אי ידיעת החוק במשפט העברי

אי ידיעת החוק, או בשמה המשפטי: "טעות במצב משפטי", הינה טענת הגנה במשפט הפלילי הפוטרת אדם מאחריות למעשה פלילי, לאור העובדה שלא ידע או שלא הייתה לו דרך לדעת כי המעשה איננו חוקי. חלק מפרשני התלמוד ופוסקי ההלכה זיהו את דרישת ההתראה במשפט העברי ככזו הבאה להבטיח את ידיעת החוק על ידי העבריין כתנאי מהותי להפעלת ענישה פלילית.

חזקת ידיעת הדין

בשיטות משפט רבות פותחה 'חזקת ידיעת הדין' שמשמעותה כי "אי-ידיעת החוק אינה פוטרת", כך שאדם לא יוכל לחמוק מאשמה למעשה פלילי שביצע כתוצאה מאי ידיעת קיומו של כלל משפטי. במשפט הישראלי, חוקק סעיף 34 יט לחוק העונשין תשל"ז, 1977, הקובע כי אדם שביצע עבירה פלילית, אף אם לא ידע כי הוא עובר על דבר חוק, יהיה חב באחריות פלילית מלאה, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.

חזקת ידיעת הדין במשפט העברי

לדעת חלק מהפרשנים והמלומדים, המשפט העברי ככלל אינו מכיר בחזקת ידיעת הדין בענישה פלילית. לכן, לא יוטל עונש על עבירה במזיד ללא הוכחה מוקדמת לידיעת הדין מצד הנאשם.

ועל כן, לדעתם, לא ניתן על פי דין תורה להמית אדם במיתת בית דין, או להעניש אדם בעונש מלקות, אלא אם כן התרו בו קודם ביצוע העבירה.

ההתראה נדרשת כדי לוודא את ידיעת הדין מצד העבריין. אף במקרים החריגים בהם בית הדין מפעיל ענישה פלילית בלא התראה, הוא מוודא קודם כי הנאשם ידע את הדין.

דרישת ההתראה

על פי הרמב"ם מטרת דרישת ההתראה היא להבחין בין אדם שעבר על החוק מתוך כוונה - כמזיד, לבין אדם שעבר על החוק בטעות - כשוגג:

"אֶחָד תַּלְמִיד חָכָם וְאֶחָד עַם הָאָרֶץ צָרִיךְ הַתְרָאָה, שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיִד שֶׁמָּא שׁוֹגֵג הָיָה".

דרישת ההתראה משמעה כי בעבירות בהן מוטלת ענישה פיזית על ידי בית הדין (להבדיל מענישה בידי שמיים), שני עדים כשרים יודיעו לעבריין, טרם ביצוע העבירה על ידיו, כי המעשה אותו הוא מבצע הינו אסור, ומהו העונש שיוטל עליו אם יעשה אותו חרף אזהרתם, כתנאי לענישתו.

יתרה מזאת, על העבריין לאשר שהוא יודע ומכיר בכך שהוא עובר על החוק:

"וְכֵיצַד מַתְרִין בּוֹ. אוֹמְרִין לוֹ פְּרשׁ אוֹ אַל תַּעֲשֶׂה שֶׁזּוֹ עֲבֵרָה הִיא וְחַיָּב אַתָּה עָלֶיהָ מִיתַת בֵּית דִּין אוֹ מַלְקוֹת".

גם בעבירות אשר אינן דורשות התראה כתנאי לענישה, בית הדין מוודא, טרם הטלת העונש, כי העבריין אכן ידע כי המעשה אותו ביצע הינו אסור.

כך, למשל, במקרה של המסית לעבודה זרה, ההלכה לא מצריכה התראה כתנאי לענישתו, אך צריך שיהיה ברור לבית הדין שהוא אינו שוגג ושאינו סבור בטעות כי עבודה זרה היא דבר מותר.

גם ביחס לנידוי, נקבע שאין מנדים אדם אם לא ידע על קיומה של העבירה:

"בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים [שהאדם חייב נידוי?] בְּשֶׁהָיָה... מֵזִיד. אֲבָל אִם הָיָה שׁוֹגֵג וְלֹא יָדַע שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינוֹ חַיָּב לְנַדּוֹתוֹ. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַדּוֹתוֹ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ הַכָּתוּב שׁוֹגֵג אֶלָּא מַזְהִירוֹ וּמַתְרֶה בּוֹ שֶׁלֹּא יַחְזֹר".

לעיתים, גם בעונשים ממוניים על עבירה, דוגמת קנסות, נדרשת ידיעתו של העבריין.

כאמור, לפי הגישה הרווחת תכלית ההתראה היא להבטיח את ידיעת הדין. עם זאת, לדעת פרופ' אהרון אנקר ההתראה נדרשת כדי "לבחון אם עבר העבריין את העבירה תוך חילול שם שמיים". לדבריו, הדרישה לא נועדה לקבוע שהעבריין אינו שוגג, אלא, לבחון אם העבירה נעשתה מתוך מרד או התרסה כלפי אלוהים, תוך שהעבריין אומר ש"אף על פי כן אני עושה". דהיינו, לדעתו תפקיד ההתראה אינו קשור אפוא לדרישת ידיעת הדין.

הראיה לדעתו של אנקר היא ההלכה הקובעת שגם תלמיד חכם צריך התראה, אף שהוא יודע את הדין. מכאן, שההתראה לא באה לבחון אם אדם יודע את הדין, אלא האם מתקיימים תנאים מתחייבים אחרים (כוונת מרי) על מנת להענישו.

חריגים - הכרה חלקית בחזקת ידיעת הדין

מאחר ולדעת רוב הפוסקים, תפקידה של דרישת ההתראה הוא לוודא את ידיעת הדין, הרי שכאשר מדובר בעברות על נורמות יסוד, עבירות מסוג "רע כשלעצמן" (mala per se), אשר הינם מעשים האסורים מטבעם, מתקיימת חזקת ידיעת הדין, ולא נדרשת התראה כתנאי לענישה.

דוגמאות

דוגמאות לעבירות מסוג "רע כשלעצמן" אשר אינן מצריכות התראה:

עדים זוממים

עדים זוממים הם עדי שקר אשר העידו על אדם שביצע עבירה מסוימת, שעה שישנה עדות כנגדם לפיה בשעת המעשה נשוא העדות הם שהו במקום אחר. העונש המוטל על אותם עדים הוא העונש שהתכוונו שיוטל על האדם מושא עדותם.

על מנת להענישם בעונש זה לא נדרשת התראה. לפי הסבר אחד, עדות שקר המכוונת להרע לשווא לאדם אחר, היא מעשה המנוגד לנורמה אנושית בסיסית, וברי לנו שנעשה ביודעין:

"אבל כיוון שידעו שע"י הגדתם יתחייב הנידון, זוהי עיקר רשעתם על מה שחייבה אותם תורה כאשר זמם... ומהאי טעמא אין לעדין זוממים שגגה".

"אשת איש שזינתה"

אישה איש שזינתה, הינה אישה נשואה שקיימה יחסי אישות עם גבר שאיננו בעלה. אם עשתה כן במזיד, היא נאסרת לבעלה בעוד אם עשתה זאת בשוגג, היא מותרת לבעלה.

לדעת מהרי"ק, שוגג מתייחס לטעות במצב דברים ולא לטעות במצב המשפטי. דהיינו, אישה שזינתה מתוך טעות במצב דברים ('כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר') תיחשב לשוגגת ולא תיאסר לבעלה.

מנגד, אישה שסברה שהזנות מותרת מבחינה הלכתית תיחשב למזידה. לדברי המהרי"ק, הסיבה לכך היא שעבירת הזנות היא בגדר מעשה האסור מטבעו, ולכן ניתן להניח לגביה כי העובר עליה מקיים את חזקת ידיעת הדין.

מצוות בני נוח

שבע מצוות בני נח הן מצוות שע"פ חז"ל נצטוו עליהם הגויים, והן נחשבות לנורמות יסוד טבעיות.

מאחר שמצוות בני נח נחשבות לנורמות יסודיות, בן נח העובר על אחת משבע המצוות, נענש גם ללא התראה:

"...אִם יָדַע שֶׁהִיא אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו. אֶלָּא עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר לוֹ. וְכֵן אִם הָרַג וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לַהֲרֹג. הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג. וְלֹא תֵּחָשֵׁב זוֹ לָהֶם שְׁגָגָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד".

לדעת חלק מהפסוקים, הרמב"ם מתייחס לאיסורי רצח או אשת איש כדוגמאות בלבד, אולם עמדתו העקרונית היא שלא תתקבל טענת אי ידיעת הדין על ידי בן נח לגבי כלל שבע מצוות בני נח.

טעות בלתי נמנעת באורח סביר

במשפט הישראלי, סעיף 34יט לחוק העונשין מעגן, כאמור, את חזקת ידיעת הדין, ומסייג את החזקה, בקובעו שהיא לא תחול במקום בו הטעות במצב המשפטי הייתה "בלתי נמנעת באורח סביר".

במשפט העברי, נדרשת ידיעתו של העבריין על קיומה של העבירה כתנאי לענישתו, למעט עבירות על נורמות מוסריות בסיסיות כמו ניאוף או רצח. בעברות אלו, לא תעמוד לעבריין הגנה של טעות בלתי נמנעת באורח סביר, משום "שהיה עליו ללמוד ולא למד".

מנגד, ההגנה הנזכרת תחול בעבירות שאינן מתייחסות לנורמה אנושית בסיסית. בעבירות אלו, מי שטעה טעות סבירה וחשב שאין במעשה שעשה משום עבירה, עשוי להיות פטור מן העונש, לפי דעות מסוימות.

כך, למשל, נחלקו ראשונים באשר לעונשו של "תינוק שנשבה": אדם שנשבה בין הגויים כאשר היה תינוק, ולכן לא ידע מעולם על איסור שבת. הרמב"ם סבור שטעות בדין בנסיבות אלה היא סבירה, ולכן העבירה תוגדר כשגגה (ותחייב קרבן חטאת). רש"י חולק על כך. לדעתו, בנסיבות אלה הטעות בדין היא הכרח ואילוץ, ולכן עובר העבירה נחשב לאנוס ופטור לגמרי (לרבות פטור מקרבן).

האחריות הפלילית בהיעדר התראה

אף כי דרישת ההתראה נצרכת לצורך ווידוא ידיעת הדין על ידי העבריין, העובדה שאדם לא הותרה בטרם ביצוע עבירה, אין משמעותה פטור מוחלט מאחריות פלילית, אלא רואים את העבריין כשוגג, בהתאם לדין הרלוונטי ולרמת האשמה. לעיתים, עלולות להיות לכך תוצאות חמורות יותר מאשר הרשעה במזיד.

כך, למשל, ההורג אדם מבלי שידע שאסור להרוג, נחשב "קרוב למזיד", ולכן אינו זכאי להגנת עיר המקלט. מנגד, לא ניתן להעמידו לדין. כך, הוא נאלץ לשהות מחוץ לעיר המקלט, תוך שהוא נתון לחסדיו של גואל הדם, כדברי הרמב"ם:

"וְיֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קְרוֹבָה לְזָדוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּבָר כְּמוֹ פְּשִׁיעָה. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לְהִזָּהֵר וְלֹא נִזְהַר. וְדִינוֹ שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר אֵין גָּלוּת מְכַפֶּרֶת לוֹ וְאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא הַמְחֻיָּב גָּלוּת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר".

ענישה פלילית ללא צורך בהתראה

פעמים שניתן להטיל עונש כמזיד, גם בהיעדר התראה, מכח דין המלכות, תקנות הקהל וכהוראת שעה.

הרמב"ם מכיר בסמכותו של מלך ישראל להעניש אדם שעבר עבירה, אף שלא שהותרה קודם לכן, לצורך שמירה על הסדר הציבורי:

"כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה".

הרמב"ם סבור שגם לבתי הדין מוענקת סמכות ענישה ללא התראה, מכוחה של הוראת שעה:

"יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מַלְקוֹת וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מִיתָה וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם הַכּל הוֹרָאַת שָׁעָה לֹא שֶׁיִּקְבַּע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת".

בימינו, לדעת רבים מהפוסקים סמכות המלך בדין הפלילי מצויה בידי ממשלת ישראל הנבחרת:

"וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה..."

כך, שלדעת אותם פוסקים, לממשלה סמכות להעניש גם ללא צורך בהתראה, מכח חזקת ידיעת הדין שהתקבלה בחוק.

בדומה לסמכות בית הדין לענוש ללא התראה כהוראת שעה, יש סמכות דומה למנהיגי הקהל לתקן תקנות קהל שמאפשרות ענישה ללא התראה:

"...מי שעומד על תקוני מדינה אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברישיון הממשלה... שאין בית דין מלקין אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה..."

אחרונים השליכו את האפשרות האחרונה על חקיקת הכנסת:

"ואם כח כזה היו לראשי קהלות בגולה, ושהיו רק נבחרי קהלה אחת, על אחת כמה וכמה שישנו הסמכות המלאה לנבחרי עם כולו כאן בארצנו בהתאספם יחד במושב הכנסת שלהם..."

כך, שלדעת האחרונים, גם הכנסת מוסמכת אפוא להפעיל ענישה פלילית אף בלא דרישת התראה, מכוחן של תקנות קהל.

ראו גם

• טעות במצב משפטי
• התראה (הלכה)
• הגנות במשפט הפלילי

קישורים חיצוניים

• הרב שלמה אישון, טעות במצב המשפטי, מחקר באתר מורשת המשפט בישראל

הערות שוליים

This article "אי ידיעת החוק במשפט העברי" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:אי ידיעת החוק במשפט העברי. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.

This page exists already on Wikipedia.

---

 Facebook Page

🐤 Twitter Follow us on Twitter !

Read or create/edit this page in another language

• אי ידיעת החוק במשפט העברי in English