בג"צ אל טאיי

בג"ץ 4702/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים הוא עתירה משנת 1995 שפסק הדין בה נכתב על ידי נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. בג"ץ דן בשלוש עתירות שאוחדו כנגד מדינת ישראל ועוסקות בחוקיות המעצר בו נתונים העותרים, קבוצת פליטים עיראקים. חלק מהפליטים נכנסו שלא כדין לישראל ונגדם הוצא צו גירוש מכוח סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. שאר הפליטים בעתירה נכנסו שלא כדין ליהודה ושומרון ונגדם הוצא צו גירוש מכוח סעיף 3(א) לצו בדבר מניעת ההסתננות (יהודה והשומרון) (מס' 329), תשכ"ט-1969. בית המשפט קבע שהעותרים מוחזקים זמן רב וביקש מהמדינה לבחון את מסוכנות העותרים ולפי הממצאים להחליט אם ישוחררו או לא.

רקע לעתירה

ביולי 1951 נחתמה אמנה בדבר מעמדם של פליטים שנתנה הגדרה חדשה למונח פליט ואף קיבלה תוקף בעולם כולו. מדינת ישראל הייתה בין הראשונות לקידום ניסוח אמנת הפליטים ומהראשונות החתומות עליה. בפועל במהלך השנים, לא פותחה בישראל מדיניות כלפי מהגרים בכלל ומבקשי מקלט בפרט. חוק הכניסה לישראל, הסתפק בקביעה לפיה שר הפנים רשאי לתת צו גירוש למי שאינו עולה או אזרח ישראלי ונמצא בישראל ללא רישיון ישיבה. החוק קובע גם שקצין ביקורות הגבולות או שוטר רשאי לעצור את מי שניתן עליו צו גירוש ולהחזיקו במעצר עד ליציאתו מישראל. רק ב-2001 במסגרת תיקון מס' 9 לחוק, נקבע מנגנון מפורט העוסק בהליכים להוצאת צווי גירוש ומעצר המכונים כעת במסגרת החקיקה החדשה "הרחקה" ו"משמורת". להבדיל ממעצר פלילי שבמסגרתו שלילת החירות העולה על פרק זמן קצר ביותר מחייבת צו שיפוטי, המעצר בתיקון מס' 9 הוא מנהלי. הצו המנהלי תקף לזמן בלתי מוגבל מבלי צורך לחדשו או להאריכו, ונתון לביקורת מעין שיפוטית של גוף המכונה "בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין". בפני בית הדין המוזכר אמור להיות מובא כל עצור בתוך ארבעה ימים ממועד מעצרו. החוק לא מאפשר לבית הדין סמכות לבחון מחדש את ההצדקה להחזיק אדם במעצר, אלא לקיים ביקורת שיפוטית על החלטת המעצר.

רקע עובדתי

בפסק הדין נדון עניינה של קבוצת פליטים עיראקים שהוחזקו במעצר במשך כמה שנים, כשמדינת ישראל מסרבת להעניק להם מקלט, אף שהכירה בכך שאי אפשר לגרשם לעיראק. "הוותיק" מבין העותרים היה נתון במעצר קרוב לשלוש שנים ואילו העצורים "הטריים" ביותר היו נתונים במעצר למעלה משנה. המדינה טענה כי נשקף מהעותרים סיכון ביטחוני וכי ספק אם העותרים הם פליטים כמשמעות דיבור זה באמנת הפליטים שכן העידו שעזיבתם הינה מסיבות כלכליות. ככלל, מהגרים כלכליים לא יחשבו כפליטים ועמם מי שעזב ארצו על רקע רעב, היעדר טיפול רפואי הולם, מחלות והיעדר חינוך.

בג"ץ קבע כי מעצרם של העותרים נמשך פרק זמן ארוך מדי, וכי על המדינה לבחון את מידת הסיכון הנשקף מכל אחד ואחד מן העותרים, וככל ששחרורו לא יסכן את ביטחון המדינה, יש לשחררו לחלופת מעצר.

סוגיה משפטית

השאלות השנויות במחלוקת בעתירות המונחות בפנינו הן בעיקרן שתיים: ראשית, האם יש להמשיך ולהחזיק את העצורים או שיש לשחררם עד לגירושם; שנית, האם יש בכוח השיקולים הביטחוניים לגבור על שמירת זכויות הפרט והחופש לחירות בפרט. מדינת ישראל עיגנה זכויות אדם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. הכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. בין הזכויות המעוגנות נמצא את כבוד האדם, הזכות לחירות, הזכות לחיים, הזכות לשלמות הגוף, חופש התנועה, הקניין והפרטיות.

החלטות השופטים

לעניין סוגיית הגירוש אמר בית המשפט כי בהפעלת סמכות הגירוש על-פי חוק הכניסה לישראל יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל מחד וחייו של הפרט וחירותו מאידך בהתאם לסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה– לא בישראל ולא בארץ היעד שאליה יגורש. על-כן, אין לגרש אדם מישראל למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. אמירה זו מבטאת את עיקרון ה-non refoulment, אשר מעוגן בס' 33 לאמנת הפליטים. בית המשפט ציין שיש לשר הפנים את הסמכות לגרש את העותרים מישראל בהתאם לס' 13(א) לחוק הכניסה לישראל. עם זאת, סמכות הגירוש צריכה להיות מופעלת, ככל סמכות אחרת, במסגרת התכלית המונחת ביסודה. בית המשפט הוסיף וקבע שעל ישראל להבטיח כי מדינת היעד לא תגרש את המגורש למדינה אחרת שעשויה לפגוע בו ולהעמידו בסכנה. עם זאת, אין בידי המגורש "זכות וטו" על זהות מדינת היעד אליה יגורש ולא נדרשת הסכמתו.

באשר לסוגיית המעצר נקבע שבהנתן צו גירוש מכוח סעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל יש בידי שר הפנים הסמכות להורות על מעצרו של אדם. בית המשפט מציין כי תכלית המעצר מהווה סמכות הנלווית לסמכות הגירוש, ומטרתה להבטיח את אפקטיביות צו הגירוש. סמכות המעצר לא נועדה להעניש את המגורש, ואף לא להרתיע מסתננים בכוח אלא לממש את עצם הגירוש ובין היתר להרחיק את המגורש מהחברה הישראלית.

הפעלת סמכות המעצר מחייבת לנהוג במידתיות ולכן אין לעצור אדם שנגדו הוצא צו גירוש לתקופה העולה על הנדרש. בית המשפט מסייג במידת מה את דבריו ואומר כי ניתן בפועל להצדיק את המשך המעצר גם כשעולה חשש כי תכלית הגירוש לא תוגשם.

בית המשפט מבחין בין מעצר מנהלי לצורכי גירוש ובין מעצר פלילי באומרו כי דינו של מי שהוצא נגדו צו גירוש אינו כדין מי שנתון במעצר בשל חקירה המתנהלת נגדו. על-כן, החזקה לצורכי גירוש אינה חייבת להיות בתנאים של "מעצר", ויש לשקול דרכים שונות התואמות את תכלית ההחזקה. נקבע שיש לאזן בין צורכי ביטחון הציבור ושלומו מזה, לבין חירותו של הפרט מזה, ויש לבחור באמצעי שפגיעתו בחירות היא במידה שאינה עולה על הנדרש. השופט קדמי מסכים עם פסק דינו של הנשיא א' ברק אך מציג עמדה לפיה השיקול הביטחוני בכפוף לחובת המינימום הוא בעל המשקל הנכבד ביותר.

רקע חקיקתי

הגדרת הפליט נקבעה בשנת 1951 באמנת הפליטים, בסעיף 1(2) לאמנה: "כל אדם אשר [...] לאור פחד מבוסס היטב מרדיפה מסיבות של גזע, דת, לאום, קבוצה חברתית מסויימת או דעה פוליטית, נמצא מחוץ למדינת הלאום שלו ומסוגל, או לאור פחד כזה אינו מסכים להסתייע בהגנתה של מדינה זו; או שבהיעדר אזרחות ובהיות מחוץ למדינה שבה נהג להתגורר כתוצאה ממאורעות כאלה, לאור פחד מבוסס היטב, אינו מוכן לשוב אליה". בשנת 1967 הוגבלו הגבלות הזמן והמקום באמנה.

לפי האמנה הנחת המוצא לדיון במשמעות המונח "פליט" היא כי הכרתה של מדינה כלשהי באדם כפליט היא מהותית ולא קונסטיטוטיבית. כלומר אדם הוא פליט מרגע שמתקיימים בו יסודות הגדרת המונח פליט שבאמנה ולא מרגע שמדינה מכירה בו כפליט. פירוש אחר היה מרוקן את האמנה מתוכן.

האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים קובעת הוראות הרלוונטיות לסוגיית מעצרם של פליטים ומבקשי מקלט בס' 31 לאמנה, שקובע איסור על ענישה, בלשון התרגום העברי. הדין הבין-לאומי אינו עוסק במפורש בשאלת השימוש במעצר הגירתי באופן כללי. עם זאת ההוראות הכלליות הנוגעות למעצר באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות זכו לפרשנות בהקשר של מעצר הגירתי, ולפיה כשמדובר במעצר הנמשך פרק זמן ארוך ואינו מלווה בהליך של גירוש, המעצר חדל להיות חוקי.

הוראה נוספת באמנת הפליטים אשר נעשתה רלוונטית בישראל גם בהקשר של פרקטיקות של מעצר, היא ההוראה העוסקת בחופש התנועה הפנימי (ס' 26). הסעיף קובע כי המדינות החברות באמנה תאפשרנה חופש תנועה לפליטים הנמצאים בהן כדין, בכפוף למגבלות הרגילות החלות על "זרים".

השלכות

בעקבות פסק הדין בעניין אל טאיי נבחנה באופן אינדיבידואלי שאלת הסיכון הנשקף מידי מבקשי המקלט העיראקיים, והוחלט לשחרר את רובם. ניתן להבחין שלהבדיל ממבקשי מקלט אחרים, ששחרורם לא הותנה בהגבלות של ממש, חופש התנועה של מבקשי המקלט העיראקים הוגבל באופן משמעותי- הם שוחררו לקיבוצים ונאסר עליהם לצאת משטח הקיבוץ. בנוגע לשישה ממבקשי המקלט מצאו רשויות הביטחון כי נשקף מהם סיכון ביטחוני ולכן הם נשארו במעצר.

בשנת 1997 הגישו ששת העותרים שנותרו במעצר עתירה שנייה שנדחתה. נאמן לגישתו בעתירה הראשונה, קבע בית המשפט העליון כי מקום בו המדינה סבורה שנשקף סיכון אינדיבידואלי מאדם, אין מניעה להוסיף ולהחזיקו במעצר מכוח חקיקת הגירה. בחלוף שנתיים מפסיקה זו, הוגשה עתירה נוספת על ידי העותרים שהביאה לשחרורם בתנאים דומים לתנאי השחרור של שאר מבקשי המקלט העיראקים וזאת בהסכמת המדינה.

פסיקת השופטים בפרשת אל טאיי דוחה מחד את הגישה עליה התבססה עמדת המדינה, לפיה על מבקשי המקלט העיראקים להיות מוחזקים במעצר, מהטעם שמאזרחותם כשלעצמה נלמדת הסכנה הנשקפת מהם לביטחון המדינה; ומאידך אימץ את העמדה שנדחתה כאמור ע"י בית הדין האירופי לזכויות אזרח בפרשת צ'אהל וע"י בית המשפט העליון בישראל בפרשת בן ישראל, כי ניתן לעשות שימוש באמצעי של מעצר הגירתי כלפי מי שאין מתקיימים בעניינו הליכי גירוש אך שנשקף ממנו סיכון. בפועל אישר בית המשפט מעצר בלתי מוגבל בזמן (באם לא תמצא מדינת יעד), שאין לו זיקה למטרת המעצר שנקבעה בחוק.

ראו גם

• האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות
• מבקש מקלט
• אמנות בינלאומיות בנושאי זכויות אדם
• אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
• אשרות כניסה לישראל
• היתר כניסה לישראל
• חוק האזרחות (ישראל)
• שוהה בלתי חוקי

לקריאה נוספת

• הראל ש', מנגנון המקלט של ישראל: תהליך העברת הטיפול בבקשת המקלט מנציבות, מכון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015
• יוסף ש', פליטים ממדינות ערב, האומה, 1963
• זילברשטיין י', על הגירת זרים שאינם יהודים לישראל- פתיחת דיון: בעקבות בג"ץ חוק האזרחות והכניסה לישראל, משפט וממשל, 2006
• קריצמן ט', & קמפ א', כינונו של משטר פליטים בישראל: בין מדינה לחברה אזרחית, אוניברסיטת תל אביב, 2008

קישורים חיצוניים

• בג"ץ 4702/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים, ניתן ב-11 בספטמבר 1995, באתר "[[[הוצאת נבו|נבו]]"
• בג"ץ האבסורד- בן חור, ע', (news1 מחלקה ראשונה)
• עיקרון איסור הגירוש, (הפורום לזכויות פליטים)
• מסתננים שיתנגדו לגירוש מרצון יהיו חופשיים אחריי חודשיים- יהב, ת', (Ynet)
• כוחן של הגדרות: שישים שנה לאמנת הפליטים- ציגלר, ר', (המכון הישראלי לדמוקרטיה)

הערות שוליים

This article "בג"צ אל טאיי" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:בג"צ אל טאיי. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• בג"צ אל טאיי in English