית וסימנו את המטרה. השימוש בהם שיפר מאוד את הדיוק וההרס של הפשיטות.
בתחילת 1943 החלו להצטבר כוחות אמריקאים במספרים גדולים בבריטניה. למאמצי ההפצצה של פיקוד המפציצים הצטרף חיל האוויר השמיני. במקום שבו פעל פיקוד המפציצים בלילה, חיל האוויר השמיני טס ביום. הפשיטות תואמו לעתים קרובות כך שאותה מטרה נפגעה פעמיים תוך 24 שעות. המבורג הייתה קורבן של אחת ההתקפות האוויריות ההרסניות ביותר בהיסטוריה במהלך 1943. קל היה למצוא את העיר באמצעות מכ"ם, שכן היא ממוקמת על שפך האלבה בעל הצורה הייחודית. היא נהרסה בפשיטה גדולה שהציתה סופת אש והרגה כ-50,000 איש.
הרס המבורג לא היה אמור לחזור על עצמו במהלך שאר 1943 ו-1944. במהלך אותו חורף, ברלין הותקפה מספר רב של פעמים, עם אבדות כבדות שספג פיקוד המפציצים. למערכה הצטרף גם כוח נוסף, כאשר חיל האוויר החמישה עשר והלהק ה-205 הבריטי החלו לטוס מאיטליה. במהלך תחילת 1944, הדגשים החלו להשתנות. ככל שהפלישה לצרפת התקרבה, תפקידם העצמאי של כוחות המפציצים הצטמצם במידה ניכרת, ולבסוף הועמדו תחת ניהולו של הגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית. האריס ועמיתיו האמריקנים נלחמו קשות נגד הצבתם תחת אייזנהאואר, אבל הם הפסידו בסופו של דבר.
פיקוד המפציצים הפציץ בכבדות מטרות בצרפת וסייע לשתק את מערכת התחבורה של המדינה בזמן לפתיחת מבצע אוברלורד ב-6 ביוני 1944. בעקבות מבצע אוברלורד, ניתנה תמיכה ישירה נוספת לגייסות, אך האריס הצליח בסופו של דבר לנתק את פיקודו משליטתו של אייזנהאואר. הפצצת ערי גרמניה התחדשה.
עד חורף 1944, כוחם של כוחות המפציצים הבריטים והאמריקאים גדל מאוד. כעת היה זה שגרתי מתקפות של 1,000 מפציצים שבוצעו על ידי כוחות אמריקאים ובריטים כאחד שטסו מבריטניה. כוחות אמריקאים שטסו מאיטליה יכלו גם להציב כמה מאות מטוסים מעל מטרה. הדיוק השתפר, אבל הוא עדיין לא היה מספיק טוב ל"הפצצות מדויקות" במובן המודרני של המונח. דיוק לא היה בניין אחד, זה היה במקרה הטוב רובע של עיר. חיל האוויר המלכותי וחילות האוויר של צבא ארצות הברית הפילו שני מיליון טונות של פצצות נפיצות על 60 ערים בגרמניה, והרגו יותר מחצי מיליון אזרחים (רבים מהם אסירים שנאלצו לעבוד במפעלי תחמושת גרמניים), והותירו 80,000 אנשי צוות אוויר הרוגים.
ככל שכמות השטח שנשלט על ידי הכוחות הגרמניים הצטמצמה, משימת פיקוד המפציצים הפכה לקלה יותר, שכן היה ניתן לטוס מעל יותר שטח ידידותי במהלך משימות. גם הגנת מטוסי הקרב הליליים הגרמנים הצטמצמה בעוצמתה עקב פגיעה באספקת הדלק של גרמניה על ידי הפצצות אמריקאיות על מפעלי נפט סינטטי. נותרה מחלוקת גדולה אחת אחרונה במהלך המלחמה שתשחיר את שמו של פיקוד המפציצים ותעלה על סופת האש של המבורג הן בהרס והן בקורבנות.
בפברואר 1945, כשהכוחות הסובייטיים סגרו על העיר הגרמנית דרזדן, שנחסך ממנה במידה רבה הפצצות כבדות בשל מעמדה ההיסטורי, הם ביקשו לבצע התקפות על קישורי התחבורה הנרחבים סביב מרכז האוכלוסייה. פיקוד המפציצים וכוחות אמריקאים יצאו למתקפה, והפציצו את העיר בסדרה של פשיטות כבדות ביותר. כ-25,000 נהרגו בפשיטות הללו, ונשאלו שאלות האם הן היו נחוצות בשלב מאוחר כל כך של המלחמה, או שמא מדובר במאמץ לעקוף את השמועות "דקירה בגב" מהסוג שהנאצים ניצלו בשנות ה-20.
פיקוד המפציצים נועד למלא תפקיד גדול יותר במלחמה. מספר רב של מפציצים של חיל האוויר המלכותי הוכנו לפריסה לאוקינאווה בזמן שיפן נכנעה. לכן, יפן הופצצה רק בידי מפציצים אסטרטגיים אמריקאים וכלי טיס בריטיים ואמריקאים שפעלו מנושאות מטוסים. לא הייתה אמורה להיות מקבילה מזרחית למתקפה המשולבת על אירופה.
הלוחמה הימית[עריכה]
באירופה[עריכה]
בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה הצי המלכותי לצי הגדול ביותר בעולם. כתוצאה מהשינויים שנערכו בו, נכנסה בריטניה למלחמה עם צי הטרוגני מבחינת כליו שהורכב מספינות ששירתו במלחמת העולם הראשונה וספינות שיוצרו בין המלחמות והיו מוגבלות ביכולותיהן בהתאם לאמנות שנחתמו. על אף שהיו ברשות הצי כמות קטנה ומיושנת יותר של כלי שיט, בריטניה נותרה המעצמה הימית המובילה בעולם, עד ל-1944–1945 כשארצות הברית עקפה אותה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה, ההתחייבויות הגלובליות של בריטניה באו לידי ביטוי בפריסת הצי. משימתו הראשונה הייתה ונותרה הגנה על הסחר בשל התלות של בריטניה בייבוא חומרי גלם, ונכסי הצי חולקו בהתאם.
בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם השנייה, סיפק הצי המלכותי סיוע חיוני במהלך הפינוי מנורווגיה, שם אבדו נושאת מטוסים ו-6 משחתות, אולם חולצו 338 אלף בני אדם ומדנקרק, בה נהרגו 7,000 אנשי הצי.
הקרב על האוקיינוס האטלנטי[עריכה]
המערכה בים התיכון[עריכה]
המצור על מלטה[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. למלטה הייתה חשיבות אסטרטגית עבור הבריטים; היא הייתה הבסיס היחיד של בעלות הברית בין מצרים לגיברלטר והייתה חיונית לנתיבי השייט בים התיכון ולכיוון הודו והמזרח הרחוק. עם פרוץ המלחמה הייתה הגנתה של מלטה דלה, זאת מתוך הנחת עבודה שלפיה לא ניתן להגן על האי.
המצור התחיל ביוני 1940, עם התקפות אוויר של חיל האוויר המלכותי האיטלקי, והן נמשכו עד דצמבר אותה שנה. באיטליה האמינו כי בריטניה תשאף לשלום עם גרמניה, וכי מלטה תיפול ללא קרב משמעותי, ועל כן נמנעו מלהשקיע מאמצים רבים בכיבושו. כמו כן, מחסור חמור בדלק, מחסור באימונים ומיומנות נמוכה בלוחמת לילה גרמה לצי האיטלקי לא לקחת חלק משמעותי בלחימה בתקופה זו. עם זאת, ביולי 1940 נערך קרב קלבריה, בין הבריטים (בסיוע אוסטרליה) לאיטלקים, שהסתיים ללא הכרעה, אך העלה את המורל של תושבי מלטה.
משהתברר שהמתקפות האיטלקיות זניחות בהשפעתן, הלך וגבר הביטחון העצמי של הבריטים והם החלו לשלוח תגבורות לאי. במקביל, הכישלון של איטליה בהתקפה על מצרים ומתקפת הנגד הבריטית, מבצע מצפן גרם להפניית משאבים לחזית זו והקל על הלחץ במלטה. כך, התאפשר לבריטניה לעבור להתקפה. בקרב טאראנטו הזרוע האווירית של הצי הבריטי הסבה נזק רב לספינות האיטלקיות וגרמה לצי האיטלקי לסגת לנאפולי, מחוץ לטווח הטיסה של הבריטים, ולעליונות אסטרטגית.
בינואר 1941 חל מפנה, כשכחלק מהסיוע ששלח היטלר למוסוליני בצפון אפריקה, הלופטוואפה החל להפציץ את האי. ב-2 בינואר 1941 הגיעו לטרפאני שבחוף הדרומי של סיציליה 80 מפציצים גרמניים שהרחיבו משמעותית את ההפצצות על האי. תוך זמן קצר עלה הכוח הגרמני ל-255 מפציצים. בנוסף, הצוללות הבריטיות באי לא הצליחו לפגוע בספינות התובלה הגרמניות בדרכן ללוב. הגרמנים הצליחו ללחוץ את הבריטים בכוחם האווירי, ופגעו קשות בנושאת המטוסים "אילוסטריוס", על אף שזו הצליחה בסופו של דבר אחרי תיקונים להפליג לאלכסנדריה. באפריל, תחילת המערכה בבלקנים וזמן קצר לאחר מכן הפלישה לברית המועצות, אילצו את הגרמנים לצמצם את נוכחותם האווירית בשמי מלטה, והדבר אפשר לבעלות הברית להתאושש. חולשתם של חיל האוויר והים האיטלקיים התירו לבריטניה לשלוח אספקה למלטה כמעט ללא הפרעה. משלוחים מועטים של 2,000 חיילים ומאות טונות מטען ואספקה רפואית ביטלו את ההישגים הגרמניים בתחילת 1941. כמו כן, הכוח האווירי באי גדל ל-60 מפציצים ו-120 מטוסי הוריקן, ובמהלך יוני ואוגוסט הועברו עשרות אלפי טונות אספקה לאי, שהייתה חיונית עם חזרת הגרמנים בדצמבר.
בעת שהגרמנים צמצמו את נוכחותם, עלה הקושי להעביר אספקה לקורפוס האפריקאי בפיקודו של רומל, ועל כן חזר הלופטוואפה לאי בדצמבר 1941 והלחץ על הבריטים גדל. הגרמנים הצליחו להפיל ולהשמיד על הקרקע עשרות מטוסים, במקביל להתעצמות הכוח הגרמני שעלה לשיא של 425 מטוסים. בסוף אפריל 1942 נפגשו היטלר ומוסוליני וסיכמו על פלישה למלטה. על פי התכנון, 2–3 דיוויזיות היו אמורות לנחות מהים בחיפוי הצי האיטלקי וכן עוד 2 דיוויזיות מוטסות. עם זאת, חזרת הלופטוואפה הצליחה לחדש את קווי האספקה לרומל באפריקה, והוא עמד על כך שהכוחות יוקצו לכיבוש מצרים. כמו כן, היטלר החל להתנגד לשימוש בצנחנים לכיבוש האי, אחרי האבידות הכבדות בפלישה לכרתים.
כדי לצמצם את האבידות, שלחו הבריטים לאי 47 מטוסים, אשר כולם מלבד אחד הצליחו להגיע ליעדם. עם זאת, רובם הושמדו בעת שהיו בנחיתות מספרית. כמו כן, עד מרץ הצליחו הגרמנים להשמיד 19 צוללות. במאי העבירו הבריטים עוד 64 מטוסי ספיטפייר, שהחלו להשפיע וגרמו לנזקים למדינות הציר. עד יוני הועברו עוד 76 מטוסים, שהקלו משמעותית על הבריטים במענה להפצצות.
באוקטובר 1942 הסתמן הניצחון של בעלות הברית, עם אובדן של עשרות מטוסים לגרמנים והדבר הבהיר שהמגינים של מלטה חזקים מדי, דברר שגרם לגרמניה להפסיק את ההתקפה. בנוסף, הדלדול בחילות האוויר של מדינות הציר פגע בסיוע האווירי שהוענק לכוחותיו של ארווין רומל בצפון אפריקה.
הקרב על טאראנטו[עריכה]
הקרב על כף מטפן[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Treaty Of Versailles, Sky History
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Plans for peace, The National Archives
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Ben Johnson, The 1920s in Britain, Historic UK
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Appeasement, Sky History
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.How Britain Hoped To Avoid War With Germany In The 1930s, iwm.org.uk
- שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Forces and resources of the European combatants, 1939, אנציקלופדיה בריטניקה
הערות שוליים[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.C. Peter Chen, Operation Peking, World War II Database
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.The British ultimatum to Germany, World War II Today
- ↑ 3.0 3.1 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Polish Navy Outline, Polish Forces In Britain
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.British and Commonwealth Navies at the Beginning and End of World War 2, NAVAL-HISTORY.NET
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Michael Voss, The Faroes & operation Valentine, Regent Holidays
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Iceland During WW2, Sky History
- ↑ 7.0 7.1 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.L. F. Ellis, Advance into Belgium, History of the Second World War
- ↑ שיירר, 610
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.9 things you (probably) didn’t know about Dunkirk, History Extra
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.‘In the name of God, go’: the history of a speech that has brought down parliament and a prime minister, The Conversation, 20 בינואר 2022
- ↑ 11.0 11.1 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.גד פאוקר, מחווה הירואית בשמי חבניה, מערכות 311, מרץ 1988
- ↑ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם בית הספר המרכזי להוראת השואה
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.Invasion of Sicily, History.com, 21 באוגוסט 2018
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.James Holland, General Mark Clark & the Fall of Rome, Griffon Merlin, 20 באפריל 2016
This article "הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:הממלכה המאוחדת במלחמת העולם השנייה. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
