איחוד3
ועידת האג (או פסגת האג) התקיימה ב- 1 וב-2 לדצמבר בשנת 1969 ביוזמתו של ז'ורז פומפידו שכיהן באותה תקופה כנשיא צרפת ובתמיכה של וילי ברנדט שנכנס לתפקיד קנצלר גרמניה[1].
מטרת הועידה הינה שילוב אינטרסים של מנהיגי הקהילה לחיזוק והעמקת הקהילה האירופית בו השתתפו ראשי שש המדינות החברות. ועידת האג מהווה שלב מכריע בתהליך האינטגרציה האירופית בה דנו על תוכניות ויעדים עתידיים של הקהילה האירופית. ההחלטות המשמעותיות ביותר של ועידה זו כללו 3 כיוונים עתידים שעל הקהילה ללכת כדי להעמיק ולמזג את הקשרים בקהילה האירופית והם: הרחבה, השלמה, והעמקה.
ציר ההרחבה- הרחבת הקהילה האירופית על ידי צירופן של עוד מדינות לקהילה. בשלב זה היה משא ומתן בדבר צירופן לקהילה של 4 מדינות: בריטניה שהייתה המשמעותית ביותר, אירלנד, דנמרק ונורבגיה. בנוסף, התקבלה החלטה לדון בגישה חיובית בשלב מאוחר יותר על צירופן של שאר מדינות האפתא שנשארו בחוץ, חלקן אכן יכנסו מאוחר יותר כמו אוסטריה ושוויץ.
ציר ההשלמה- השלמה ותיקון של סוגיות שעלו מאמנות קודמות. שלב זה כולל ניסיון למצוא פתרון לתקציב עצמאי של הקהילה אך שארל דה גול שהיה נשיאה של צרפת מטיל וטו והפתרון לא יוצא לפועל. לאחר ניסיונות ממושכים הושגה פשרה לסוגיית פתרון התקציב העצמאי של הקהילה והיא מתבטאת בנוסחה לתקצוב הקהילה, כלומר לקיחת מס חיצוני ולהפוך אותו לתקציב הקהילה ובנוסף על כל מדינה לתרום לתקציב המשותף.
ציר העמקה- העמקת היחסים הפוליטיים, הכלכליים ויחסי החוץ של הקהילה תוך שאיפה של הקהילה האירופית לאיחוד מוניטרי- אינטגרציה כלכלית בין המדינות החברות. בנוסף, לצורך התרחבות נוספת של הקהילה משתתפי הועידה החליטו על הקמת שתי ועדות, האחת אחראית לפיתוח תוכנית להכנסת מטבע אירופי משותף בראשות ראש ממשלמת לוקסמבורג, פיר ורנר והשנייה עסקה בפיתוח הצעות לקידום מדיניות החוץ של מדינות האיחוד האירופי בראשות הדיפלומט הבלגי, אטיין דויניון. ציר העמקה כולל בתוכו את הצעד הראשון להרחבת הסמכויות התקציביות של הפרלמנט האירופי לשמש כגוף עצמאי.
בין היוזמות החשובות שהתמודדה הקהילה האירופית בשנות ה-70 ניתן לראות גם את השלמת המדיניות החקלאית המשותפת, הרחבה וצירופה של בריטניה, שיתוף פעולה טכנולוגי, בחינת בחירות ישירות לפרלמנט האירופי, יצירת איחוד כלכלי ומוניטארי, הקמת חוקה פיננסית עם הכנסה עצמאית של הקהילה, הקמת שיתוף פעולה פוליטי אירופי והקמת האיחוד האירופי כרשות מבצעת שדנה ב"ועידות פסגה" שנתיות שכללו את ראשי המדינות והממשלות החברות בקהילה .[2]
ב-9 במאי 1950, במסיבת עיתונאים בפריז שר החוץ הציג הצרפתי רובר שומאן תוכנית לפיוס ולשיתוף פעולה כלכלי אירופי ומבוססת על תוכניתו של אבי האיחוד האירופי ז'אן מונה האיחוד האירופי[3]
רקע[עריכה]
משבר הכיסא הריק[עריכה]
שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found. ב-1965 הנציבות החלה לקדם תהליכים להאצת האינטגרציה הכלכלית המשותפת של המדינות החברות לדוגמא ההצעה להאצת קצת ביטול מסי המכס על סחר בתוך המדינות החברות במטרה להאיץ את התוכנית לתקצוב הקהילה בעזרת התוצרת החקלאית.
בין ההצעות השנויות במחלוקת הייתה ההצעה להטלת מס על ייבוא ממדינות מחוץ לקהילה ולהפכו למקור המימון הבלעדי של הארגון. מטרת צעד זה היה לייצר תקציב קהילתי שאינו נשען על המדינות החברות בקהילה. בנוסף עלו הצעות נוספות כמו ההצעה לתת תפקיד נוסף לפרלמנט האירופי בנושא פיקוח תקציבי, ההצעה לקבלת החלטות בשיטת רוב במקום השיטה שהיית הנהוגה לפני של קבלת החלטות פה אחד. בזכות השיטה הישנה יכלה צרפת בראשות דה גול להטיל וטו ולקבל בעצמה החלטות על תהליכים אסטרטגים עתידיים ולכן ההצעה העתידה לבוא תערער את יכולתה הפוליטית. ההצעות שעלו על הפרק נתמכו על ידי רוב המדינות החברות אך מצד דה גול הייתה התנגדות חריפה מכיוון שראה בהצעות אלו ויתורים בתחום הריבונות הצרפתית מה שהוביל אותו להגיב בצורה נחרצת ולהשיב את כלל נציגיו לפריז – מכאן זכה לכינוי "משבר הכיסא הריק". קיפאון התהליכים של הקהילה האירופית נפתר עם ניסוח פשרת לוקסמבורג ב- 1966[4][5].
פשרת לוקסבורג[עריכה]
פשרת לוקסמבורג נחתמה בשנת 1966 על ידי שש המדינות החברות אשר הגיעו לפשרה בנושא מדיניות כלכלית המשותפת. במשך תקופה של חצי שנה בה צרפת התרחקה והחרימה את הקהילה, צרפת הבינה כי ניתוק ממושך מהקהילה חובה בתוכו סיכון כלכלי גדול ועל כן ראתה לנכון לחדש משא מתן עימן. מנושאי הפשרה הוחלט כי מימון המדיניות הכלכלית המשותפת תתוקצב על ידי המדינות החברות בניגוד לתקציב עצמאי, יתר על כן במסגרת הפשרה ניתנה זכות הוטו לכל אחת מהמדינות החברות כך שכל מדינה חברה יכולה להשפיע בצורה חד משמעית בנושאים אשר נחשבים בעיניה כחשובים השומרים על האינטרסים הלאומיים שלה. ההחלטה על הענקת זכות הוטו תרמה לאינטרס הצרפתי ובכך למנוע החלטות שיכולות לערער את מעמדה בזירה הבינלאומית, כשמנגד נוצר קושי בתפקוד הקהילה כגוף לאומי אחיד. ההחלטות שהגיעו בפשרת לוקסמבורג עיכבו החלטות שבאחריות הקהילה לקבל והגבילו את אפשרות החקיקה של הנציבות[6].
הטלת וטו על בבריטניה - עסקת הנשק בין בריטניה וארה"ב בהוכחה לאי הנאמנות לאירופה[עריכה]
המשבר החל ב-1962 כאשר בריטניה מגישה בקשה להצטרפות לקהילה, לכן בעת דיונים בדבר שותפות פוליטית הגנתית עתידית, קראה הולנד לשתף את בריטניה במשא ומתן. באותה תקופה דה גול שכיהן שנשיא צרפת התנגד נחרצות לשיתופה של בריטניה במשא ומתן ועל כן ההולנדים פרשו. שנה לאחר מכן, דה גול מטיל וטו על צירופה של בריטניה לקהילה בטענה כי בריטניה לא תהייה נאמנה לקהילה האירופית בשל מחויבותה לארצות הברית בהסכם נסאו- הסכמי נשק בין המדינות. דה- גול ראה בצירופה של בריטניה איום על מעמדה החזק בקהילה והחלשת צרפת בציר הפרנקו- גרמני. דנמרק ואירלנד שגם כן הגישו בקשת הצטרפות משכו את בקשתן חזרה בשל תלותן בבריטניה.
החלטתו של דה גול ללא התייעצות מוקדמת עם החברות בקהילה ומדיניותו הנוקשה בדבר צירופן של מדינות העלולות לסכן את מעמדה של צרפת לוותה סיכון רב אך נתמכה על ידי אדנאואר שכיהן כקנצלר גרמניה והעדיף לשמור על אחדותן של 6 המדינות החברות מבלי להסתכסך עימן או להביא לקרע בקהילה. עמדתו של דה גול התנגדה לעמדותיהם של ארבעת המדינות האחרות שראו בבריטניה בת ברית פוטנציאלית והם נאלצו להשלים עם העובדה כי עד שכהונתם של דה גול ואדנאואר לא תסתיים בריטניה תהייה בחוץ ולכן היחסים בין ראשי המדינות לדה גול היו עכורים[2].
מעמדה של בריטניה מול הקהילה והקשיים שנבעו[עריכה]
בריטניה אינה נכללה בקהילה ושאפה לחתור לדיון מחודש כדי להעמיק את הקשרים שיניבו לה רווח. מחלוקת רבה הייתה בדבר צירופה של בריטניה לקהילה האירופית אך בסופה נעשה הערכה מחודשת שראתה בבריטניה פוטנציאל לתרום לקהילה.
לאחר דה גול עלה לשלטון פומפידו אשר ראה פוטנציאל בצירופה של בריטניה לקהילה בשל אפשרות לגישה לשוק הבריטי שיכול להניב לצרפת רווחים כלכליים. בנוסף בריטניה חזקה בייבוא חקלאות מבחוץ ועל כן בריטניה יכולה לתרום רבות לתקצוב העצמאי של הקהילה אשר נשען גם על סחר מבחוץ . המקור הכלכלי של הקהילה האירופית התבסס על מס משותף מחקלאות חוץ ותשלום של 1% מרווחי המדינה ממע"מ, לכן לקהילה האירופית יתרונות בצירופה של בריטניה בשל תשלומי המע"מ הגבוהים במדינה ובגלל שנשענה על ייבוא תוצרת חקלאית חיצונית.
רעיון המיזוג התעכב בשל חילופי שלטון בבריטניה ועליית ממשלת הלייבור. בריטניה בראשות הרולד וילסון קראה לחתור מחדש לחיזוק הקשרים עם הקהילה ולבחון משא מתן עם הקהילה שתוצאותיו יועברו למשאל עם בבריטניה. מחלוקת רבה הייתה בין בריטניה וצרפת אשר ניסו לקדם את האינטרסים שלהן ולבצע רפורמות כלכליות בנושא מדיניות חקלאית. הוסכם על הרחבת הסיוע שהקהילה תסייע לבריטניה בתנאיי מדיניות הפיתוח האזורי ועל שינוי נוסחת התקציב כך שכל מדינה תממן את הקהילה באופן יחסי. בריטניה לא זכתה מבחינה כללית להישגים רבים מהסכם זה. לאחר שקע כלכלי עמוק בבריטניה עלתה מרגרט תאצ'ר לשלטון. בריטניה הייתה בעלת אחוזי צמיחה נמוכים משאר המדינות החברות מה שעלול להוביל את בריטניה לתורמת עיקרית בקהילה ללא הפקת רווחים. נוצר מחלוקת בין בריטניה בראשות תאצ'ר לבין המדינות החברות הקהילה בה דרשה תאצ'ר לקהל החזר כספי בהיקף של מיליארד ליט'ש אך הוויכוח נמשך במשך שנים ארוכות[7].
הנס הכלכלי[עריכה]
יצירת הקהילה הכלכלית האירופית בשנות ה60 יצרה התאוששות כלכלית מרשימה אחרי חורבן המדינות במלחמת העולם השנייה, היקף הסחר גדל בצורה משמעותית מכמה סיבות שביניהן ביטול מכסים שיתופי פעולה ופשרות מצד המדינות החברות בקהילה.
דבר זה גרם לצמיחה במוצרי צריכה ומותרות.
תרבות הצריכה המתרחבת חיזקה מאוד את תעשיות הייצור המקומיות וגרמה להרחבת ענפים אחרים שתורמים לכלכלה כמו הפרסום והתרבות.
הצלחות כלכליות אלה של הקהילה גרמו למדינות אחרות להתעניין בקהילה האירופית ואולי גם רצון להצטרף לקהילה זאת[2].
הערות שוליים[עריכה]
This article "איחוד3" is from Wikipedia. The list of its authors can be seen in its historical and/or the page Edithistory:איחוד3. Articles copied from Draft Namespace on Wikipedia could be seen on the Draft Namespace of Wikipedia and not main one.
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.{{{מחבר}}}, Llewellyn, Col Sir (Robert) Godfrey, (13 May 1893–3 Oct. 1986), DL; JP; Chairman Welsh Hospital Board, 1959–65; Director of Companies, including inception of Cambrian Air Services Ltd; Chairman of the Wales and Monmouthshire Conservative and Unionist Council, 1949–56, President, 1958, 1962, 1966, 1967, 1968, 1969; President, National Union of Conservative and Unionist Associations, 1962 (Vice-Chairman 1952–53, Chairman 1954–55); Chairman Glamorgan TA and AFA, 1953–58, Who Was Who, Oxford University Press, 2007-12-01
- ↑ 2.0 2.1 2.2 שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.קהאן, שרה ניסר, האיחוד האירופי היסטוריה מוסדות ומדיניות, 2016
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.The Hague Summit (1–2 December 1969): completion, enlargement, deepening - Pierre Werner and the European integration process: from the Schuman Plan to the Fontainebleau Summit - CVCE Website, www.cvce.eu
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.קהאן ניסר שרה, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות מדיניות, 2016
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.The empty chair crisis - Historical events in the European integration process (1945–2014) - CVCE Website, www.cvce.eu
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.The Luxembourg Compromise - Historical events in the European integration process (1945–2014) - CVCE Website, www.cvce.eu
- ↑ שגיאת לואה ביחידה package.lua בשורה 80: module 'יחידה:PV-options' not found.שרה קהאן ניסר, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות מדיניות ע"מ 63-64, 2016
