גינטר גוטשלק
גינטר גוטשלק היה פעיל רווחה ישראלי- גרמני שעזב את גרמניה והתנדב לפעילות במדינת ישראל כל חייו, כיהן כראש עמותת "וחי אחיך עימך"שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שגיאת תסריט: היחידה "תבנית מידע/אישיות" אינה קיימת.
קורות חייו
גינטר נולד בשנת 1940 בעיר רוטנבורג בגרמניה למשפחה נוצרית פרוטסטנטית אדוקה. היה הילד השני במשפחה. אחותו , וולדראוד, מבוגרת ממנו בשנתיים. את אביו הוא בקושי זכר, כשהיה בן שנתיים הוא גוייס לצבא הגרמני (וורמאכט) ונשלח לחזית הרוסית ושם, בקרב סטלינגרד המפורסם מצא את מותו עם כל הארמיה השישית שהובסה בחורף הרוסי. אביו לא הזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית, הוא היה אדם פשוט, בנאי וחקלאי. הוא היה נוצרי מאמין. אמא של גינטר סיפרה שהוא לא רצה לצאת להילחם אבל כפו את זה עליו. זו היתה דיקטטורה. הרי עצרו והרגו כל מי שהתנגד למשטר. כשהתבגר הוא החל לקרוא מכתבים שאבא שלח לאמא משדה הקרב. זה היה מאוד קשה בשבילו. הוא כתב לה: 'כל כך מיותר להקריב את החיים שלי בשביל המלחמה הטיפשית הזו'. הוא לא הבין בשביל מה נלחמים. הוא חזר וכתב 'אני מקווה כבר לשוב הביתה ולהיפגש עם היקרים לי'. הוא מאוד התגעגע למשפחה שלו ורצה לחזור הביתה, אבל נהרג בקרב מול הצבא הרוסי. החיילים הגרמנים נהרגו באותו קרב כמו זבובים. אפילו קבר לא היה לאמא כדי להתאבל עליו. גינטר גדל למציאות של אמא המתאבלת על אהובה שלא שב. "הבית היה מלא בכל פינה בתמונות של אבא. אמא גידלה אותי ואת אחותי ולטרוד לבד. היא לא התחתנה ועד יומה האחרון בכתה על אבא". כך אמר.
אני זוכר את תקופת המלחמה כתקופה של מחסור בכל גרמניה, אמנם לא היה חסר מה לאכול אך הכל היה בקצבה ובצמצום. אמי עבדה מהבוקר עד הערב כדי לפרנס את משפחתנו ולמזלנו מאחר וגרנו באיזור כפרי יכולנו להחזיק משק עזר – פרה, תרנגולות, עיזים וחזירים וגם גינת ירק שבה גידלנו ירקות שונים – מדובר היה באוצר גדול בזמן המלחמה - כך שלא רעבנו אך המחסור היה נוכח כל התקופה.
בכל שנות ילדותי ליוותה אותי תחושה פנימית של זרות. גם בין החברים והסביבה הטבעית שלי הרגשתי שונה, אחר, לא שייך. ככל שגדלתי כך גברה בתוכי אותה תחושה לא רציונאלית של זרות.
יהודים לא הכרתי בילדותי. נולדתי למשפחה דתית נוצרית-פרוטסטנטית. באופן אישי, לאורך כל הילדות שלי, לא הכרתי אפילו יהודי אחד. לא היה לי מושג מה זה יהודי ובבית הספר לא דיברו איתנו על מה שקרה. אבל למרות זאת, התנ"ך והברית החדשה היו הבסיס לכל מה שהאמנתי וחונכתי עליו ולכן יהודים, למרות שלא הכרתי אותם, היו בשבילי העם הנבחר.
רק שנים מאוחר יותר, כשהיהודים החלו שבים ממחנות ההשמדה ופליטים רבים נאספו ברחבי גרמניה, התחלתי להיחשף לקורות המלחמה. אך גם אז עדיין לא ייחסתי לרצח העם היהודי את אותו מימד עוצמתי ומטלטל אותו אחווה בעתיד. קראתי קצת חומר בנושא והבנתי שנרצחו המוני יהודים, אבל כילד התעסקתי יותר באבל הפרטי שלנו כמשפחה. חשבתי רק על אבא שלי החייל הצעיר שנהרג בקרב. אמרתי לעצמי: 'אין מה לעשות. כנראה ככה זה במלחמה אכזרית. יש הרוגים משני הצדדים.
כשבגרתי, כבר חלחלה בליבי ההכרה הנוראה שהעם הגרמני הוא האחראי לרצח שיטתי של שליש מהעם היהודי. כמי שחונך כל חייו על העובדה שהיהודים הם העם הנבחר, היה לי מאוד כואב לחשוב שדווקא בני העם שלי הרימו את ידם על עם האלוקים. זה היה אסון בשבילי. אנשים דתיים-נוצרים בסביבתי נימקו את כל הקטסטרופה והחורבן שהיו בגרמניה שלאחר המלחמה בכך שהגרמנים העזו לפגוע בעם הנבחר.
בסיום לימודי התיכון פניתי ללימודי בניין, ולאחר שלוש שנים של לימודים אינטנסיביים זכיתי לתעודה המיוחלת והתחלתי להתפרנס כפועל בניין. גרמניה היתה זרועה בהרס ולכן היתה לי עבודה בשפע. עבדתי כבנאי כשברקע כל הזמן הטרידה אותי המחשבה מה עליי לעשות כדי לכפר על הפשע הנורא שחולל העם הגרמני. זה הציק לי בלי הפסקה.
אני מבדיל בין 'לכפר' לבין 'לתקן. ברור לצערנו, שאי אפשר להחיות ולהחזיר את הנרצחים. זה בלתי אפשרי, ולכן העם הגרמני לא יהיה מסוגל לעולם לכפר על מעשיו. אי אפשר למחוק את מה שקרה. זהו אות קלון שהם יצטרכו לשאת עד סוף כל הדורות. אבל יחד עם זאת, לאחר אותו מעשה איום ונורא מוטלת עליהם החובה לנסות לתקן. זו, בעיניי, אחריות כבדה - לבחון כל הזמן איך ניתן להשלים בכל דרך את אותה מציאות חסרה. האמונה שהפכה עבורי, שנים מאוחר יותר, לדרך חיים.
בגיל עשרים ושלוש חשתי כיצד אותו רצון עז לסייע לעם היהודי מתגבר בקרבי והחלטתי לנסוע להתנדב בארץ הקודש. אמנם רק נולדתי בזמן המלחמה ובאופן מעשי לא היה לי יד ורגל במה שקרה, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. זה ממש בער בי, אז עזבתי הכל ונסעתי לישראל.
כנוצרי מאמין הצטרפתי לארגון סעד נוצרי-גרמני בשם 'ידידי ישראל' יחד עם מתנדבים גרמנים נוספים. הקבוצה הגיעה לראשונה ל'כפר תקווה' הנמצא בסמיכות לקריית טבעון. המתנדבים סייעו בבניית מוסד לילדים מפגרים, אשר פועל שם גם כיום. אנחנו הקמנו את הכפר הזה על הרגליים. שיפצנו, בנינו, צבענו... היה משהו טוב באוויר. היינו מלאי התלהבות. זו הייתה תחושה מרוממת של עשייה למען נזקקים.
את אשתי גודרון, הכרתי באחת מקבוצות המתנדבים מגרמניה. גם היא חשה באותו צורך פנימי לתרום עד כמה שאפשר לעם היהודי. נישאנו בחתונה נוצרית בגרמניה ושבנו לארץ הקודש כדי להמשיך במסע התמיכה בעם הנבחר.
מאוחר יותר הועברנו עם קבוצת המתנדבים הגרמנים לפרויקט התנדבות נוסף בשבי ציון, סמוך לנהריה. שם בנינו בית הבראה לניצולי שואה. בהמשך, מוניתי למנהל בית ההבראה ומתוקף תפקידי זה יצרתי קשרים אישיים עם הניצולים. התוצאה של אותן שיחות נפש, היתה תחילתו של שבר אמוני-דתי. חשבתי שאותם ניצולים אחרי כל מה שעברו בוודאי ישנאו אותי כי אני גרמני, אבל עד היום קשה לי לתפוס איך הם קיבלו אותי בטוב לב שכזה. היחס שלהם לימד אותי באיזה עם נפלא מדובר. כשהתבררה לי הזוועה ולאיזה שפל הגיעו בני עמי – החל מכרסם בי יותר ויותר הספק בנוגע לצדקת דרכי ולאמונתי בדת הנוצרית.
התחלתי לחקור את ההיסטוריה ונוכח לגלות, לתדהמתי, שאותה כנסיה נוצרית המטיפה בלהט לחסד ולאהבת האדם היא היא שרדפה והרגה יהודים במשך אלפיים שנה. הרגשתי שיש בכך עיוות נוראי. גיליתי שנהרות של דם נשפכו על ידי בני הדת שלי לאורך ההיסטוריה. מסעות צלב, אינקוויזיציה, פרעות, רדיפות, עלילות דם, שואה... שלושה עשר מיליון יהודים. מספר איום ונורא של אנשים חפים מפשע שכל חטאם היה היותם יהודים. זה לא היה לי קל. הרגשתי שכל מה שהאמנתי בו קורס מסביבי, אבל היה לי ברור לחלוטין שאני לא רוצה בשום אופן להיות חלק מאותה הדת.
בלב שלם החלטנו, אשתי ואני, שאנחנו נוטשים את הדת הנוצרית ואת הארגון הנוצרי שבמסגרתו הגענו לארץ. מתוך תחושת שותפות גורל עם העם היהודי החלטנו להשתקע בארץ ישראל. ידעתי חד משמעית שמאותו היום מטרת קיומי היא לתרום ולסייע לעם היהודי שנפגע כל כך מהעם שלי. השאיפה שלי היא להוסיף טוב בעולם. ראיתי ואני רואה בזה עד היום-שליחות.
לאחר מלחמת ששת הימים הגענו, בעקבות בקשה ממשרד הרווחה, למוסד למבוגרים הלוקים בפיגור שכלי שהוקם במושבה מגדל. נרתמנו לעניין באופן מיידי.
הצטרפו אלינו עוד מספר זוגות של גרמנים ששאפו אף הם להתגייר ולהיות חלק מהעם היהודי. הם אימצו את חוסי המוסד בעלי הפיגור והחלו לדאוג לרווחתם.
בתחילה התקשו תושבי מגדל לקבל את טוהר כוונותיהם של קבוצת 'הגרמנים' שנחתה במושבה ללא כל הכנה מוקדמת. היו שמועות שאנחנו בכלל מיסיונרים... הרוחות נרגעו לאחר שהתושבים ראו שהילדים שלנו מחונכים ליראת שמיים ולקיום מצוות על פי ההלכה היהודית. אחר כך, הבנים גם שירתו בצבא והיו ציוניים בכל רמ"ח איבריהם.
היו מקרים שאנשים קראו לעברנו ברחוב 'בשביל מה באתם לכאן?', 'תחזרו לגרמניה', 'לא מספיק מה שעשיתם'... אבל אנחנו לא נפגענו, התמקדנו בעשייה במוסד. האמנו במה שעשינו והתמקדנו בלעזור לחוסים במוסד.
היום המורכב ביותר בלוח השנה העברי עבור הילדים שלנו היה יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בישראל היינו תמיד 'הגרמנים'. ביום השואה הילדים היו שומעים בבית הספר סיפורים קשים על הגרמנים הרשעים ועל מה שהם עשו לעם היהודי בשואה. הם היו חוזרים הביתה נסערים ושואלים בחשש: 'אבא, גם אנחנו כאלו?..
למרות הקשיים מסביב, השתדלנו להתמקד בעבודה במוסד. כבנאי, חשבתי על רעיון הקמת 'המפעל לתעסוקה שיקומית' שעוסק בבנייה של שולחנות מאבן ומעץ.
עברתי בכל הארץ ואספתי ממפעלים ובתי חרושת שאריות פסולת של אבן ושיש. יחד עם החוסים בנינו ריהוט חוץ, כמו שולחנות לפארקים וספסלים. זה היה ב"ה רעיון נפלא. אותם חוסים קמים כל בוקר ועובדים ויוצרים. יש להם איזו תכלית לחיים. זו תחושת סיפוק בשבילם.
ההצלחה בשיווק השולחנות היתה הרבה מעל המצופה. "קק"ל, רשות הגנים הלאומיים, מועצות מקומיות ובסיסי צה"ל - כולם רכשו את השולחנות והציבו אותם כמעט בכל פינה בארץ.
עד היום אנחנו ממשיכים לתרום להצלחתו של המוסד לבעלי פיגור במגדל, הן בעבודה ובהעסקת החוסים והן בדאגה ובטיפול לרווחתם.
חמשת ילדי, אשר התגיירו על פי ההלכה וחונכו כיהודים מאמינים, הקימו בתים לתפארת. הבכור, דוד, גר עם משפחתו בביתר עילית. בן נוסף מתגורר עם משפחתו ביישוב מבואות-יריחו, הבת , רחל, אמא של מעוז, מתגוררת עם משפחתה במושב קשת ברמת-הגולן ושני הבנים הנוספים מתגוררים במגדל וממשיכים לתפעל את המוסדות אותם הקים אביהם.
הניסיונות מאת הקב"ה לא חדלים אף פעם. בשנת 1991, בשעת בוקר מוקדמת, הייתי עסוק בבניית הגג במפעל השיקומי. טיפסתי על הגג ועבדתי, לפתע, כשדרכתי על אחד מלוחות האסבסט, מעדתי ונפלתי על רצפת החדר. הפגיעה בראשי הייתה אנושה והובהלתי במהירות האפשרית לבית חולים במצב קריטי. שלושה ימים שכבתי מפרפר בין חיים למוות. הרופאים היו פסימיים, אך בני משפחתי שלא משו לרגע ממני, התעקשו לא להרים ידיים ולא לוותר על התקווה. שלושה ימים ארוכים ומתישים שכבתי במצב של מוות קליני. כל אוהבי התפללו וייחלו לנס ואז להפתעת כולם שבתי להכרה. שלושת הימים האלו היו הימים היפים בחיי. אני זוכר שעליתי למעלה לשמיים. היה לי טוב. הרגשתי מין שלווה רוחנית שמימית כזאת. זו הייתה חוויה פנימית עמוקה שאי אפשר לתאר אותה במילים. הייתי פשוט בבית. ראיתי את גופי מונח על מיטת בית החולים ואת אשתי בוכה וכואבת. ואז הבנתי שאני חייב לרדת למטה. הרגשתי שאני לא מסוגל להשאיר אותה לבד. פתאום התעוררתי בבית החולים ולמעשה, קיבלתי את החיים שלי שוב במתנה.
ההחלמה היתה איטית ומורכבת. לאחר אשפוז ממושך ותהליך שיקום ארוך שבתי לתפקוד יומיומי כמעט מלא, אך זיכרוני לצערי עדיין לא שב לאיתנו. ואז התחלתי לחלום להקים בית אבות לבני הדור השלישי כדי שיוכלו לחיות את שארית חייהם בכבוד ובנחת.
חבר קרוב, אדם בשם גוטהולד שטיפלה שהיה בעצמו טייס בלופטואפה הגרמני ובעקבות תהליך שעבר עלה לארץ התלהב מהפרוייקט ותרם את רוב הסכום הנדרש להקמת בית האבות – "שבת אחים" הקמת בית האבות הוא עוד נדבך בחזון הקהילה לסיוע לעם היהודי.
"מטרתינו המרכזית היא סיוע לחברה הישראלית, בעיקר ע"י חיזוק החלש שבה. בית האבות שלנו עשוי במתכונת שונה ויוצאת דופן. יש בתי אבות שכל מי שמעוניין להתקבל לשם צריך למשכן את הבית שלו, ולשלם מדי חודש אלפי דולרים. אבל אצלנו ב'שבת אחים' הגישה כמובן, שונה לחלוטין. הקשיש לא צריך למכור או לשעבד את הבית, אלא הוא מתבקש לשלם רק עבור השהות במקום. כל דייר מתגורר בדירה מרווחת ומקבל טיפול בריאותי צמוד. הוא לגמרי עצמאי, מארגן את סדר היום שלו ובוחר את החוג או ההרצאה שהוא מעוניין להשתתף בו. זו זכות גדולה עבורי ועבור חבריי להיות חלק מהעם הזה. האהבה שלי לארץ ולעם היהודי רק הולכת מתחזקת מיום ליום.
This article "גינטר גוטשלק" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:גינטר גוטשלק. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
