הלה פלנבאום-וייס
עדותה של הלה פילנבאום ניצולת סביבור שנישאה ליוסף וייס ונולדו להם 3 בנות: יפה, לילי ומרים התגוררו בגדרה ברח' ויצמן. בשנת 1965 העידה בגרמניה במשפט נגד פושעי מחנה סביבור.
מלובלין לסוביבור ________עדותה של הלה פלנבאום-וייס
הלה וייס פילנבויים מס Q152150 שורדת מרד סביבור לוחמת פרטיזנית צבא אדום נולדה ב-1924 נפטרה ב-1988
אילנה ספרן
אני לא זוכרת בדיוק איך הגענו לסוביבור. על הדרך שעברנו ביער עמוק, ואז ראינו שלט אומר: "זונדרקומנדו". כמו בחלום שמעתי קול של אחד הגרמנים אומר: "מי יכול לסרוג? "ויצאתי מן השורה. כתוצאה מרעב שעברנו, הייתי רזה מאוד וקצר במשך ארבע-עשרה שנות חיי. הגרמני הורה לי לבוא קדימה, ואז הם לקחו אותי בקתה, שם מצאתי שתי בחורות שהכרתי לפני - זלדה מץ (קלברמן) ואת אסתר טרנר (ראב) . בילדותי לימדה
אותי אמי איך לסרוג גרביים, אז התפקיד שלי היה לספק גרביים לגרמנים ולגהץ את החולצות של אנשי הס"ס. הנגרים בנו ספסל קטן בשבילי, כך שכששמעתי את צעדת האס-אס ליד הבקתה, עליתי על הספסל כדי שאיראה קצת יותר מבוגר.
אין דבר מפחיד יותר מהרגשת חוסר האונים כלפי פשעים נוראים שהתרחשו ממש מול עיניך ואינך יכול לעשות דבר. מה נוכל לעשות, בנות, כאשר אנו רואים את האנשים מובלים אל מותם? שום דבר. יום אחד הגיע למחנה טרנספורט מיוחד. האנשים לא לבשו בגדים רגילים. האסירים האלה לבשו פיג'מה מפוספסת. הם היו כל כך רזים וגרומים, והתמוטטו מחולשה שנגרמה מרעב. ראשיהם היו מגולחים ולא יכולת להבדיל בין גברים לנשים. בשמועה התפשטה במחנה כי אנשים אלה, כ -300 מהם, הגיעו ממחנה ההשמדה מיידנק, שם חדלו תאי הגזים לפעול. הגרמנים הורו להם לשכב על האדמה, והם פשוט התמוטטו. פרנצל, איש ס"ס, ניגש ושפך תמיסת כלור על ראשיהם, כאילו היו כבר גוויות. הצרחות והגניחות שיצאו מגרונם היו כמו יללות של חיה פצועה. נראה כי אין גבולות לאכזריות אנושית.
היה עוד טרנספורט שהדהים אותנו והרגיז אותנו.
נפוצו שמועות שהגיע טרנספורט מלבוב, אך למעשה איש לא ידע מאיפה היו יהודים אלה. אסירי המחנה האלה, שנצטוו לרוקן את קרונות הרכבת, התייפחו ובכו כשאמרו לנו את הסצנה הנוראה שנחשפה להם. מה שקרה כנראה היה שקרונות הרכבת היו עמוסים באנשים, ובזמן הנסיעה הם נהרגו על ידי כלור. עם הגעתם, הגופים היו ירוקים העור שלהם קלופים למגע ...
יום אחד, טרנספורט ממחנה המוות של בייק הגיע לסוביבור. בהתחלה לא ידענו מאיפה הם באים, אבל אחרי כמה זמן שמענו מטחי אש, פעם אחר פעם, וידענו - אלה לא היו תרגילי ירי. כעבור זמן מה הבנו את האמת: בכיסי הבגדים של הגוויות מצאנו הערות שנכתבו ביידיש ואמרו: "אמרו לנו שאנחנו הולכים למחנה עבודה, אבל זה שקר. לנקום את מותנו! "כעבור זמן, כשהצטרפתי לפרטיזנים, ועברתי לפולין, לגרמניה ולצ'כוסלובקיה, חשבתי לעיתים קרובות על רשימות אלה. הם הפכו להיות מקור השראה ועידוד בשבילי.
לפני פרוץ המרד, כאשר, כמו שאר הנערות, עבדתי במקום הכביסה, ידעתי שמשהו "מבשל" במחנה. שנים רבות לאחר מכן עדיין התפעלתי מהתושייה והחוכמה של המוחות והמתכננים של המרד. ללא הרבה יריות, המורדים הרגו גרמנים רבים וחיילים אוקראינים.
חבל שרק מעטים מאיתנו הצליחו להישאר בחיים כדי לספר על המרד - ולא בגלל תכנון שגוי, אלא בגלל תנאי החיים ששררו אז בפולין הכבושה.
אלה מאתנו שהצליחו לברוח מהמחנה הבינו שלא קל לשרוד ביער. תוך כדי ריצה ביער, בחושך הלילה, פגשתי את אחד הניצולים מהמחנה, ולאחר מכן עוד אחד שכונה "רדיו" בסוביבור, שכן הוא התקין את הדובר עבור הגרמנים להשמיע את פקודותיהם במהלך "Appell ' (מסדר). שלושתנו לא ידענו איפה אנחנו, ולאן פנינו. עמוק ביער מצאנו צריף יער ריק. מאוחר יותר הבנו שהפרטיזנים הרגו את היערן שנשאר שם בגלל שיתוף הפעולה שלו עם האויב. שם מצאנו אספקה של תפוחי אדמה בשקים. זה היה אוצר אמיתי! בלילה הדלקנו מדורה כדי לצלות אותם. אחר כך טיפסנו על סולם ישן לעליית הגג, לוקחים את תפוחי האדמה למעלה, כדי שנוכל לישון בשקט. זה היה מקום מסתור אידיאלי.
אבל, ימים מאושרים שלנו לא נמשך זמן רב. בוקר אחד שמענו קולות של אנשים דוברי גרמנית. חשבנו שהם יחפשו בתא, ושהסוף שלנו הגיע. אבל הקולות הלכו ונחלשו והאנשים על סוסיהם עזבו. עם זאת, פחדנו שהם יחזרו לתא, אז החלטנו לעזוב. הקור היה קפוא ביער, וכל הזמן ירד גשם. התקרבנו לאחד הכפרים וניסיתי לגנוב שני שקים ישנים שישמשו לשמיכות. היינו מותשים וחלשים מרעב מפני שהאוכל היחיד שלנו היה תפוחי אדמה לא מבושלים. לילה אחד הבחנו שלושה ניצוצות מהבהבים - הם היו שלוש סיגריות דולקות. שלושת הגברים מתקרבים לאטה אלינו, וקולות הקוראים בגרמנית:
"לַעֲצוֹר! סטיבן בלייבן! "(תפסיקי לעמוד איפה שאתה!). הם התקרבו אלינו, וראינו שבמקום אקדחים בידיהם יש להם אתים. כאשר ראו אותנו, הם התחילו לצחוק - הם חשבו שאנחנו חבורה של שודדים שתהו סביב היערות. הם העמידו פנים שהם גרמנים, רק כדי להפחיד אותנו. למעשה, הם היו שבויי מלחמה סובייטים, שברחו ממחנה העבודה ליד ח'ים.
אכן, היה לנו מזל להיתקל בהם. הם היו אנשים אמיצים מאוד שלא פחדו מאומה, וכל עוד אנחנו מסתובבים איתם, לא היינו רעבים. הם הרגו בעלי חיים וציפורים עם האתים שלהם כאילו היו רובים ויום אחד הם אפילו הביאו לנו חזירון.
תהינו ביער יחד אתם מחפשים מחנה של פרטיזנים. בסופו של דבר מצאנו אותם, ואני הצטרפתי לחטיבת הפרטיזנים המפורסמת שנקראה: חטיבת פרוקופיאק. בתחילה הם הטילו כמה משימות קשות, כדי שיוכלו לקבוע את אומץ לבנו ומסירותנו. רק אז קיבלנו לוחמה סדירה.
במהלך שירותי בחטיבת הפרטיזנים זכיתי בשתי מדליות: מדליית "הגבורה" ומדליית "הכוכב האדום" וחמישה עיטורים להשתתפות בקרבות: הראשון שקיבלתי ב -1 באוקטובר 1944 להשתתפותי בקרבות בהרי הקרפטים, השנייה - ב -26 בנובמבר 1944, על השתתפותי בלחימה במיכלובץ הומאן, העיטור השלישי שקיבלתי ב -20 בינואר 1945 על השתתפות בלחימה על כיבוש ערי פרשוב קוסיצה, הרביעית לכיבוש מורבסקה אוסטרבה והעיטור החמישי שקיבלתי ב -8 במאי 1945 - יום חתימת הסכם הפסקת האש והשתתפותי בקרבות האחרונים של מלחמת העולם השנייה.
בצ'כוסלובקיה פגשתי את בעלי לעתיד, ששירת אז בצבא של גנרל סוובודה. שנינו הגענו לישראל, ועכשיו אני אם לשלושה ילדים, אבל לעולם לא אוכל לשכוח את סוביבור.
This article "הלה פלנבאום-וייס" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:הלה פלנבאום-וייס. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
