איחוד הנשים החברתי-פוליטי

התאחדות הנשים החברתית פוליטית (The Women's Social and Political Union - WSPU) היה תנועה פוליטית בו החברות הייתה לנשים בלבד שארגן, ניהל והוביל קמפיין מיליטנטי למתן זכות בחירה לנשים לפרלמנט בבריטניה בין השנים 1903 ו-1917. משנת 1906 נקראו החברות בו סופרג'יסטיות (SUFFRAGETTES). המדיניות והפעילות נקבעו ונוהלו על ידי אמלין פאנקהרסט בעזרת בנותיה כריסטבל ו סילביה.

האיחוד נודע עקב פעילותיו המיליטנטיות - אי ציות אזרחי ופעולה ישירה. אורגנו הפגנות וצעדות ואף פעילות בניגוד לחוק, כגון שבירת חלונות בבניינים נודעים, הצתת תיבות דואר, טלגרף ובניינים וכנסיות ריקים מאדם. פעילות זאת זעזעה את הממסד והביאה למאסר המשתתפות. בהיותן בכלא הן בחרו להמשיך במחאה באמצעות שביתת רעב ואולצו לעבור האכלה בכפייה.

השנים הראשונות[עריכה]

האיחוד החברתי פוליטי של הנשים (WSPU) נוסד כתנועה עצמאית של נשים ב -10 באוקטובר 1903, ברחוב נלסון 62, מנצ'סטר, בבית משפחת פאנקהרסט [] על ידי אמלין פאנקהרסט, יחד עם שתיים מבנותיה, כריסטבל וסילביה. אמלין פאנקהרסט הזמינה נשים חברות ב (PLI) תנועת הליבור העצמאית להצטרף אליה להקמת הארגון "אנחנו צריכות לעשות את העבודה בעצמנו, אנחנו צריכות שתהיה לנו תנועה עצמאית של נשים,!" [] החברות ב- WSPU הייתה פתוחה לנשים בלבד, ().

ב -1905 שיכנע הארגון את חבר הפרלמנט במפורד סלאק להציג הצעת חוק הנותן זכות בחירה לנשים. החוק בסופו של דבר נדחה, אך הפרסום גרם להתרחבות מהירה של הארגון. בעקבות כישלון הצעת החוק ה- WSPU שינה את הטקטיקה; הם התמקדו בהתקפה על המפלגה הפוליטית שהייתה בממשלה וסירבו לתמוך בכל חקיקה שלא כללה זכויות נשים. זה כלל גם נטישת ההתחייבות הראשונית שלהם של תמיכה ברפורמות חברתיות.

לאחר שבינואר 1906 כתב ה"דיילי מייל" כינה את חברות הארגון "סופרז'יסטיות", הן אמצו את השם. (]

אחד מהניסיונות להשיג זכות בחירה שווה לנשים זכה לתשומת לב לאומית כאשר משלחת של 300 נשים, שייצגו מעל 125,000 סופרז'יסטיות, הציגה את טענותיה לזכות הבחירה לנשים לראש הממשלה, Campbell-Bannerman. ראש הממשלה אמנם הסכים עם הטיעונים שהועלו אך מבלי מחויבות " לעשות דבר וחצי דבר", הוא קרא לנשים "להמשיך ולהציק" אך גם ולהפעיל את "סגולת הסבלנות". []

דבריו המזלזלים עוררו את זעמן של המפגינות, ועקב אותן מילים מטופשות החלה הפעילות המיליטנטית, " ושלב המרד החל". [] בשנת 1907 ארגן הארגון את הראשון מבין מספר "פרלמנט הנשים". []

בסתיו 1907, פרדריק ואמלין פתיק לורנס ייסדו את העיתון של WSPU -, Votes for Women ועד 1912, ערכו את העיתון ותמכו בו כלכלית..

בשנת 1908 ה WSPU אמץ את הצבעים סגול, לבן, ירוק כצבעים הרשמים של הארגון. צבעים אלה נבחרו על ידי אמלין פתיק לורנס כי "סגול ... מייצג את הדם המלכותי הזורם בוורידים של כל סופרז'ה ... לבן מייצג טוהר בחיים הפרטיים והציבוריים ... ירוק הוא צבע של תקווה סמל האביב ". [] יוני 1908 ראה את השימוש הציבורי הגדול הראשון של צבעים אלה כאשר WSPU קיים עצרת - "יום ראשון של נשים" בהשתתפות 300,000 בהייד פארק, לונדון.

בפברואר 1907 הקים ה- WSPU את ההוצאה לאור 'עיתונות האישה' , אשר פיקחה על פרסום ותעמולה לארגון, ושווקה מגוון מוצרים. ההוצאה בלונדון 'עיתונות האישה' ושרתי ה- WSPU ברחבי בריטניה הפעילו חנויות שמוכרו את המוצרים . ] . בינואר 1911 חובר המנון - "מצעד הנשים ", [] לחן מאת אתל סמית עם מילים מאת ססילי המילטון. [] ששימש כהמנון של התנועה.

פעולה ישירה, שביתות רעב[עריכה]

המאסרים המרובים והחוזרים של רבות מחברות באיחוד הביא את ה- WSPU לנקוט באמצעי מחאה נוספים - שביתת רעב. מהסופרז'יסטיות נשללה הזכות להיות מוכרות כאסירות פוליטיות וכמחאה פתחו בשביתות רעב בעודן בכלא. הראשונה הייתה מאריון וואלאס דונלופ ששוחררה לאחר 91 שעות שביתה. כתגובה החילו עליהן רשויות החוק מדיניות של האכלה בכפייה ולאחר מכן חוקקו את חוק האסירים המשחרר את האסירים השובתים ברגע שבריאותם מדרדרת ומחזיר אותם אל הכלא ברגע שבריאותם משתפרת. בתגובה, ה- WSPU ארגן צוות אבטחה שכולו נשים "שומר הראש". הצוות אומן על ידי אדית מרגרט גארוד ובראשו עמדה גרטרוד הארדינג, ותפקידו היה להגן על הסופרז'יסטיות, ששוחררו עקב מצבן הגופני, מפני מאסר מחדש.

הצעת חוק חדשה של זכות הצבעה הוכנה בשנת 1910, אך ה- WSPU היה חסר סבלנות, ופתח ב -1912 בקמפיין מחאה מוגבר החל מהפרעות לפגישות פוליטיות, הפרעות סדר פגיעה ברכוש אך הימנעות מאלימות נגד בני אדם. ההתחלה הייתה בניפוץ חלונות ראווה, אבל בהמשך הסלמה הביאה להשחתת רכוש ציבורי, הצתות והפצצות. הארגון היה אחראי לפעולות דוגמת: פיצוץ מנזר ווסט מיניסטר,[14] פיצוץ בנק אנגליה בלונדון,[] שיסוע ציור של ונוס וניפוץ הזכוכית המכילה את תכשיטי הכתר.[16] בייחוד נודע סיפורה של הסופרג'יסטית אמילי דייוויסון שנדרסה למוות על ידי סוסו של מלך בריטניה ג'ורג' החמישי לאחר שהתפרצה למרוץ אפסום דרבי ב-1913.[]

הארגון סבל גם מחלוקות. עורכי העיתון, Votes for Women, פרידריך ואמלין פתיק לורנס, גורשו ב־1912, זה גרם ל-WSPU להשיק כתב עת חדש, The Suffragette, בעריכת כריסטבל פאנקהרסט. הפדרציה המזרחית של נשים ממעמד הפועלים ובראשן סילביה פאנקהרסט גורשה ב־1914. []

מלחמת העולם הראשונה[עריכה]

כריסטבל פאנקהרסט התגוררה בפאריס, כדי לנהל את הארגון ללא חשש למעצר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 שליטתה המלאה על הארגון איפשרה לה, למרות התנגדותם של קיטי מריון ואחרים, להכריז מיד עם פרוץ המלחמה כי על ה- WSPU לנטוש את פעילותיו לטובת עמדה לאומית, שתומכת בממשלת בריטניה. במלחמה. ה – WSPU אף הפסיק לפרסם את ה - Suffragette, ובאפריל 1915 הוא השיק כתב עת חדש, 'בריטניה'. רוב חברי ה- WSPU תמכו במלחמה והתגייסו למאמץ המלחמתי. הארגון פורק ב -1917, כאשר כריסטבל ואמלין פאנקהרסט הקימו את מפלגת הנשים.

תיאטרון - Suffrage Drama[עריכה]

בשנים 1905–1914 חלק מהקמפיין היה הופעות של דרמה ותיאטרון. באותו זמן, ה- WSPU היה קשור יותר ויותר למיליטנטיות, מעבר ממצעדים, והפגנות והופעות ציבוריות אחרות ל"מעשי אלימות אוונגרדיים". [13] הארגון החל להשתמש בטקטיקות ההלם הללו כדי להפגין את הרצינות ואת הדחיפות להשגת המטרה. ההפגנות כללו "ניפוץ חלונות, צביעה, הצתה, פיצוץ תיבת נתיך וקטעי חיתוך הטלגרף" - המחזאים, בתורם, החלו להשתמש בעבודתם כדי להילחם בעיתונות השלילית סביב התנועה וניסו להפגין באמצעות התיאטרון כי מעשי אלימות אלה מתרחשים רק כמוצא אחרון. הם ניסו לשנות את נקודת המבט השלילית, הרואה, את המעשים המיליטנטיים כפעולות של נשים לא רציונליות, היסטריות, "יותר מדי רגשיות", ולהוכיח כי מחאות אלה הן רק התגובה ההגיונית היחידה לכך שנשללה מהנשים זכות יסוד בסיסית [13] ].

הסופרז'יסטיות, WSPU, היה אחד הארגונים הראשונים שהשתמשו בכתיבה סאטירית קומית לקידום מאבקם. זה לא רק עזר להם להפיג את העוינות כלפי הארגון שלהן, אלא גם עזר להן להשיג קהל. שימוש זה בסאטירה אפשר להן גם להביע את הרעיונות והתסכולים שלהן, וגם להילחם בדעות הקדומות המגדריות בצורה אפקטיבית. הסופז'סטיות, שלעיתים קרובות קיימו מפגשים פתוחים כדי להגיע לקהל רחב יותר, נאלצו להתמודד עם קהלים עוינים וללמוד כיצד להתמודד עם הפרעות [14]. הדוברים המצליחים ביותר, אם כן, היו צריכים לרכוש שנינות מהירה וללמוד "תמיד כדי לקבל את הטוב ביותר של בדיחה, וגם להצטרף לצחוק עם הקהל" גם אם את הבדיחה הייתה על חשבונן [14]. אנני קני נזכרת באיש זקן שגיחך ללא הרף וצעק במהלך הנאום שלה, "אם היית אשתי הייתי נותן לך רעל" והיא השיבה "כן, ואם אני הייתי אשתך הייתי לוקחת את זה". [14]