הודו הדנית

הודו הדנית (בדנית: Dansk Ostindien) היא השם שניתן למושבות הדניות בהודו שהתקיימו בין 1620–1869. בין השטחים שהחזיקו הדנים ניתן לציין חלקים מטמיל נאדו, מערב בנגל ואיי ניקובר. הנוכחות הדנית-נורווגית באזור לא היוותה איום על המעצמות הגדולות ששלטו בהודו באותם ימים. הנקודות בהן שלטו הדנים בהודו, בדומה למקומות אחרים בעולם, היו בדרך כלל דלות במשאבים והם לא הצליחו להשתלט על נתיבי סחר או לבסס מונופול, בניגוד לבריטים, הצרפתים והפורטוגלים.

חרף החסרונות שלהם בהודו, הצליחו החברות הדניות-נורווגיות לשמר את השליטה שלהן במושבות ולעיתים אף לנצל מלחמות בין מעצמות גדולות יותר כדי לבסס את מעמדן כמקום נייטרלי בו ניתן לסחור. מסיבה זו, הנוכחות של דנמרק בהודו הצליחה להתקיים למשך שנים רבות, עד שבסופו של דבר, עם העלייה בכוחם של הבריטים בתת-היבשת, נמכרו כל האחזקות הדניות לבריטניה.

היסטוריה

הצלחת ההולנדים והבריטים בסחר בתבלינים במהלך המאה ה-17 הובילה לקנאה מצד הדנים והנורווגים, שרצו גם הם להשתתף בסחר. ב-17 במרץ 1616, המלך כריסטיאן הרביעי העניק צ'רטר להקמת חברת הודו המזרחית הדנית, תוך שהיא קיבלה את המונופול על הסחר בין דנמרק לאסיה למשך 12 שנים. עברו עוד שנתיים עד שהושג המימון הדרוש להוצאת המשלחת, במידה מסוימת בשל חוסר אמון מצד המשקיעים הדנים. בנוסף, נדרשה הגעתו של הסוחר והמושל הקולוניאלי מרשל דה בושוור ב-1618 כדי לדחוף להוצאת המסע הראשון. הוא טען שהגיע כשליחו של מלך קנדי (ממלכה בסרי לנקה של ימינו), ביקש סיוע צבאי נגד הפורטוגלים, והבטיח מונופול על הסחר עם האי. הוא הצליח לשכנע את מלך דנמרק, חרף היסוסים מצד אנשי הממלכה.

המשלחת הראשונה

המשלחת הראשונה יצאה ב-1618 תחת פיקודו של האדמירל אוב גיידה. המסע לקח כשנתיים בטרם הגיעו לציילון ובמהלכו איבדו יותר מחצי מחברי המשלחת. כשהגיעו לאי במאי 1620, נתקלו חברי המשלחת במלך שכבר לא היה מעוניין בסיוע זר – אחרי שחתם על הסכם שלום עם פורטוגל שלוש שנים קודם לכן. בנוסף, גם אם היה מעוניין בקשר עמם, לא היה מלך קנדי השליט היחיד באי או אפילו "הכי מכובד בארץ זו".

אחרי שנכשלו בהגעה להסכם שבו דובר, השתלטו חברי המשלחת על מקדש קונסוואראם עד שקיבלו עדכון מהמנהל שלהם, רוברט קראפ. הוא יצא בספינת משא חודש לפני שיצאה המשלחת, ומול חופי קראיקל הספינה תקפה אוניות פורטוגליות והוטבעה, כשרוב הצוות נהרג או נלקח בשבי. קראפ ו-13 אנשי צוות הצליחו להימלט והגיעו לחוף, שם נלקחו בשבי על ידי מקומיים (הנאיאקים), שרצו לפתח קשרי מסחר. לאחר משא ומתן הושגו הסכמות לפיהן הדנים יוכלו לבנות "בית אבן" (פורט דנסבורג) ויקבלו שליטה על הכפר טרנקובר. ההסכם נחתם ב-20 בנובמבר 1620.

השנים הראשונות

הממשל וההשקעות המקרטעות, בשילוב עם אובדן שני שלישים מכלי השיט בהם הפליגו הדנים, הובילו לכך שהשנים הראשונות של המושבה הדנית החדשה היו מתישות. למרות שהסחורות שהצליחו לחזור לאירופה היו רווחיות, עדיין הייתה המושבה בהפסדים משמעותיים. בנוסף, מיקום המושבה חשף אותה לגלי גאות ושפל שהרסו שוב ושוב את מה שנבנה. למרות שהשאיפות המקוריות היו להוות חלופה למושבות האנגליות וההולנדיות, המצב הכלכלי הקשה של המושבה ומלחמת שלושים השנים באירופה גרמו לדנים ולנורווגים לוותר על השאיפה, ולהפוך למקום נייטרלי במפרץ בנגל בו ניתן לסחור.

ב-1625 הוקם מפעל במושבה וכן הוקמו לשכות מסחר קטנות. למרות הצמיחה, ב-1627 היה המצב הכלכלי כה קשה ונותרו ברשות המושבה שלוש ספינות בלבד, כך שהיא לא הייתה יכולה לשלם גם את המחווה המוסכמת לנאיאקים, מה שהגביר בתורו את המתיחות באזור. הנוכחות הדנית–נורווגית הייתה לא רצויה גם בעיני ההולנדים והאנגלים, שראו בדנים כמי שנהנים מהגנת הציים שלהם מבלי לשלם על כך כל תמורה. עם זאת, לא היה ביכולתם לעשות דבר נגד הדנים, בשל הסתבכות מדינותיהם במלחמת שלושים השנים.

ההשפעה ההולנדית

השנים הבאות היו מטלטלות עבור המושבה. ב-1640 ניסתה דנמרק למכור את פורט דנסבורג להולנד, בפעם השנייה, אך ללא הצלחה. ב-1642 הכריזה דנמרק מלחמה על האימפריה המוגולית ועל הספינות שפשטו על המושבה ושטו באזור. בתוך מספר חודשים הצליחו הדנים להשתלט על כלי שיט אחד, לצרף אותו לצי שלהם ולמכור את הסחורות. שנה אחר כך, הגיע למושבה וילם לייל, מנהיג המושבה החדש. באותה שנה הכריזו הולנד ושוודיה מלחמה על דנמרק–נורווגיה. ב-1645 החל שווי המפעלים של דנמרק–נורווגיה ליפול בעקביות, ובמקביל הנאיאקים החלו לפשוט על המושבה. לבסוף, ב-1648, כריסטיאן הרביעי, מי שהיה פטרון המושבה, נפטר והחברה פשטה רגל.

נטישה

היעדר רווחים הובילו את המשקיעים לפעול במשך שנים לפירוק החברה. המלך כריסטיאן הרביעי התנגד לכך עד מותו ב-1648. עברו שנתיים בלבד עד שבנו, פרדריק השלישי, פירק את החברה.

למרות הסגירה, המושבה היוותה נכס מלכותי ואנשיה לא היו מודעים להתרחשויות במולדתם. במשך השנים מספר הדנים והנורווגים הלך ופחת בצורה טבעית בשל עזיבות ומחלות, ופורטוגלים ומקומיים החלו לעבוד בשמירה עליה. לבסוף, ב-1655, נותר רק דני אחד בטרנקובר. הוא המשיך להיות נאמן לארצו, ושמר על המושבה מול מצורים רצופים מצד הנאיאקים על כך שלא שילמו את המחווה, תוך שהוא מחזיק בספינות שעגנו במפרץ. הוא השתמש בהכנסות ממכירתן כדי לשפר את ההגנה על המושבה, בנה חומה וניהל משא ומתן עם הנאיאקים.

הדיווחים ששלח לאירופה שכנעו בסופו של דבר את הממלכה לשלוח לו סיוע. פריגטה אחת נשלחה למקום והגיעה במאי 1669, כשהיא מסיימת 19 שנים של בדידות.

חברת הודו המזרחית הדנית השנייה

המסחר בין דנמרק למושבה התחדש והוקמה חברה חדשה. הוקמו מספר התיישבויות חדשות שנשלטו מטרנקובר, והיו באדווה שבחוף מלבר (1696) והתיישבות נוספת דרום–מזרחית לצ'נדנגר (1698). בנוסף, הושגו הסכמות עם הנאיאקים והותר למושבה להתרחב ולכלול שלושה כפרים נוספים בסמוך לטרנקובר.

ביוני 1707 שלח פרדריק הרביעי שני מיסיונרים פרוטסטנטים גרמנים, הראשונים שהגיעו להודו, אחרי שבמשך השנים אסרו ההודים על כניסה לכנסיות. הם לא התקבלו בברכה גם על ידי הדנים עצמם, שחשדו בהם שמדובר במרגלים.

החברה הדנית האסיאתית

ב-12 באפריל 1732, המלך כריסטיאן הרביעי חתם על צ'רטר חדש שהעניק לחברה הדנית האסיאתית את המונופול על הסחר עם הודו וסין ל-40 שנה. בניגוד לשתי החברות הקודמות, שנכשלו בשל היעדר רציפות במסחר, כוונת המשקיעים הפעם הייתה ליצור המשכיות במסחר ולהרחיבו. במהלך השנים הבאות הסחר עם המזרח התייצב.

בנובמבר 1754, במפגש של פקידים דנים ונורווגים בטרנקובר, הוחלט ליישב את איי אנדמן במטרה לשתול פלפל, קינמון, קנה סוכר, קפה וכותנה. חודש אחר כך הגיעו ראשוני הדנים–נורווגים לאיי אנדמן, אולם היישוב שהקימו סבל מספר פעמים מהתפרצויות מלריה שגרמו לעזיבתו, עד לנטישתו הסופית ב-1848. הכיבוש הדני של האיים הוביל מעצמות אחרות כמו אוסטריה ובריטניה לפלוש גם הן לאיים.

תור הזהב של המושבה

בין 1772–1802 הסחר בין דנמרק ונורווגיה לבין הודו וסין גדל בצורה משמעותית בזכות שלושה גורמים מרכזיים: הראשון היה אובדן המונופול של החברה האסיאתית על המסחר ב-1772, מה שפתח אותו לכלל הסוחרים בדנמרק ובנורווגיה, וב-1777 השתלטה הממלכה על המושבות בהודו. הדבר הקל על החברה מבחינת ההוצאות אך לא פגע במסחר עם הודו, מה ששיפר מאוד את מצבה הכלכלי. הסיבה השנייה היא הגידול בסחר הבינלאומי והמלחמות בין אנגליה, צרפת והולנד. המלחמות הובילו את הסחר בין המדינות להתרחש במקומות ניטרליים כמו דנמרק–נורווגיה. הסיבה השלישית היא התרחבותה של חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו. במהלך ההתרחבות, עובדים בחברה הצליחו לצבור הון גדול, אשר נאסר עליהם להביא עמם חזרה לאנגליה. כדי להימנע מכך, הם הלבינו את הכספים בהודו הדנית, מה שהזריק כמויות אדירות של כסף להודו הדנית במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18. שווי המסחר, עם זאת, נותר תנודתי למדי.

המלחמות הנפוליאוניות ודעיכה

במהלך המלחמות הנפוליאוניות נקטה דנמרק–נורווגיה במדיניות של ניטרליות תוך שייבאה לאירופה סחורות הולנדיות וצרפתיות מהאיים ההולנדיים המזרחיים. פעילות זו הובילה למלחמות האנגליות במהלכן בריטניה ושוודיה הביסו את הצי הדני–נורווגי, ניתקו את הסחר שניהלה חברת הודו המזרחית הדנית וכבשו את מספר ערים למשך כשנה, בין 1801–1802, ושוב בשנים 1808–1815. ב-1814 קיבלה נורווגיה עצמאות.

בשנים 1864–1868 ניסתה איטליה לרכוש את איי ניקובר מדנמרק במטרה לבסס מושבות חדשות לממלכה החדשה, והדבר השתלב עם העובדה שהדנים היו צפויים לעזוב. ביאגו קארנטי, פקיד מטעם שר החקלאות והמסחר האיטלקי, הציע את הרעיון לראשונה ב-1865, וציין שמעבר להיות המושבה מושבת עונשין, יש לאיים פוטנציאל לדוגמה בתחום גידול הטבק. בנוסף, מושבה מרוחקת כזו הייתה מעניקה יוקרה לאיטליה המאוחדת. שר החקלאות האיטלקי אכן החל במשא ומתן שנעצר אחרי שנפלה הממשלה בה לקח חלק, והרעיון לא שב לשולחן המשא ומתן לאחר מכן.

המושבות הדניות נכנסו לתקופה של דעיכה, ובסופו של דבר השתלטו עליהן הבריטים שאיחדו אותן להודו הבריטית. ב-16 באוקטובר 1868 נמכרה הבעלות על איי ניקובר שכבר היו בתהליך נטישה מאז 1848, לבריטניה, וסופחו על ידי בריטניה ב-1869.

הערות שוליים

This article "הודו הדנית" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:הודו הדנית. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

This page exists already on Wikipedia.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• הודו הדנית in English